בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק א' - ילדותי בעיראק
 
יהודה בן יצחק בן עזרא עאצ'י
 
בבגדאד, העיר שנהר החידקל זורם דרכה, בגדה המזרחית בדַאר אַלְיַהוּד[1], בבית רחב-ידיים בשכונת 'קחווד אל-כבירי', ב-24 בספטמבר 1917 עם הנץ החמה, נפרדתי מטבורה של אמי ופרצתי אל אוויר העולם. כעבור שמונה ימים, כשהובאתי בבריתו של אברהם אבינו, כנראה נינוח משום ריבוי הקמיעות נגד עין הרע הנעוצים בבגדיי, החזיק אותי אבי והכריז בגאווה את שמי: יהודה[2] בן יצחק בן עזרא.
  כך. שם הנתלה על ענף ועוד ענף, ללא שם משפחה המורה על השורשים העמוקים והמסועפים של אבות אבותיי. זה היה המנהג המקובל על יהודי בבל דורות רבים, לקרוא לרך הנולד בשמו הפרטי בצירוף שם אביו ושם אבי-אביו. לעתים צצו פה ושם כינויי משפחה שנגזרו מעיסוק, ממקום מוצא או מקו אופי. רק מאוחר יותר, כשהונהגו מסמכי זיהוי ממשלתיים והחלו ברישומים מסודרים, קיבלו הכינויים הללו תוקף רשמי כשמות משפחה. כיוון שכִל וֵיחִד וִאמְסַמָא בִסְמוּ[3], נולד גם לנו כינוי שכזה, שנבע מקו אופי של סבי מצד אבי, עזרא יצחק עזרא. כינוי שלא השתרג הלאה באילן היוחסין של משפחתי, שכן איש לפניי לא נשא מעולם את שם המשפחה אסיא.
  סבי, עזרא יצחק עזרא, עסק בסחר טקסטיל ועשה חיל בעסקיו. הוא נהג לקנות מיבואנים גלילי בד גדולים, גזר מהם יריעות ושלשל לכיסו רווחים נאים. על שום מעמדו הכלכלי האיתן, הופיע שמו בשנת 1892 ברשימת יהודי בגדאד החייבים בתשלום בדל-אל אסכר. בכפיפות לחוק ששרר אז באימפריה העות'מאנית, ובכלל זה בבגדאד, היה זה מס בגובה 30 מג'ידי שנכפה על כל בעל-אמצעים שביקש לפטור עצמו מן השירות הצבאי.
  כיוון שכסף היה מצרך מבוקש לממלכה, יותר מן החיילים הרבים אשר נמצאו בה, עשו השלטונות כל מאמץ לגבות את המס. אולם סבי רצה גם לשבור את החבית וגם לשמור על יינהּ. כלומר גם להתחמק מהשירות בצבא השולטן וגם להימנע מלהעביר את המס לקופת הממלכה. תוך זמן קצר הוא נעצר והובא בידיים כבולות לבית משפט צבאי בעיירה תִיכְּרִית. בסיכומו של דבר נאלץ סבי לשלם את המס, ולו רק כדי שתושב לו חירותו האזרחית.
 
  פרשת ההשתמטות הזאת עשתה לה הדים, שהקנו לסבי את הכינוי 'עאצ'י' בפי מכריו. כינוי שמשמעו 'עקשן ומורד'. כך דבק בנו שם המשפחה 'עאצ'י', אשר במרוצת הזמן הפך ל'עאציא'. רק לימים, בנסיבות אקראיות שנקלעתי אליהן אנוכי, השתנה שם משפחתי ל'אסיא'.
אבי, יצחק עזרא יצחק עאצ'י, נולד בשנת 1890. הוא ירש מאביו הן את שם המשפחה והן את העיסוק בענף הטקסטיל, שיהודי עיראק, בעיקר אלה המרוכזים בבגדאד, נודעו כמומחים גדולים בו. אבי היה חדור מוטיבציה להרחיב את פעילותו העסקית, ובא בקשרים עם קרוב משפחה, אליהו ראובן, שבאמצעותו ביסס לעצמו נתיב נוסף להגדלת ממונו.
  אליהו ראובן זה נודע כסוחר מצליח אשר עסקיו שגשגו. היו בבעלותו כמאה גמלים, אשר על דבשתם הועברו אנשים וסחורות מעיראק לפרס ובחזרה. לפני מלחמת העולם הראשונה, בעיראק הטרום-מוטורית, שימשו הגמלים, ספינות המדבר, אמצעי התובלה הראשון במעלה. מי שהחזיק ברשותו גמלים יכול היה להעשיר את קופתו הפרטית בכבוד רב. אף אבי, שותפו הצעיר של הסוחר אליהו ראובן, בנוסף לפיתוח עסקי הטקסטיל, רכש כעת לעצמו את התואר הכלכלי המכובד,  'בעל גמלים'. הקשר המשפחתי הזה, שדרכו נגס אבי בטפח, הוביל אותו עד מהרה להשיג טפחיים.
עָמָאם, דודתו של אבי, הייתה אשתו השנייה של אליהו ראובן. לאליהו היו בן ובת מנישואיו לאשתו הראשונה, שנפטרה בדמי ימיה. עמאם ואליהו הביאו אף הם שתי בנות לעולם, האחת מסעודה (שמחה), והשניה עזיזה (יקרה). לימים נישאה עזיזה למנשה סודאי ונולדו להם שבעה בנים ובת, אשר כולם התגוררו יחד בביתם של עמאם ואליהו ראובן.
  בתו של אליהו ראובן מאשתו הראשונה, שאף היא נקראה בשם הנפוץ עמאם, נישאה ליהודה מטלון, ולהם נולדה הבת חלווה (מתוקה). כשהגיעה חלווה לגיל בת-מצווה, שודכה בכבוד רב לשותף המצליח שאליהו ראובן נתן בו את אמונו, הלוא הוא אבי. לחלווה אמי מלאו 12 שנים וליצחק אבי 22, כאשר באו בברית הנישואים בשנת 1912. 
  בבגדאד של הימים ההם היה השידוך הדרך המקובלת וכמעט היחידה לנישואים בין יהודים. כיוון שלא היו פעילויות ומפגשים חברתיים בין נשים וגברים, היה קושי רב להיכרות שלא בדרך השידוך. בעוד הגברים היהודים מרוכזים חבורות-חבורות בממלכה שלהם - בתי התה (הצאיכ'אנות) או בתי הקפה (הקַחְוַה) -  משחקים ששבש ומשוחחים ביניהם, לוגמים תה מהביל או קפה שחור מר וחזק, עסקו הנשים בניקיון הבית ובבישול. היה זה עולם הנתון לשליטתם של הגברים, ובהקשר זה היו הנשים מחוץ לתחום. להן יועדו תפקידים מוגדרים מאוד, בדרך כלל נטולי פתחון-פה, שבודדו אותן בתחומי הבית בלבד. תפקידיה של האישה היהודיה בבגדאד של אותם הימים כללו עבודה מתישה בצחצוח הבית, גידול הילדים, שעות רבות במטבח, וכן כביסה רבה שכובסה באותם הימים ידנית.
  כשיצאה האישה היהודיה בצעד נדיר אל הרחוב, היה עליה להחביא את יופיה בתוך 'עָבָּאיָה' שחורה או 'איזָאר', כמנהג האוכלוסייה העירונית המוסלמית. אלה כיסו את גופה מכף רגל ועד ראש ולא אפשרו שמץ של מושג מה מסתתר מתחת למעטה המסתורי. את פניה והבעותיה הצעיפה האישה ברעלה, 'פוּשִי', שהשאירה אך ורק את עיניה חשופות למתרחש, כרואה ובלתי נראית.
  את ילדיהן נהגו הנשים ללדת בביתן בעזרת מיילדת מקצועית. כשנולד בן זכר במשפחה, קיבלו אותו כולם בשמחה והילולה. מאחר שנולד בן הממשיך את השושלת, מברכים כולם סימן טוב שיהיו שבעה. לעומת זאת, לידתה של בת הביאה לעצב ולדיכאון. האב היה מסתגר בביתו מחמת האסון ונהג
כמי שנחתה עליו בשורת איוב. הקרובים היו ניגשים אל האב בדממה מהולה ברחמים, ומאחלים לו שהשם יעניק לו את הזכות הגדולה לראות בנים. אינשָׁאללַה עַלָא רָ'אסַה אלבְנִין[4]. על אסון כה גדול של לידת בת נהגו לומר בעיראק, וַחְדי לִלְדַוָא מָא תִנְרָ'אד[5].
  אֵם המשפחה הייתה האחראית על חינוכה של בתהּ. היא לימדה אותה לנקות את הבית, לסרוג, לקלוע, לתפור בגדים שנקרעו ולבשל. לימוד המלאכות הללו נועד להכשיר את הבת בבוא המועד להיות כתר השלֵמות לבעלה. מיום לידתה של בת במשפחה החל האב לחסוך כספים לנדוניה - הרי אִלפְלוּס עִנְד אלְעַרוּס[6] - וזאת כדי להצליח להשיאה 'ולהיפטר' ממנה במהירות המרבית. נוסף לנדוניה שהייתה אמורה להקנות לבעל חוזק כלכלי, נפלו על הורי הכלה גם הוצאות החתונה. בדרך כלל נישאה הנערה לבחור הראשון שחפץ ביְקרה, כדי לא לאחֵר חלילה את המועד שעלול להשאיר אותה רווקה זקנה ובלה. על-פי אותו הלוך-רוח קדום, כל בעל זוכה לעדיפות על פני חיי בדידות אומללים של נערה רווקה.
  סביב מוסד הנישואין בחיי הקהילה התבסס ארגון גדול ותוסס של שדכנים ושדכניות. אלה לא חסכו בהתרוצצויות ובגישושים בחיפוש אחר הזיווג ההולם. בפניני לשון מאולתרות, חנופה ומילות שבח מוגזמות, הציגו בפני הורי הכלה את תכונותיו המשובחות של החתן המיוחס. השדכנית (האלדלאלה) השקיעה כל מאמץ לחתן את הזוג במהירות הבזק, ולשלשל מהר לכיסהּ את דמי השידוכים המכובדים שהצליחה להוציא משני הצדדים.
  כל האמור לעיל בא להסביר את גילה המוקדם של חלווה אמי כשנישאה בגיל 12 בשידוך-משפחתי ליצחק עאצ'י אבי, שהיה מבוגר ממנה בלא פחות מעשר שנים.
  להוריי נתקיימה הברכה, ועוד איך. אמי ילדה בסימן טוב שבעה בנים. ונולדה גם בת אחת לרפואה, שבניגוד ליחס העיראקי הקדום, היא עד היום רצויה ואהובה על כולנו.
  בת 14 הייתה אמי כאשר ילדה את נאג'י אחי הבכור. כשהייתה נערה בת 17 נולדתי אני, השני בתור. אחר כך, באותם מרווחי זמן של שלוש שנים בין ילד לילד, נולדו מרסל, אחותי האחת והיחידה, עזרא, מאיר ונורי. לידתו של מוריס אחי שינתה את הרצף והוא יצא לאוויר העולם חמש שנים אחרי נורי אחי. כך גם סביח (אהוד) בן הזקונים, שנולד בשנת 1938 ובהפרש של חמש שנים ממוריס. כששאלתי פעם על הסיבה למרווחי הזמן הללו בין הלידות, הוסבר לי, שכדי לא ללדת תינוק בכל שנה, נהוג היה להניק כל תינוק שנתיים, שכן בעצם ההנקה מונעת האם את הריונה.
  כך התהוותה משפחתנו בת שמונת הילדים. אגב, גם מרסל אחותי הלכה בעקבות אמי ונישאה בגיל צעיר, אחרי ששודכה לראובן מיני, בנה של מזל, אחות אבי. ראובן מיני, חבר נפש ובן-דודתי, היה כעת גם גיסי. את הריונה הראשון עם בנה פואד (יואב) עברה מרסל בחפיפה עם הריונה של אמי, שנשאה בבטנה את סביח (אהוד) אחי. שישה חודשים מפרידים בין אחי לבין בן-אחותי. לא זכיתי לראות אותם גדלים שכן עוד בטרם מלאה שנה לשני התינוקות, כבר התנתקתי מבית הוריי ועזבתי את עיראק בחיפוש אחר עתידי הכלכלי במזרח הרחוק. הפגישה הבאה עם משפחתי התקיימה כעבור שנים רבות.  
 
 
המים הצוננים האצורים בביתן הקטן
 
את ביתנו בשכונה היהודית קחווד אל-כבירי אני זוכר כקן חמים שבו עברו עשר שנותיי הראשונות.
היה זה בית אבן ורוד, עשוי מלבנים שרופות. בדומה לרוב המשפחות היהודיות המבוססות בבגדאד, התגוררנו בבית גדול בן שתי קומות, שהיה בנוי מסביב לחצר. בקומת הקרקע היו המטבח, חדר האמבטיה (החמאם), מגורי המשרתים, חדרי מזווה ומחסנים. בחדרים אלה נאגרו בחודשי הקיץ פחיות גדולות של שימורי ירקות, בעיקר במיה, ריבות מתוצרת ביתית וכן ערמות של עצי הסקה לחודשי החורף הקרים. בקומה העליונה היו חדרי השימוש שכונו בית אל כבוד וכן חדרי השינה, חדר האוכל וחדר אורחים. בחדרים אלה ניתן היה לשהות אך ורק בעונת החורף. בששת חודשי הקיץ אי אפשר היה לשהות בקומה זו, בגלל החום הכבד ששרר בה. מעקה גבוה, שחלקים ממנו היו קירות, הקיף את הגג השטוח של הבית. שם נהגנו לישון בלילות הקיץ, על מיטות נחושת מחופות ברשת צפופה ודקה, שהגנה עלינו מפני יתושים, זבובים ומיני מעופפים עוקצניים.
  הקומה התחתונה של הבית הייתה שקועה בחלקה מתחת לפני הקרקע של החצר, כך שלא הגיעו אליה קרני השמש כלל. מרתף זה שימש מחסה מחום הקיץ הלוהט. באחת מפינות המרתף הותקן, על פי המקובל בקהילה, מקווה טהרה. אמי הייתה כמובן היחידה במשפחה שנהגה לטבול בו ולכן השאילה אותו לשימושן של כמה משכנותיה וידידותיה אשר לא התברכו במקווה טהרה משלהן בביתן.
  בצדו הפנימי הקיפה את הבית על חדריו הרבים מרפסת גדולה, טָרְמָה. מהמרפסת נשקפה במרכז הבית חצר ענקית, פתוחה לכיפת השמים ועץ פרי אחד גדל בה. בחצר היה אף מקום מיוחד ששימש להחזקת מי השתייה. לא היו בתקופה זו רשת חשמל, וגם לא צנרת מים וברזים. מים להשקיה ולניקיון נשאבו מבאר צדדית שנסתתרה בחצר, ואילו מי השתייה נישאו בכדים על גבי חמורים ישירות מנהר החידקל עד לביתנו. את המים הזכים מזגנו למיכל חרס ענק הנקרא חִיבּ, והמים הסתננו וזלגו ממנו לכד חרס קטן - נקוטה. טעמם המופלא של המים הצוננים האצורים בביתן הקטן בחצר עוד זכור לי היטב.
  כדי לעזור לאמי להשתלט על הכביסה שהצטברה בערמות במשך השבוע, הופיעו בביתנו באופן קבוע שתי כובסות. במשך שנים הן הגיעו בכל יום חמישי בחמש בבוקר ועמלו שעות רבות על הלבנת הבגדים, לאחר שאמי הכינה להן בלילה בגיגיות את המים החמים.
  בתקופה זו חלקתי את החדר עם אחי הבכור נאג'י, המבוגר ממני כאמור בשלוש שנים. אמי שהתה דרך קבע במטבח, דואגת למלא את החסר על השולחן. אפשר היה למצוא שם את ה'קֶמָר' שרכשנו מהבדואים, אותה חמאה עשויה מחלב ג'מוס (תאו), שאוכלים אותה בצירוף דבש תמרים. בצד השולחן עמד קנקן חלב שממנו נהגנו לשתות וכן הסמובר ששימר את המים הרותחים, ובו חיממנו את הביצים. בצהריים, בשובנו מבית הספר חיכתה לנו על השולחן ארוחת-מלכים עיראקית שכללה תמיד מרק, מנת בשר וירקות. לימי חמישי ציפינו במיוחד, שכן ביום זה זכינו לאכול את ה'כּוצְ'רִי'[7] שהכינה אמי במומחיות רבה. עד היום כל אוכל עיראקי מחזיר אותי אל בית אמא בגעגועים.
  בתוך כמה שנים הצליח אבי לרכוש לנו בית קיט מעבר לנהר החידקל באזור יוקרתי הנקרא סבעה קסור[8]. בחופשות הקיץ היינו שטים לשם בסירה, לנפוש ולבלות. לנאג'י ולי ולילדים רבים אחרים היה מדריך שחייה, שחצה עמנו את החידקל הלוך ושוב. מדי פעם היו היתקלויות של קונדסות עם מוסלמים. במקרה אחד חצינו נאג'י ואני ברגל את הגשר אל העבר השני של נהר דיגְ'לָה, החידקל, בדרכנו לבית הקיץ. התלבשנו כפי שהורגלנו, בגלבייה לגופנו ובתרבוש (פֶאס) אדום לראשנו. כשרק התחלנו ללכת לכיוון ביתנו קלטה אותנו לפתע קבוצת גברים מוסלמים שהחלה להתגרות בנו וללגלג על כך שאנחנו, ילדים יהודים קטנים, חובשים תרבוש. הם חטפו בזלזול את התרבושים מראשנו, ואחר כך השיבו לנו אותם מזוהמים משמן הגריז של מכוניתם. נאג'י, שראה את הנזק שנגרם לתרבושים, לא התאפק וניבל את פיו: אינְעַל דינְכְּם מובן שלא העזנו להתעמת אִתם ונמלטנו מהמקום כל עוד רוחנו בנו.
  בדרך כלל התנהלו חיינו על מי מנוחות. מצבנו הכלכלי היה טוב, ואף שהיו מן הסתם עשירים מאתנו, לא חסר לנו דבר ושמחנו בחלקנו. אני מעריך שנמצאנו אז במקום טוב באמצע הסולם החברתי-כלכלי של יהודי בגדאד. גם בסוף שנות העשרים, כשאבי נקלע למשבר קשה בעסקיו, לא ירדה רמת חיינו בצורה ניכרת ולא הגענו עד פת לחם. ממרחק הזמן אני מתקשה לקבוע את הסיבה העיקרית לאותו משבר. אני משער שאולי הייתה זו תובלת הגמלים שהלכה ונדחקה מפני התובלה במשאיות. אולי גרמו לכך הדי השפל הכלכלי שהטיל את צלו באותה התקופה על פני העולם כולו ולא פסח גם על עיראק. כך או כך, עובדה היא שאבי הפסיד אז כספים רבים, ונאלץ לשנות את כיווני פעילותו ומכאן אף את איכות החיים שהורגלנו בה.
  כדי לצאת מן הבוץ ולהשיב חובות מכר אבי את ביתנו המרווח בשכונת קחוות אל-כבירי, וכן את בית הקיץ מכר לסבי מצד אמי, שותפו מן העבר, אליהו ראובן. בזכות הקִרבה הזו המשכנו להגיע לבית הקיץ כהרגלנו בחודשים הלוהטים. נאג'י, מרסל, עזרא ואני התגוררנו שם כל שלושת חודשי הקיץ, יחד עם עמאם ואליהו ראובן, בתם עזיזה ובעלה סודאי ושמונת ילדיהם. קומונה לא קטנה.
  עתה עברנו למשכננו החדש, בית קטן יותר בשכונה היהודית חנוני. בבית זה גרנו עד שהייתי בחור בן 20 ושם עברו עליי שנות נעוריי ובגרותי. לאט-לאט ובהדרגה השתקם אבי מבחינה כלכלית, פרש לגמרי מעסקי הגמלים והשתלב ביוזמה חדשה בסחר במוצרי טקסטיל מתוצרת מפעלים בריטיים במנצ'סטר. ההצלחה לא איחרה לבוא ושוב האירה לו פנים, כאשר באו מכל רחבי עיראק לרכוש ממנו את הסחורות המשובחות. כך מצאנו עצמנו עוברים בפעם השלישית לבית-מגורים גדול ומרווח, הפעם בשכונת סינאג', שכונה מעורבת של יהודים, מוסלמים ונוצרים.
  את הבית קנה אבי קודם לכן, למטרת השקעה בלבד, והשכיר אותו לעורך-דין ממוצא כורדי ששמו היה ג'מאל בבאן. עתה כשהחליט אבא לעבור עם כל המשפחה להתגורר בו, נתבקש בבאן לפנות את הבית. הוא נענה ברצון ונשאר ידידו של אבי גם לאחר מכן. באותו זמן היה ג'מאל בבאן שר המשפטים בממשלת עיראק. בשנת 1951 'גויס' להגן על השליח הישראלי, מיודענו מרדכי בן-פורת, שנפל בידי המשטרה העיראקית.
 
 


בימים ההם היו קבלות השבת אירוע מיוחד בשבילי
הדוכנים בשוקי העיר השוקקים תמיד, ארוזים עתה ומקופלים, שובתים מכל מלאכתם לקראת שבת המלכה. מבתי הלבֵנים לאורך השבילים בשכונות היהודים עולים ריחות המאכלים המיוחדים. יהודים רבים לבושים במיטב המחלצות צועדים לכיוון בית הכנסת, מברכים זה את זה בשבת שלום.
  הבית שלנו שוקק, נערך לקראת כניסת השבת. עם הנץ הכוכב הראשון כולנו יושבים בצוותא, מהודרים בבגדינו, ממתינים לסעודה הגדולה. אבא פותח בניגון המסורתי של אשת חיל ואנו מצטרפים אליו בהלל: אשת חיל מי ימצא קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה... רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה לאחר מכן אבא מקדש, אנו מברכים המוציא ומיד עטים על הכּוּבָּה החמוצה (הכּוּבָּה שעליה נאמר: אִלְלִי יְצ'וּגַה יִבְלַש[9]), הדגים והבָּמְיָה, מעשה ידי אמא שלטעמם חיכינו כל השבוע. בתום הארוחה מברכים ברכת המזון ומנעימים את הקינוחים בזמירות יום השבת. בימים ההם היו קבלות השבת אירוע מיוחד בשבילי, ולא הייתי מוותר עליהן בשום אופן.
  באותו יחס של כבוד קיבלתי אף את מועדי ישראל. בראש השנה נהגנו ללכת מוקדם בבוקר לבית הכנסת הגדול צִלַאת לִכְּבִּירִי להתפלל. בשעה 6.30 בבוקר שבנו מבית הכנסת, עשינו קידוש ולאחר מכן חָתִימָה. הנחנו שטיחים פרסיים וכריות על הרצפה מתחת למרפסת הגדולה של הקומה הראשונה, זו הנקראת טרמה. אלינו הצטרפו עוד כחמישה-עשר בני משפחה, כולם, גם הילדים, יושבים יחד על השטיחים וכל אחד בתורו קורא פרק או שניים מתהילים ומהגמרא, כך עד שעה 13.30. בסיום החתימה חוזרים לבית הכנסת ושבים הביתה בשעה 14.30. בערב שוב עורכים קידוש ולמחרת חתימה נוספת.
זוהי מסורת שאהבתי מאוד. תרמה לכך גם הבנתי בתוכן התפילות. את המנהג הזה קיימנו גם ערב היום השמיני של חג הסוכות (הושענה רבה). במיוחד אהבתי לקרוא את הסליחות.
  ביום הראשון של סוכות צעדתי עם אבא ונאג'י כמנהג האושפיזין לבתי חברים ומשפחה. בלילות החג נהגנו לישון על הגג. בחג הפסח מירקנו וצחצחנו את הבית, הכשרנו את הכלים והמזון וביערנו חמץ. היהודים נעלו את עסקיהם ופנו לעריכת חשבונות רווח והפסד של ששת החודשים שחלפו. בחג הפורים, שנקרא מג'לה[10], גם אנו כמו כל יהודי עיראק התפנינו למשחקי קלפים בחיק המשפחה. אמי הכינה מטעמים מיוחדים לחג וברחוב עסקו הילדים בשריפת דמותו של המן, שעיצבו אותה מעץ בעצמם.
  מאחר שרוב בתי העסק בתחומי המסחר והטקסטיל בעיראק נוהלו בתקופה זו בידי יהודים, היו רוב השווקים סגורים בשבתות ובחגי ישראל. הדברים הגיעו עד כדי כך שעם התגברות האיבה כלפי היהודים, בראשית שנות ה- 30, נכתב באחד העיתונים, כי מי שנקלע לשוקי בגדאד בשבתות יכול לחשוב שהוא נמצא בירושלים. בדומה לרוב יהודי עיראק, היינו משפחה שומרת מסורת. הוריי אמנם לא הקפידו על כל תריג המצוות אולם כשרות המטבח, למשל, נחשבה כדבר מובן מאליו והוגדרה כחוק ברזל. לשמירת הכשרות היה גם היבט ציבורי חשוב. אוכלי הבשר הכשר נזקקו לשחיטה כהלכתה, וכל שחיטה כזאת חויבה בתשלום מס לקהילה. מס השחיטה היה, למעשה, הבסיס הכספי העיקרי לכל פעולות הקהילה היהודית בבגדאד.
  על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו, עוד לפני מותו של הנביא מוחמד בשנת 632, ועוד לפני שמוסלמי אחד דרך על אדמתה. בבל הייתה הגלות שנכפתה עלינו כעונש אחרי חורבן הבית הראשון לפני יותר מ- 2,500 שנה. אחר כך הוגלו עשרת השבטים בידי מלכי אשור ב-721 לפני הספירה, אחריה הגלה אותנו נבוכדנאצר ב-597 לפני הספירה בגלות יהויכין, וגלות צדקיהו סגרה את הגולל בשנת 586 לפנהס. בבבל קבורים ענקי הנביאים של התנך; הנביא יחזקאל שנבואותיו הן פרי ארץ בבל, עזרא הסופר ועוד.
  בין הפרת והחידקל ישבה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בגולה, בראשה ישב ראש הגולה,
והיא השפיעה בתורתה על העולם היהודי כולו. במסכת ברכות בתלמוד הבבלי מסופר על האמורא ר' חנא בגדתהא, שהיה כנראה איש בַּגְדַת וחי כבר במאה השלישית לספירה. מכאן שהקהילה היהודית בבגדאד קדמה לעיר שהקים הח'ליף אל-מנצור, משליטי בית עבאס, בשנת 762 לספירה. הוא קרא לה על שם כפר קטן בגדה המערבית של החידקל.
  לאחר שבשנת 259 נהרסה כליל ישיבת נהרדעא, הועברה אל העיר במאה התשיעית הישיבה המפורסמת של פומבדיתא הסמוכה, ואחר כך, בראשית המאה העשירית, עברה אל העיר גם ישיבת
סורא המפורסמת. שתי ישיבות אלה פעלו עד אמצע המאה ה-11.
החל בשנת 1258, אחרי שכבשו המונגולים את בגדאד, ואחר כך כשעברה בזה אחר זה בין שליטי האזור, ידעו היהודים עליות ומורדות במצבם. במאה ה-15 החלו להתאושש תחת השלטון הפרסי, ועוד יותר מכך תחת השלטון העות'מאני שבא אחריו ב-1638. עם הכיבוש הבריטי של בגדאד ב-1917, במלחמת העולם הראשונה, פרחה הפעילות הכלכלית של היהודים ואחדים מהם אף קיבלו עמדות בכירות בשלטון.
הנשיא החליף את ראש הגולה ועמד בראש הקהילה היהודית עד שנת 1849. את כתב המינוי שלו קיבל ממושל העיר ולכן שימש גם צראף באשי, כלומר הבנקאי של המושל. בתחילה עברה כהונה זו בירושה מאב לבן, בהמשך היא ניתנה לכל המרבה במחיר עד שבוטלה כליל. בשנים 1849 עד 1932 הופקדה הנהגת הקהילה היהודית בבגדאד בידי חכם באשי, קרי, הרב הראשי, שתפקידו היה לתווך בין הקהילה לשלטונות. רק מ-1932 ואילך התמנה רַאִיס אַל טַאיִפַה -  ראש הקהילה, שהיה אדם חילוני, ולצדו פעל ראש הרבנים.
בהנהגתו של החכם באשי פעלו שני ועדים – רוחני,שעסק בעיקר בענייני רוח, ו'ג'סמאני', שעסק בעניינים גשמיים וחומריים. הזרוע הראשונה עסקה בענייני דת, הכשרת רבנים, הקמת בתי כנסת, פסקי הלכות וקיום מערכת משפטית אוטונומית. הזרוע השנייה דאגה לענייני היומיום ולכל מה שקשור בכספים ובכלל זה מסים. ועד הג'סמאני היה זרוע סוציאלית שהקימה אגודות רבות למען נזקקים, יתומים, הכנסת כלה ועוד. בין השאר היא הפעילה רשת מסועפת של בתי-ספר והשתדלה להבטיח שגם ילדיהם של מעוטי היכולת יזכו להשכלה יסודית מלאה. לא היה כמעט ילד יהודי שלא השתלב בלימודים באחד מבתי-ספר אלו. המערכת שהפעיל ועד הג'סמאני הייתה ברוח וולונטרית והתחשבה בהחלטות העצמאיות של ההורים. הדבר התבטא בכך, שלדוגמה, כל משפחה החליטה באיזה שלב ובאיזה גיל תשלח את ילדיה לתחילת לימודיהם.
 

לבוש בבגדים אירופיים ועטור זקן שחור
 
סמוך לראש השנה, בשנת 1923, כשנאג'י היה בן תשע ואני בן שש, החליט אבי כי הגיעה העת שניכנס למשמעת ולסדר של לימודים. בתחילה נשלחנו למדרש, שהיה דומה באופיו לחדר המזרח-אירופי. שם למדנו שנתיים את יסודות הקריאה והכתיבה וכמובן פרקי תנך. משם עברנו ללמוד בבית-הספר רחל שחמוּן שנוסד ב-1920, בשכונת מִחַלַת אִלְ-סִנַךְ שבלב הרובע היהודי של בגדאד. בשנה שהתחלתי את לימודיי היו ברחבי עיראק 12 מוסדות השכלה יהודיים, יסודיים ותיכוניים, שישה מתוכם בבגדאד בלבד. את הרחבת מעגל ההשכלה ניתן לראות בכך שכעבור 30 שנה היו בעיראק 40 מוסדות כאלו, ורובם, 32 במספר, בבגדאד בלבד.
  בבית הספר היהודי רחל שחמוּן למדו אז כ- 600 תלמידים, כולם בנים. אחותי מרסל למדה בבית- ספר יהודי לבנות. בכל כיתה למדו 60 תלמידים והלימודים לא היו מדורגים לפי כיתות וגילים. לכן, כמו רבים אחרים, למדתי עם אחי נאג'י באותו המחזור, למרות הבדלי הגיל בינינו. כדי לטשטש את התחרות הטבעית בין שנינו, למדנו בשתי כיתות נפרדות אך מקבילות ומכאן גם התפתחנו לאפיקים שונים. נאג'י התפנה לחברים ולבילויים והשקיע את רוב מרצו בספורט. הוא נבחר לספורטאי מצטיין וזכה פעמים רבות בפרסים על קליעותיו כשחקן כדורסל (עד כמה שזה נשמע תמוה, בבגדאד שיחקו כדורסל כבר אז. רק כהערת ביניים, המשחק הומצא ב-1891 במסצ'וסטס, ארצות-הברית).
  בעוד נאג'י קוצר שבחים בכדורגל ובכדורסל, אני שקדתי על לימודיי והגעתי להישגים, שעודדו אותי לצבור עוד ידע והשכלה. מכאן ואילך העסיקו אותי הלימודים, שיעורי הבית, התנך, הבקיאות בגמרא, השפה הערבית הספרותית והמדוברת על בוריה, וכן קריאת ספרים להרחבת הדעת. כל שבועיים שאלתי מספריית בית-הספר שלושה-ארבעה ספרים, בדרך כלל רומנים היסטוריים שאותם קראתי בשקיקה. אחד הספרים שנקשרתי אליו במיוחד היה אַל אָיַאם[11] מאת טאהה חוסיין, שר התרבות של מצרים, שהיה עיוור. 
  שפת הלימודים המדוברת בבית-הספר הייתה ערבית ספרותית ותוכנית הלימודים הייתה כפופה לאישורו של משרד החינוך העיראקי. המורים היו בדרך כלל יהודים בני הקהילה, אך אפשר היה למצוא גם מורים ערבים. כולם כאחד הקפידו על משמעת ברזל בכיתה, על דרך ארץ ונימוסים, ודרשו מאתנו לחלוק להם כבוד. מלקות פה ושם והנפת יד על התלמיד, שהבהירו מי השולט, היו חלק בלתי נפרד מהשגרה ומהשיטה הפדגוגית של אותם ימים. מנהל בית-הספר, שמעון מועלם נסים, שלימד אותי גיאוגרפיה, חטא פעם אחת כשהכה אותי במקל. במקרה אחר נתן לי עונש להישאר בבית-הספר ולכתוב 50 פעם קטע מספר תהילים. העונש היה אמור להעסיק אותי זמן רב, אבל מצאתי פטנט לא רע וסיימתי את העונש בחצי שעה. כיוון ששמעון מועלם היה כבד ראייה, תיארתי לי שלא ישים לב אם אעביר עותקים שלמים בנייר העתקה (קוֹפִּי). כאשר הגשתי לו את הדפים המשוכפלים, הוא חיזק את משקפיו על עיניו ונראה כלא מאמין. ברגע שזיהיתי חיוך קל על פניו ידעתי שוויתר לי וכי ניצלתי אולי בגלל רוחי השובבה. 
מאיר זַכּרִיָהלמד בערבים משפטים וביום לימד ערבית ברחל שחמוּן. בראשית שנת הלימודים הוא נכנס לכיתה והציג עצמו: אני המורה שלכם לערבית! הגבתי על כך בנַעַם(כן) סתמי. בכל פעם שנכנס מורה חדש לכיתה היינו מעמידים אותו במבחן כדי לראות אם הוא בעל השפעה. הפעם לא ממש הבנתי מדוע אדמו פניו מכעס כשפקד עליי לצאת החוצה מיד. אפילו 'הנהון' שכזה נחשב באותם ימים לחוצפה. עקב התנהגותי 'המבישה' זומן אבי בדחיפות לבית-הספר והושעיתי לכמה ימים מהלימודים.
מאז ואילך לא העז שום תלמיד ובוודאי שלא אני, לפצות את פיו ולהשמיע מילה מיותרת כשמורה נכנס לכיתה.
ביקורו של המלך פייסל בבית-הספר היה חוויה מרגשת שנחרטה היטב בזיכרוני. המלך היה אז בשנות הארבעים לחייו, לבוש בבגדים אירופיים ועטור בזקן שחור. הוא צעד בין כיתות הלימוד בלוויית פמליה גדולה. הופעתו של מלך בבית-ספר יהודי הרשימה אותנו מאוד. היא לימדה על תפיסותיו המתקדמות יחסית, על המנטליות הליברלית שלו ועל ההכרה שקיבלו היהודים מהמלוכה בימים ההם.
המלך פייסל נולד בחיג'אז כבן שלישי לשריף חוסיין, ראש המשפחה ההאשמית, וגדל בקושטא. בתקופת מלחמת העולם הראשונה השתלב במרד הערבי שפרץ בחסות הצבא הבריטי, והצהיר על כוונתו להקים ממלכה ערבית גדולה בראשותו, ואף על נכונות לשיתוף פעולה עם התנועה הציונית. הבריטים הניחו לו לכבוש לכאורה את דמשק ובמארס 1920 הכריז עליו הקונגרס הלאומי הערבי-סורי, כמלך סוריה הגדולה. אולם אליה וקוץ בה, כס המלכות בדמשק ממילא היה רופף וכעבור ארבעה חודשים, ביולי 1920, נאלץ פייסל לוותר עליו. פטרוניו הבריטים, שחפצו מאוד ביקרו וביקרה של המשפחה ההאשמית, החליטו לפצותו בכתר אחר. ב- 23 באוגוסט 1921 המליכו הבריטים את פייסל על עיראק, שהייתה בשליטתם ונועדה להפוך למדינה ריבונית. מבחינת הבריטים לא היה זה שינוי מהותי, שהרי קודם לכן התכוונו ממילא להמליך על עיראק שליט האשמי אחר, הלוא הוא עבדאללה, אחיו של פייסל. עתה מונה עבדאללה לאמיר עבר הירדן, ואחר כך הפך, כידוע, למלך ירדן. פייסל, לעומתו, קיבל את נתח העוגה הגדול יותר, ואחד מצאצאיו היה אמור להיות מלך עיראק במקום סאדם חוסיין. אולם לגורל, כך נראה, יש לעתים חוקיות אחרת. ביולי 1958 רצחו קושרים עיראקים את נכדו של פייסל, מלכה השלישי של עיראק, פייסל השני. לעומת זאת, השושלת המלכותית שהקים עבדאללה אוחזת בכתר הירדני עד עצם היום הזה.
פייסל הגיע לעיראק כנטע זר ולכן צריך היה לכבוש את לב האוכלוסייה שהייתה מפוצלת לקבוצות של רוב שיעי, מיעוט סוני וכן קבוצת הכורדים. רבים מנתיניו החדשים רחשו טינה עזה לבריטים, שהכתירו אותו למלך ועמדו מאחוריו. בנוסף ריחפו בחלל האוויר בעיות גיאופוליטיות, שחלקן לא נפתרו עד היום -  מתביעותיהם של הטורקים לחלקים הצפון-מערביים של עיראק ועד למחלוקות עם הפרסים על השליטה בנתיבי המים של המפרץ בדרום-מזרח המדינה. למרות זאת הצליח פייסל לתמרן בין הררי המוקשים, דאג שלא להרגיז יתר על המידה את החוגים הלאומיים, השתדל לשמור על יחסים טובים עם הבריטים, וכן הדף את המאמצים לנגוס שטחים מעיראק. הוא פעל להשלטת צדק לכל האזרחים ובכל המישורים. פייסל הביא את עיראק לעצמאות מלאה וצירף אותה לחבר הלאומים, שקדם לאום, כמדינה הערבית הראשונה. שר האוצר הראשון במדינה החדשה היה יהודי בגדאדי שענה לשם יחזקאל ששון. 
  היהודים בעיראק השיבו לפייסל כבוד ואהדה על יחסו אליהם, ואלה אף גברו לאחר מותו. הוא הכריז בפרהסיה על חופש הדת, החינוך והתעסוקה ליהודי עיראק, שהרבו כל כך לעשות לטובתה ולקידומה. בתקופתו הגיעו היהודים לשיא פריחתם ולעמדות מפתח בממשל, בבנקאות, במסחר ובמקצועות חופשיים. אף שפייסל התכחש להסכם שיתוף הפעולה שחתם בינואר 1919 עם חיים ויצמן, הוא דגל בהסדר בדרכי שלום עם היישוב היהודי בארץ ישראל. כשהלך לעולמו ב-8 בספטמבר 1933 שרר אבל כבד ברחוב היהודי. רבים אמרו שיום מותו של המלך פייסל סימל את גוויעתו של 'תור הזהב' ואת מותם של הדין והצדק בעיראק. על כיסאו התיישב בנו בן ה-21 ג'אזי, אשר לא היה בעל השפעה וכריזמה כאביו.
 
  


בפעם הראשונה שהגעתי לבית זִילְכַּה
 
בפעם הראשונה שהגעתי לבית זילכה בהצעתו של בן דודתי, ראובן מיני, הייתי בן 12. אבא לא הִרבה ללכת לבית הכנסת בערבי שבת, ואילו אני הסתקרנתי לגלות מה יכולה הדת להעניק לי ומה יש בה שמרתק אליה אנשים כה רבים. את הפתרון מצאתי דרך הקשר המיוחד שהתפתח ביני ובין ראובן מיני שהיה גדול ממני בשנים. הקשר התהדק עוד יותר כאשר נשא ראובן את אחותי מרסל לאישה ונעשינו גיסים. ראובן פקד את בית הכנסת בקביעות והזמין אותי להצטרף אליו באחד מערבי השבת. מצאתי את עצמי ניצב באולם התפילה, בין יהודים רבים החבושים במצנפות מפוארות ועטויים בגלביות משתפלות של משי לבן. המתפללים זימרו עם החזן לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה הם שרו בהתלהבות ובלא מעצורים, כמי שבקרוב יתגשמו להם כל המאוויים והתקוות. באותו רגע חשבתי: אלוהים אדירים, היכן הייתי יכול להרגיש התעלות נפשית שכזאת? במבט לאחור היה זה אחד הזיכרונות האהובים עליי, אותה זווית בצילום שממנה ידעתי שאראה יותר בבהירות. רציתי להתקרב, לחוות עוד. ואכן, מכאן ואילך הפך בית הכנסת לבית מוחשי יותר בשבילי. בית שבו התפללתי, למדתי וקניתי תורה.
  בית זילכה נוסד בשנת 1840 בידי גדול רבני בבל, עבדאללה סומך, כבית מדרש לרבנים. תלמידים רבים שהוסמכו בו שימשו ברבנות בכל רחבי המזרח התיכון. נוסף לבית כנסת גדול שהיה במקום, הייתה גם ישיבה אשר שמה יצא לפניה בלימוד הגמרא. אחרי שחגגתי בר מצווה והתחלתי לגבש לי הגדרה עצמית כנער בוגר, גמלה בי ההחלטה להקפיד על כמה מצוות-דת בסיסיות וללמוד גמרא. בניגוד לאבי ולנאג'י אחי, נהגתי להקפיד במצוות וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. מדי בוקר בשעה 5 השכמתי  והלכתי לבית הכנסת לתפילת שחרית, עטפתי את שכמי בטלית וכרכתי על ידי ובמרכז מצחי את התפילין. בערב יצאתי שוב לתפילת מנחה וערבית. בין לבין הושטתי עזרה בבית. בהעדר מקרר בימים ההם, נאלצנו לקנות מדי יום מצרכים טריים. בעיראק היה נהוג שבעל הבית נושא בנטל זה. כיוון שהתכוונתי להקל על אבי, ערכתי את כל הקניות בדרכי חזרה מבית הכנסת. כל זמן שהתגוררתי בבית הוריי ועד שעזבתי את בגדאד בהיותי בן 21, הייתה זו שגרת יומי, כמו גם הנחת התפילין.
  מגיל בר המצווה ועד שמלאו לי 17 למדתי גמרא בישיבה של בית זילכה, משבע בערב עד תשע בערב. מדי יום הלכתי מרחק של כרבע שעה מביתי, כדי להבין את דרך לימוד התלמוד וכיצד הוא מבאר את המשנה. צעדתי בין סמטאות פתלתלות וצרות, בגשם זלעפות של חורף קודר ובחושך מוחלט אשר גם הפָנוּס - אותה מנורה הבוערת בעזרת שמן, שהרוח כיבתה אותה תדיר – לא היה יכול לו. עשיתי זאת בסיפוק רב. אהבתי להגות בחכמה ובמוסר של האמוראים שהעבירו לדורי-דורות את התורה שבעל-פה.
  זמן לשעשועים ולחיי חברה לא היה לי. אבי אף עודד את התעניינותי ונטייתי לדת ושכר כעת, לשמחתי, 'רבי' פרטי לנאג'י ולי, כדי שנעשיר את ידיעותינו בתנך מעבר למה שלמדנו בבית-הספר. כך נשביתי בפסוקי הקסם של ספרי הנביאים, ועד היום אני מצטט קטעים שלמים. דרך שינון פרקים בעל-פה והצורך העַז להבין את הנקרא, למדתי את השפה העברית. מאחר ששפה היא גשר ליצירת קשר, יצרתי קשר מיוחד עם מורה חדש שהגיע לבית ספרנו בתחילת שנות ה-30.
  שמו של המורה היה ראובן זסלנסקי-זסלני, שלימים נודע בשם ראובן שילוח. הוא נולד בשכונת מאה שערים בירושלים, בנה הבכור של משפחת הרב אהרן יצחק זסלנסקי, שבעצמו הפנה עורף לאורח החיים של היישוב הישן, אך הקפיד על קיום המצוות ואף עמד בראש המועצה הדתית של העיר. ראובן שילוח למד בבית-הספר היסודי תחכמוניואחר כך 'חזר בשאלה' ומשך עצמו מעול הדת. את לימודיו סיים בבית המדרש העברי למורים, שהיה מוסד חילוני. שלוש שנים נוספות למד שילוח בחוג למדעי המזרח באוניברסיטה העברית הצעירה שהוקמה על הר הצופים. ב- 1924 הצטרף לארגון ההגנה ועד מהרה נעשה מקורב לשירות הידיעות (שי) שלה, שהיה אז גוף מצומצם. בעקבות המאורעות של 1929 'גילה' אותו יצחק בן-צבי, לימים הנשיא השני של ישראל ואז האיש הבכיר בוועד הלאומי בירושלים. בן-צבי, שהקדיש חלק ניכר מזמנו לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון, מצא לראוי לשלוח לקהילות אלה נציגים מארץ ישראל, כדי לעודד את הפעילות הציונית ותוך כדי כך לרחרח על המתרחש בארצות השכנות ולדווח על כך. לפני כן הספיק לשגר לבגדאד את השליח מאיר שילון-שלאנק, שהיה ידיד נעורים של שילוח, ועכשיו, בשנת 1931, חיפש לו מחליף. שילוח, שהיה באופיו איש אתגרים וביצועים, נענה להצעה. מוריו אמנם ניבאו לו עתיד כחוקר באקדמיה, אבל יצרו דחק בו לא להסתגר בין כותלי הספרייה אלא לצאת מיד לשטח. הוא הפסיק את לימודיו באוניברסיטה ויצא לבגדאד בשליחות מגוונת ועתירת משימות.
  הוטל על שילוח להפיץ רוח ציונית בקהילות היהודיות ברחבי עיראק, לרחרח אחר הנעשה בקרב הערבים שם ולדווח על כך לאגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. נוסף לכך נקבע שיתפקד כמדריך בתנועת הנוער הציונית אחיעבר, שהייתה חצי-לגאלית. למרבה הפלא, רוב בני הנוער בקהילה, ואני בתוכם, לא ידענו כלל על קיומה. מלבד כל זאת מינתה הקהילה את שילוח כמורה לעברית בבית-הספר רחלשחמוּן. זה היה מקור פרנסתו בעת שהותו בבגדאד, וגם הכיסוי החוקי לכל שאר תפקידיו הסמויים.
  בעינינו, היהודים, זהרה סביב שילוח הילה של סמכות נערצת שאפיינה, לדידנו, את כל מי שבא מארץ ישראל. אולם בהוראת העברית נתקל שילוח באבני-נגף ובקשיים רבים. כמדריך בתנועת הנוער וכשליח לקהילה היהודית היה חשוף להתנכלות מצד השלטונות ונאלץ להצניע ככל האפשר את הארץ-ישראליות שלו. מנגד היה עליו להשתלב בבית-הספר במערכת מקומית, בעלת נורמות מגובשות שהיו זרות לו. הוא שלט בערבית ספרותית על בוריה אך התקשה לזרום בניב הערבי המדובר בעיראק וגם לא בניב היהודי-עיראקי, ונתקל בקשיי תקשורת עם התלמידים. שילוח היה מורה צעיר מאוד; בינו ובין התלמידים המבוגרים בשכבה הבדילו בקושי חמש שנים. לכן, אולי, לא ניסה לשלוט בנו ביד רמה כמו שאר המורים, ואולי היה זה אותו פַּן באישיותו שגרם לכל הסובבים אותו לרחוש לו כבוד. כשם שאני הבטתי בו בהערצה, כך אף הטביע רושם עמוק על כל בכירי הנהגת היישוב והמדינה ועל שורה ארוכה של דיפלומטים ואנשי מודיעין.
בזכות שיעורי התנך הפרטיים נעשתה השפה העברית לשגורה בפי, יחסית, וודאי עלתה על זו של שאר בני הכיתה. שילוח לא נזקק לזמן רב כדי לגלות עובדה זו והוא שמח להסתייע בי. הגיעו הדברים לכך שהטיל עליי לבדוק את הכתיב בחיבורים בעברית במבחנים שנתן בכיתות השונות. אולי כך עזרתי לו לפַנות זמן רב יותר לשאר הפעולות החשובות שלו בעיראק.
  שילוח שהה בבגדאד ולימד בבית-ספרנו עד אוקטובר 1932, כשעזב הייתי בן 15. אחר כך שב לארץ לפרק זמן של שנה וחצי, ובקיץ 1934 חזר לעיראק לשליחות סמויה נוספת בלא כל כיסוי פדגוגי. שליחותו זו נקטעה בהוראת השלטונות המקומיים. למרות גילי הצעיר יחסית נקשרה בינינו ידידות שבאה לידי ביטוי בעיקר מאוחר יותר, כשנסיבות החיים זימנו לנו פגישות ופעילויות משותפות, בין השאר אחרי ששילוח הקים את המוסד הישראלי ועמד בראשו. כעבור שנים נודע לי, כי תקופת שהותו הראשונה בעיראק הייתה נקודת ציון משמעותית וחוויה עזה, לא רק מבחינתי, כתלמידו, אלא אף לגבי דידו. בשנת 1953 בריאיון לאחד העיתונים, התוודה: היה זה בשבילי בית ספר רגשי ובית ספר שכלי, שם בבגדאד הפכתי למעשה לציוני.
 
 
 
 
 
נעתקה נשימתי כשראיתי את פהימה
 
בשנת 1934 סיימנו, אחי נאג'י ואני, את לימודינו בבית-הספר רחל שחמוּן. הייתי אז כבן 17, ואני יודע בבירור שאילו חייתי בתקופה מאוחרת יותר, ואולי אף במשפחה אחרת שהייתה מעודדת את המשך לימודיי, הייתי ממשיך בלימודים תיכוניים רגילים באליאנס או בבית-הספר שמש. אך בתנאים ששררו בסביבתי בימים ההם נראה לי רצונו של אבי, כבודו וכבודי. היה זה צעד טבעי, להיכנס אל המקלחת החמה של עולם העסקים ולהתחיל לעבוד עם אבא. הערכתי אותו מאוד על ששיקם את עסקיו לאחר המשבר וחשתי מעין חובה לעזור לו בעול הפרנסה, בעיקר משום שבינתיים נוספו לי עוד אחים וכבר היינו שבעה יחד עם אחי מוריס, שהיה רק בן שנה. את השכלתי, חשבתי לעצמי, אוכל תמיד להשלים ולשלב תוך כדי עבודה. אבל לפני הכול רציתי לצאת קצת להתאוורר, לשבור את השגרה ולחוש משב-רוח אחר.
17 שנה אני מקובע בתוך גבולותיה של בגדאד. למעט חופשות הקיץ במקומות שונים בעיראק, עברתי ממסגרת הבית למסגרת הלימודים, ומשם אל הדת וחוזר חלילה. לא טעמתי עדיין את החופש והעצמאות ולא היה לי שמץ של מושג היכן נמצא גג העולם שלי. בלילה התהפכתי מצד לצד בניסיון לזרוק את עצמי אל אותו נוף שישפיע על גורלי. בבית-הספר דיברו הרבה על ירושלים, בתפילות ביקשנו בשנה הבאה בירושלים השלמה, פה ושם חזר מישהו מארץ ישראל וסיפר לנו על התנהלות החיים בה. הפעם הגעתי להחלטה. אני מוכרח לבקר בישראל.
בּוּכְּרה על-מישמיש[12] הפטיר אבי נחרצות כששמע על תוכניותיי לנסוע לישראל. טיולים מסוג זה לא היו מקובלים במשפחתנו. אמנם היה באפשרותנו לממן מסע כזה על כל ההוצאות הכרוכות בו, אך איש במשפחתי, מלבדי, לא העלה על דעתו להתבטל ולבזבז כספים על תענוגות שכאלה. אבא ניסה לשכנע אותי לבטל את רעיון הנסיעה, אולם מאז ומתמיד ניחנתי באופי עיקש ונחוש, ולכן, דַחָ'ל מִן אִדִ'ן, טַלִע מִן אִדְ'ן אִלְלִח'י[13], יהודה עאצ'י נוסע לארץ ישראל ויהי מה!
  ידעתי שאבי לא ילווה לי כסף לנסיעה, אבל ידעתי גם שיש לאבי חשבון בבנק הגדול עות'מאן, וחשבון נוסף אצל 'אבו חזקאל', כינויו של ה'צראף' הידוע ששמו במקור הוא ששון זילכה. 'צראף' היה בעצם 'חלפן' שהלווה כספים וסיפק שירותים בנקאיים בתנאי מימון גמישים ונוחים, במינימום של ניירת ועל בסיס אמון אישי בינו ובין לקוחותיו. בבגדאד פעלו באותה תקופה עשרות 'צראפים' כאלה, שמונים וחמישה אחוז מהם יהודים. גם המוסלמים האמינו לחלוטין ביושרם ובהגינותם. רבים מה'צראפים' היהודים התפתחו והקימו בהמשך בנקים משפחתיים.
  'הצראף' ששון זילכה הכיר אותי היטב דרך אבי, והוא נראה לי כפתרון הטוב ביותר כדי לממן את נסיעתי. אני זקוק להלוואה של שלושים דינר, פניתי אליו בבקשה מיוחדת, ובבקשה, אל תאמר על כך מילה וחצי מילה לאבא. אחרי שאבו חזקאל תחקר אותי על מהות הצורך בהלוואה, ואחרי שהסברתי לו מדוע חשוב לי שינצור זאת בסוד, הוא החתים אותי על שטר-חוב ומיד היו בידיי שלושים דינר כדי לצאת לדרך ולהגשים את חלומי. הייתי משוכנע שיסכים לראות בי בעל-חוב מהימן שיפרע את ההלוואה, שהרי ידע כי בכוונתי להשתלב בעסקיו של אבי, ובמקרה הגרוע ביותר, לא היו עוררין על כך שאבי ישלם. לא זלזלתי בסכום הגדול שקיבלתי. באותם ימים היה דינר אחד שקול ללירה שטרלינג אחת, ושכרו החודשי של פקיד עיראקי ממוצע עמד על חמישה דינרים שהספיקו לו לפרנסת משפחתו. עם זאת ידעתי, שלכל חלום יש מחיר.
  כעת חככתי בדעתי, איך אני משיג דרכון? הרי בשל גילי הצעיר אין לי סיכוי לקבל דרכון ללא חתימת אבי. והנה הבליח במוחי האדם הנכון במקום הנכון. רבים דיברו על קשריו של אדון עזרא דלח
עם הבולשת העיראקית, ועל היותו מעין סוכן שלה. כיוון שהכרתי אותו כאחד מלקוחותיו הנאמנים של אבי, פניתי אליו והשבעתי גם אותו שלא יסגיר את סודי. מצא חן בעיניו הרעיון להיות 'שותפי הסמוי', עַלַא עֵיני ועַלא רַאסִי, נשבע לי. בתוך ימים אחדים בלבד היה בידי הדרכון הראשון. מי תיאר לעצמו אז, כי מאחורי כל חותמת רִשמית בדרכוני יסתתר עוד חלק נכבד מן הפָּאזֶל של חיי?!
  בסעודת ליל השבת התאספה כל המשפחה כהרגלה מסביב לשולחן. מיד לאחר ברכת המזון אזרתי עוז והודעתי לאבי בנחרצות כי אני מנוי וגמור לצאת לטיול לארץ ישראל. כדי לאשש את דבריי קמתי, הלכתי לחדרי והבאתי את הדרכון, הדינרים וכרטיס האוטובוס לדמשק ליום שני הקרוב, והצגתי אותם בפני ראש המשפחה. אבא מיד תהה: איך והיכן השגת את הכסף? ואני, בסיפוק של 'סמוך עליי' מהול בשמץ של חוצפה, עניתי: מה זאת אומרת? רק אתה יכול לקבל הלוואות? לפי הבעת פניו של אבא ראיתי שהוא בקושי כובש את כעסו, אם בשל כך שהמריתי את פיו והחלטתי להסתבך בהרפתקה שלא לרוחו, או אם בשל חששו שמא יצטרך, בסופו של דבר, לשלם את מחיר שיגעונותיי. לאחר כמה דקות שקט הוא נרגע. מן הסתם השלים עם ההעזה הלא צפויה של בנו הסורר. אחי נאג'י, לעומת זאת, התייחס לכל העניין בשוויון הנפש הרגיל שלו, ואף שאר בני המשפחה לא פצו פיהם.
  ביום שני בבוקר, לאחר לילה של נדודי מחשבות ואחרי פרידה ממשפחתי, עליתי כמתוכנן על האוטובוס לדמשק. חשתי כמו אותה להקת ציפורים הפורשת כנפיה ועפה אל הלא-נודע. לראשונה בחיי יצאתי מהקן החם אל המרחב הפתוח, עצמאי וחופשי מכל סמכות או תוכנית, מפקיר את עצמי לאי-הוודאות שמעבר לאופק. בתום מסע של יממה במדבר, נתגלתה לעיניי הבירה הסורית כאי ירוק בלב השממה הצהובה. משום מה החלטתי לא לשהות בה אלא להמשיך מערבה אל לבנון, הארץ שעץ הארז
הוא סמלה הלאומי. השמועה סיפרה שביירות משלבת בתוכה מזרח ומערב, שיש בה נמל תוסס ונוף הרריה הגבוהים מרהיב ביופיו, לכן המשכתי בדרכי אליה.
  התגלגלתי לפאתי ביירות, לעיירה ששמה עאליי, השוכנת במקום גבוה על ההרים. כדי לנוח מהדרך שכרתי חדר במלון הראשון שנקרה בדרכי. לאחר ליל מנוחה פניתי בבוקר לבעלת בית המלון, כדי לקבל המלצות על אתרים בסביבה שכדאי לבקר בהם. בעוד אני משוחח עם הגברת המכובדת פגשו לפתע עיניי בנערה יפת-מראה, שהתבוננה בי בעיניים פעורות וסומק קל התפשט על לחייה. שמה היה פהימה, בת גילי לערך, שמוצאה מכת נוצרים קטנה. פהימה הייתה בתה של בעלת המלון.
  עד עתה לא יצרתי קשרים רומנטיים עם בנות המין היפה ואפשר לומר שהייתי די טירון בנושא. למעט שתי בנות השכנים שאחי נאג'י ואני בילינו אִתן לעתים, לא היה לי פנאי ובוודאי שלא הזדמנויות ליצירת קשר אהבה רציני. בבית-הספר שלמדתי בו למדו רק בנים, ומפגשים חברתיים עם בנות לא התרחשו כלל, גם לא באקראי. לא היה נהוג, ואף היה בגדר איסור, ליצור קשר קרוב עם נערה לפני ברית הנישואים. עכשיו נעתקה נשימתי כשראיתי את פהימה. פעימת דופק אחת מהירה מדַי לחשה לי שהנה זה בא, אצלי ואצלה. אותה אהבה תמימה ממבט ראשון שחוצה גבולות, תרתי משמע. 
  על שנינו עברו שעות של מבוכה הנובעת מהלהט ומחוסר הניסיון. בהדרגה התחלנו לחוש פתיחות זה כלפי זו וניהלנו את אותן שיחות היכרות ארוכות השמורות לאוהבים. בימים הבאים טיילתי עם פהימה ואמהּ ברחבי לבנון ושנינו ניצלנו כל הזדמנות לשהות ביחידות, למשל ב'חַמְדוּן' ובפינות-חמד אחרות. בכל יום שעבר התקרבנו יותר, חיבקנו את הרגע והתעלמנו מן המחר. להפתעתי הרבה לא ניסתה בעלת המלון להניא את בתה מן הרומן הסוער עם האורח הפורח. ייתכן שהעדיפה להתעלם או אולי לא נתנה לבה לכך. אולם אני, יהודה עאצ'י, שובר המוסכמות הגדול, התחלתי להרגיש שאני הולך אחריה פתאום, כשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבוא... 
  גם כאן בעאליי לא חדלתי אף ליום מהנחת התפילין בבוקר, מהקִרבה אל ריבונו של עולם בכל פעם שהידקתי את רצועות העור על זרועי. אמונה איתנה ומוצקה, המגינה עליי ביום ובלילה, והנה נתגלעו בה סדקים. איך ייתכן, כך התענֵיתי במחשבות, שיצאתי 'לחפש אתונות' בארץ ישראל, והגעתי אל 'המלוכה' אצל נערה שאינה מאמינה בתורת אבותיי?! לא זו 'המלוכה' שציפיתי לה, לא זה המקום ששייך לי, אני רק תייר בו. הוא זר ועָקָר. תייר בא אל עולמך, פהימה, מחר הוא יכול להיעלם. אבל מדוע, לכל הרוחות, אני מרגיש אתך נהדר? נראה שאכן, מים גנובים ימתקו. 
  המאבק בתוכי הלך והתגבר כעניבת-חנק שהתהדקה והרפתה לסירוגין. מי יתנֵני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי. כבסרט נע חלפו במוחי התמונות הנשגבות מהישיבה בבית זילכה, קבלות השבת בביתנו וגם הפסוקים מפרק א' בספר ישעיהו. האם אליי מכוּוָן הדימוי  אֵיכָה הייתה לזונָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?' הנה, עובדה. לחטא יש גם שמות. מתוך דמעות הכאב שייסר אותי, מצאתי נחמה במעשיו של דוד המלך אשר חטא עם בת-שבע, רעיית אוריה החתי. בכל פעם שמשב הרוח הזה תקף אותי בחוזקה, זמזמתי את מזמור לדוד מתהילים נא, לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך כך דוד כאשר בא אל בת-שבע, וכך חשתי אנוכי עם פהימה.
  הימים הספורים שהקצבתי לי בעאליי ולכל שהותי בלבנון הפכו בלי להרגיש לחמישה שבועות. בינתיים גם ארנקי התרוקן ומשלושים הדינרים שלוויתי מאבו חזקאל, הלוא הוא ששון זילכה, נותרו לי ארבעה דינרים, שהספיקו לכרטיס אוטובוס חזרה לבגדאד, אך לא להרבה יותר מכך. לא יתרת הסכום הזעומה היא שהטרידה את מחשבותיי אלא איך אעז לעמוד בפני משפחתי ובפני כל מכריי בבגדאד. הרי בצאתי מן הבית ידעו כולם שאני נוסע לארץ ישראל. מה אספר עכשיו, שכל הטיול המתוכנן התחיל והסתיים בפרשייה רומנטית חסרת תכלית? שבזבזתי סכום כסף אדיר כדי להתגפף באהַבהָבים עם נערה נוצרייה שלא אראה שוב לעולם? היכן הוא אותו יהודה, הנער הרציני, החותר אל מטרותיו בעקביות ובנחרצות? היכן השארתי את כבודי העצמי?! בבית מלון בעאליי?
  בבוקרו של יום חדש נסתיימו כל תהיותיי ונעלמו. התעוררתי מפוכח ויציב לחלוטין. ארזתי את חפציי הבודדים, בגמגום לא מובן ובמפולת של עצבות ואי-נוחות, תירצתי בפני פהימה כמה מאלף ואחת הסיבות מדוע הקשר בינינו מוכרח להסתיים ועדיף מוקדם מאשר מאוחר. אמת היא שהכוחות בינינו לא היו שווים. פהימה לא הבינה מדוע יש להתכחש לאהבה ואילו אני ועוד איך הבנתי! שם במלון בעאליי השארתי את תמימותי. זו לא הושבה לי מעולם.
  באותם הימים התהלכו בבגדאד סיפורים רבים ורכילויות סביב בריחתו של ה'צראף' כדורי זילכה מהעיר. לִחְשׁשו שניסו לסחוט ממנו כספים ואפילו איימו על חייו. סיפרו כי פתח משרד מפואר בביירות שבו הוא עושה חיל בעסקי הבנקאות. אני ידעתי שלמרות הרינונים הללו, אבא ממשיך לקיים קשרים עסקיים עם משרדו של כדורי זילכה[14] בבגדאד.
קורניש הייתה הטיילת של ביירות, עשרות בתי-קפה היו ממוקמים בה לאורך הים, הומים בני-אדם. אחד מבתי-קפה אלה והמפורסם שביניהם שימש מקום מפגש ליהודים עיראקים שהגיעו לבירת לבנון. כל בגדאדי ששהה בביירות נהג להרביץ הופעת נוכחות בבית הקפה בקורניש. מהמלון בעאליי עשיתי גם אני את דרכי לאותו בית-קפה ידוע. שמו של כדורי זילכה היה מוכר לרוב באי המקום, ולכן לא נתקלתי בשום קושי להשיג את כתובתו. בכניסה למשרדו המפואר עמד פקיד שתפקידו היה 'לסנן' את הבאים.
כתבתי את שמי ואת שם אבי על פתק וביקשתי מהפקיד שייגש למסור את הפתק לאדונו. לא חלפה דקה והוזמנתי להיכנס אל 'קודש הקודשים'. מולי, מאחורי שולחן-כתיבה רחב, כהה וכבד, ישב אדם ענק בגובהו ורחב במבנה גופו, כבן גילו של אבי, ועל פניו ארשת נעימה ומחויכת. אבו עבדאללה, אמרתי לו כמצוות הנימוס הטוב, הרשה לי לגשת ישר לעניין. אני 'תקוע' בביירות בלי כסף, ואני צריך כעת הלוואה של עשרים דינרים כדי להגיע לארץ ישראל ולחזור ממנה לבגדאד. אודה לך מאוד אם תוכל להלוות לי את הסכום הזה. הוא נעץ בי מבט בוחן אבנים וכליות. אחרי הכול, לא בכל יום מופיע במשרדו נער צעיר מבגדאד שהגיע ממרחקים ומבקש הלוואה לא קטנה בכלל. לפתע שינה כדורי את יחסו אליי, שיגר לי קריצה של סחבקיות כשותף לדבר עבירה, כאילו הבין איך בדיוק נולדה הסיטואציה הלא שגרתית הזו שהביאה אותי אליו ולצורך בעזרתו, ענה לי בבקשה רק על שאלה אחת, שאל בחיוך מסתורי, היא הייתה יפה? פניי הפכו בן-רגע לעגבנייה סמוקה אבל הצלחתי לשחרר תשובה: כן, יפה מאוד. 
נראה שתשובתי סיפקה את סקרנותו של כדורי ואני נשמתי לרווחה כשנוכחתי שאין לו שאלות נוספות. זילכה לחץ על כפתור נסתר בשולחנו והזמזום הקפיץ לחדר את פקיד הקבלה. הבא לי עשרים לירות שטרלינג (שהיו שוות כאמור לעשרים דינרים), הורה לו. לא נתבקשתי לחתום על שום שטר. כשתשוב לבגדאד, אמר לי, תחזיר את הכסף לנציג שלי שם, מנשה פאנירי. אני סומך עליך שתעשה זאת עם חתימה על נייר או בלעדיו. המשכנו לגלגל שיחה קלה, ומיד אחר כך יצאתי לדרך, דרומה לארץ ישראל.
  העיר הראשונה שבה דרכה כף רגלי בהגיעי לארץ הייתה עיר הקודש, ירושלים, כלילת יופי מָשׂוֹשׂ לכל הארץ. התרגשתי לראות את ירושלים על חומותיה ושעריה, את הרובע היהודי שהיה כור היתוך של אוכלוסייה ספרדית ואשכנזית. בתקופה זו שלטו הבריטים בארץ. ירושלים נכבשה בשנת 1917 מידי הטורקים העות'מאנים בעזרת גדודי הצבא הבריטי של הגנרל אלנבי, והחלה כבר את התפתחותה כעיר מודרנית. בירושלים של אותם ימים ישבה קהילה גדולה למדי של יוצאי עיראק. ביניהם מצאתי ללא קושי אנשים רבים שהכירו את משפחתי ושמחו לארח אותי. ביליתי זמן מה בחברתם, ערכתי טיולים בארץ, ביקרתי בתל אביב והשתכשכתי בימהּ, טיפסתי על הר הכרמל והעיר חיפה הדהימה אותי ביופיה.
  במהלך שהותי בישראל נפגשתי עם מורי בבגדאד וידידי, ראובן שילוח. לפני שעזב הוא השאיר לי את כתובתו למקרה שאגיע באחד הימים לארץ. שילוח קיבל אותי עתה בשמחה ובמאור פנים. כעבור שנים נודע לי, שזמן קצר לפני פגישתנו סייר בכורדיסטן ועורר עליו את חשדה של ממשלת עיראק. בעת שהייתי בארץ הוא פעל בשירות ההגנה בעניינים שהשתיקה יפה להם. מאוחר יותר עבר לעבוד במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ונמנה עם ראשי האגף הערבי שלה. 
שילוח ניסה לשכנע אותי בכל דרך להישאר בארץ, והדרך הטובה ביותר, לדעתו, הייתה להפוך אותי לחבר קיבוץ. הוא עזר לי להתקבל לאחד הקיבוצים. צורת חיים זו הייתה זרה לי לחלוטין. שלושה ימים עבדתי בפרך בקיבוץ בחפירת צלחות השקאה בפרדס, שיטה שבה העצים יכולים לרוות מים ולצמוח עד בוא החורף. מה לי, נער עירוני שהולך תדיר עם ספר מתחת לבית-שחיו, ולזעת אפיים של עבודת אדמה? אצבעות ידיי, שהורגלו להעביר דפים ברומנים היסטוריים ובספרי תפילה, התמלאו עתה יבלות מכוערות וחתכים צורבים, וגם התנאים החומריים בקיבוץ לא היו לפי רוחי. בבגדאד לא התחנכתי על האידיאלים של התנועה הציונית ולא למדתי על הצורך של העם היהודי לחזור לעבודת כפיים ולעבודת האדמה כחלק מהמפעל הציוני. כעת נראתה לי המשימה כבדה מכפי יכולתי ולא התאימה לתוכניותיי לעתיד הקרוב כפי שראיתי אותן אז. עזבתי את הקיבוץ, תוך שאני מבטיח לעצמי לשוב לארץ ישראל ביום מן הימים. בסוף קיץ 1934, לאחר חודש ימים שבו חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, שבתי הביתה, לבגדאד.
  
 
 


לי, לעומת זאת, היה דחף עצום להתקדמות
 
שעת בין-ערביים. רוח קדים חמה סוטרת על פניי. אני פוסע שוב באותה סמטה צרה שבתיה צפופים משני עבריי. נכנס אל ביתי ההומה ילדים משתובבים, אמי במטבח שקועה בהכנת האוכל, אבי בוהה בילדיו, לוגם בקול עוד לגימת קפה מר מהספל הקטן המעוטר. אני כאן. כולם רצים לקראתי, מקיפים אותי באהבה. הזאטוטים נוגעים בי כדי לוודא שהם לא חולמים, מושכים בנדנוד בלתי פוסק במכנסיי, מבקשים למשוך את תשומת לבי. ביטויי געגועים. הגעתי הביתה. ואז בבת-אחת משתרר שקט. כעת הזמן לשמוע על העולם האחר הסוער שָׁם מחוץ לגבולות עיראק. על המכרים הרבים שפגשתי בדרכי, ועל התקדמות הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, על פי הצהרת בלפור[15].
גם אבא הקשיב לדבריי בנועם. המתין בסבלנות עד שאגיע לפואנטה שעניינה אותו, והנה זה בא. נאלצתי לחשוף בפניו את דרכי מימון מסעי ואת חוב חמישים הדינר לשני ה'צראפים'. על פניו נחרתו ברגע כל קמטי ההבעה הכעוסים האפשריים. לפני שהספקתי לקחת אתנחתא הוא כבר הטיח באוזניי סדרת קללות עסיסיות על ששון זילכה, שבגד באמונו והיה לשותפי לקנוניה. ואיך אתה חושב להחזיר את הכסף? התעניין אבי בשאלת השאלות. עניתי בעזות המצח שסיגלתי לעצמי ואשר די הוכיחה את עצמה: ממחר אני מתחיל לעבוד אתך. אשמח מאוד אם תוכל לתת לי הלוואה על חשבון המשכורת שתשלם לי על עבודתי. בהלוואה זו אני מתכונן לפרוע את כל החובות שצברתי. חמתו של אבי בערה: שאני אשלם משכורת לבן שלי? איפה שמעת על דבר כזה? אני מציע לך לשכוח את הרעיון ולא להזכיר אותו שוב.
  יכולתי להבין ללבו. לא היה זה מקובל בסביבה שלנו. בחור צעיר ורווק שזה עתה נכנס לעסקי אביו אמור היה להסתפק בכך שאכל על שולחן המשפחה והתגורר בביתה, ואם יתמזל מזלו אולי יוגנבו לו מדי פעם דמי-כיס. איש לא תבע מהבן להחזיר את מה שהושקע בו או לשלם שכר לימוד בעת שקנה את סודות המקצוע. אדם שאינו צריך לכלכל משפחה משל עצמו, מן הראוי היה שיעזור בפרנסת בית הוריו.
סבי לא שילם לאבי משכורת כשהתחיל לעבוד לצדו וגם אחי נאג'י, שכבר החל לעבוד עם אבי, לא תבע תשלום כזה. אולם לי היה קשה לקבל קביעה שכזו וללכת בתלם של זמנים עברו. העולם נע קדימה ומה שהתאים לאתמול לא התאים יותר למתרחש היום. הגיע הזמן שאף אבי יכיר בכך. אל תכעס, אבא, אבל אם אינך מוכן לשלם לי משכורת, התעקשתי, אצא לחפש עבודה במקום אחר ולא בעסקים שלך. אני זקוק למשכורת, ראשית כול כדי לפרוע את החובות שלי.
לא רציתי לפגוע באבי, רחשתי לו כבוד גם כאבא וגם כאדם הידוע ביושרו, בהגינותו ובעצות הראויות ששלף תמיד מניסיונו. הקשיחות לא הייתה תכונה אופיינית לאבי, נהפוך הוא, על הסלחנות, הוותרנות ויחסו העדין כלפי אנשים זכה לכבוד רב בקהילה, אִלְיִחְתַרִם נַפְסוּ, גֵ'יר'וּ יִחְתִרְמוֹנוּ, לאמור,
מי שמכבד את עצמו, אחרים יכבדוהו. אך כעת לא היה לי מנוס מכך. אחרי שטעמתי את טעם העצמאות, הרגשתי בּשֵׁל להוכיח את עצמי בעסקים וגם לקבל שכר על עמלי. בעניין זה לא מצאתי מקום לסגת מדעותיי ואף הצעתי נראתה לי הוגנת ביותר. הרי לא ביקשתי נדבה או מתנה. לאבי היה ברור, ואני בטוח בכך, שאעבוד בעסק המשפחתי במלוא ההשקעה והרצינות ואהיה ראוי לכל שכר שישולם לי.
  בכל תקופה שהיא בחיי נוכחתי לדעת, כי שמו של אדם תמיד הולך לפניו ושם טוב מביא עמו שמן טוב. בבגדאד של הימים ההם, כשרוב העסקאות נעשו על בסיס של אמון אישי, ניתנה עדיפות ראשונה במעלה למוניטין של אדם. זה השיעור הראשון בעסקים שהנחיל לי אבא. נוכחתי בעצמי לדעת, שאילולא המוניטין של אבי, לא היה לי קל להתרומם שוב מעל לקרקע, וודאי שלא הייתי מקבל הלוואות מה'צראפים'. מאותה הסיבה, כנראה, חלף עכשיו הרהור נוסף במוחו של אבי. הוא הכיר אותי די הצורך כדי לדעת שבעזרת מרפקיי אמצא בקלות עבודה במקום אחר. במקרה כזה, איך יתרץ את נטישת בנו כשחבריו הסוחרים יביעו את תמיהתם? אין ספק שהמוניטין שלו עלול להיפגע. לא. הבעת הכעס שלו לא נמוגה, אבל בחשק לא-חשק הוא נתן לי למחרת עשרים דינרים, ואמר: תן אותם למנשה פאנירי ותאמר לששון זילכה שירשום את החוב שלך בחשבון שלי. לשנינו היה ברור שהצעתי נתקבלה. לא הרחבנו בפרטים מעבר לכך ולא קבענו עד מתי אעבוד על חשבון הסכומים שלוויתי. הנסיבות עשו את שלהן בעניין זה.
  בתחילת עבודתי עם אבא התלוויתי אליו בנסיעותיו הרבות ברחבי עיראק כדי לגבות חובות וללמוד כיצד פועלים המתחרים שלנו בשטח. לא היו אלה מסעי תענוגות. זכור לי, למשל, ביקור בעיר ארביל שבצפון עיראק. בהעדר מלון מתאים, נאלצנו להתאכסן בביתו של אחד מלקוחותינו היהודים. בעל-הבית הגיש לנו ארוחת בוקר, שהתבססה בעיקר על 'קֵמַר', אותו מאכל עשוי מחמאה וחלב שנועד לערבוב בדבש. ה'קֵמַר' שלו נראה לי מאוד לא היגייני, בלשון המעטה. בעוד אני מתאמץ להרחיק את פירורי הזוהמה מן האוכל, חשתי במבטו החודר והכעוס של אבא. כשהמארח יצא מן החדר ספגתי נזיפה קשה. אנחנו מחוסנים מפני דברים כאלה, אמר אבא והצביע על מה שהצטבר בשולי הצלחת שלי. אסור לך להיות מפונק כל כך. במבט לאחור הוא כנראה צדק בעניין החיסון. כשאני חושב על תנאי התברואה שספגנו במסעותינו, ועל הלכלוך באזורים שונים של בגדאד בתקופה ההיא, קשה לי למצוא הסבר אחר לעובדה שיצאנו בשלום מכל אותם מפגעים עתירי חיידקים.
  במקרה אחר נסעתי לבדי לעיר נַאגָ'ף שכל תושביה שיעים. לאבא היה בנאג'ף לקוח עתיר ממון שהייתי מעוניין להכירו כדי להציע לו סחורה. מפאת תנאי התחבורה הלא-גמישים לא התאפשר לי לשוב עוד באותו היום לבגדאד, ולכן, בלית ברירה, הציע לי הלקוח המוסלמי-שיעי לעשות את הלילה בנאג'ף. בטוב לבנו עלינו יצאנו בערב להתאוורר באחד מבתי הקפה. לעומת באי המקום הלבושים גלבייה וחבושים מצנפת עַמַאמַה לראשם, חשתי כנטע זר בבגדיי המצוחצחים בסגנון המערבי. המלצר מזג תה לספלי היושבים בבית הקפה וכשהגיע אליי החל לפתע לסגת בצעדים חפוזים כנגוע במחלה מידבקת. כאשר התרחק כעשרה מטרים בהליכה אחורה, הסתובב, רחץ את הכוס שבה התכוון למזוג לי את התה וטבל אותה שבע פעמים במים. זה היה הנוהג בעיראק וכך הורגלנו לחיות עם המוסלמים, בעיקר עם השיעים. היהודי נחשב בעיניהם לטמא וחל עליהם איסור לאכול ולשתות עם יהודים בציבור. זאת לעומת בגדאד המודרנית יותר שהחלו לנשוב בה רוחות מערביות, ורוב התושבים בה הם סונים אשר לא חשבו כמו השיעים, כי היהודים הם טמאים. שם לא היו המוסלמים כה פנאטיים והיהודים לא הופלו עד כדי כך לרעה.
  כשקמנו ללכת מבית הקפה, הציע לי לקוחו של אבי אפשרות אחרת ללינה. אני חושב שיהיה לך נוח הרבה יותר ללון בבית יהודי מאצלי בבית, אמר, והבליט בקור רוח את המחיצה המגושמת בינינו. כך הופניתי לבית היהודי היחיד בנאג'ף. לא היה זה ממש בית-קבע. יהודים הגיעו מבגדאד לנאג'ף כשהם נושאים על כתפיהם גלילי בדים כדי למכור אותם למוסלמים בסמטאות. הם הגיעו בימי ראשון ונשארו שם בדרך כלל עד יום חמישי, ובזמן הזה התגוררו באחד מן הבתים הללו. הבית שהופניתי אליו היה בית קטן שהתגוררו בו באותה עת שבע נפשות, בעל ואישה ועוד חמישה גברים בשנות העשרים לחייהם. האישה הייתה אחראית על סידור וניקיון הבית, קניית המצרכים ובישול הארוחות. מיטה או מזרון לא נמצאו בשבילי, לכן הם חיברו שני לולים שהיו בבית והניחו עליהם סדין, כרית ושמיכה. בנים-לא-נים עברתי את ליל השימורים הזה ולמחרת נסעתי בשמחה הביתה. 
  בינתיים גם באווירה הכללית בעיראק החלו לכרסם כל מיני מזיקים. המזיק הראשון היה ג'אזי,
בנו ההולל של המלך פייסל האהוד, שכאמור, הלך לעולמו בסתיו 1933. ג'אזי תיעב את הבריטים ושירת את הלאומנות העיראקית. אחד הסימנים המדאיגים לתפיסת עולמו היה יחסו לטבח האשורים. בני הכת הנוצרית הקטנה הזאת התגוררו זה 2,500 שנה בהרי קיארי שבצפון עיראק, סמוך לגבולותיה עם טורקיה, פרס וסוריה, והיו למודי רדיפות וסבל. ההסכם האנגלו-עיראקי על עצמאות עיראק, שנחתם ב-1930, העניק להם לכאורה ערובות מסוימות כאחד המיעוטים הדתיים במדינה החדשה, אבל בפועל לא נותר מכך דבר. השלטונות והצבא הציקו להם בלי הרף וניסיונותיהם לעבור לאחת המדינות השכנות נבלמו חיש קל. באוגוסט 1933 התנגשה קבוצה של אשורים שהוחזרה מסוריה ביחידה של הצבא העיראקי. הצבא הסתער על מקומות מושבם של האשורים והרג מאות מבניה. אזרחים עיראקים מוסלמים, שנחפזו לבוא בעקבות הצבא, אנסו את נשות האשורים ושדדו את רכושם של ההרוגים ושל הנותרים בחיים. אלפי אשורים נותרו בלא קורת-גג. ג'אזי, שהיה אז יורש העצר ופטרונם של אנשי הצבא המעורבים בטבח, הפליא לעשות בכך שהעניק להם עיטורים. בהפגנות ההמונים המשולהבים שהריעו לחיילים החוזרים משדות ההרג, נשמעה שוב ושוב הקריאה פל יעיש ג'אזי[16]. לאחר מעשה זה החלו יהודים רבים לחשוש, כי לא ירחק היום שגורלם יהיה כגורל האשורים.
  יותר ויותר החלו עתה להדהד בחלל האוויר זמירות לדחיקת רגלי היהודים מעמדות המפתח שבהן שירתו. עמדות אלה נתאפשרו בימי המנדט הבריטי והמודרניזציה שהונהגה בזמנו של המלך פייסל ואף בעידודו. יהודי עיראק, הקבוצה המשכילה ביותר בארץ זו, שימשו בהרבה פונקציות בממסד הממשלתי והכלכלי. שר האוצר הראשון של עיראק היה, כאמור, יחזקאל ששון וכמעט כל הפקידים במשרדו היו יהודים. שירותי הרכבת, הדואר והטלגרף העסיקו יהודים רבים בכל תפקיד שהצריך השכלה מיוחדת. בפקולטה למשפטים שנפתחה בבגדאד בשנת 1922 ובפקולטה לרפואה שנחנכה ב-1927 היו מרבית הסטודנטים יהודים. ככל שקרב מועד מתן העצמאות לעיראק, וביתר שׂאת מאוקטובר 1932 ואילך, היחס ליהודים הלך וצרם יותר ויותר. שוב ושוב הוזכר כי היהודים הם כופרים וראוי להפקיד את המשרות החשובות בידיהם הנאמנות של המוסלמים. עד מהרה הוטלו הגבלות מפורשות, נומרוס קלאוזוס, על כניסת יהודים לתחומים יוקרתיים, ובכלל זה ללימודים בפקולטות השונות של האוניברסיטאות בעיראק.
  מגמות אלו השתלבו עם עליית הצורר הנאצי לשלטון בגרמניה בראשית 1933, ועם ההדים שהתעוררו עקב כך באירופה וזרמו עד מהרה גם למזרח התיכון. הצלילים האנטי-יהודיים והאנטי-בריטיים שבקעו מברלין נקלטו היטב בקרקע הגועשת של בגדאד. השגריר הגרמני שונא היהודים, דר פריץ גרובה, נעשה לאורח מבוקש במסדרונות השלטון ובטרקליני החברה הגבוהה, ותעמולת הארס וההרס בניצוחו הלכה וגברה.
  בעסק המשפחתי שלנו הייתה זו, לעת עתה, אך ורק מוסיקת רקע צורמת, אך עדיין נסבלת. היחסים עם הלקוחות והמכרים המוסלמים לא נפגעו. כך, למשל, משפחת נקיב השיעית לא חדלה ממנהגה לשלוח לנו סכך לסוכה מיד לאחר יום הכיפורים, ולֶבֶּן עם תמרים למוצאי חג הפסח. כמו כן לא ניסה שום ערבי להתחמק מתשלום חובותיו בנימוקים אנטי-יהודיים, אבל לא חסרו בעלי-חוב שניסו להוליך אותנו שולל. אני, שעמדתי מקרוב על טיב עסקיו של אבא ושבעצמי הייתי על תקן של אורח לרגע רואה כל פגע, התריתי בפניו על התופעה. פעם אחר פעם הצבעתי על לקוחות שמוסר התשלומים שלהם ירוד ועמדתי על כך שינהג אתם ביתר תוקף. הוא לא אהב את הערותיי הנוקבות והביקורת כלפיו. לא נולדתי אתמול. צברתי מספיק ניסיון בחיי כדי שתהיה לי טביעת עין חדה, לפחות כמו שלך, אמר כנפגע.
  העבודה עם אבא נתגלתה כמשימה לא פשוטה. ככל שחלף הזמן נתגלעו בינינו יותר ויותר חילוקי דעות. ויכוח חריף אחר פרץ בינינו בענייני אשראי ויבוא. אני לא הסכמתי לשבת על המדוכה בלי לנצל את הפִּרצה לכל הזדמנות והתפתחות עסקית. חשבתי שאם לאבא יש שם טוב כל כך בקרב אנשי העסקים, מדוע שלא יעשה בו שימוש נאות, יגייס כהלוואה סכומי-כסף גדולים ויתחיל לעסוק ביבוא במישרין?
סברתי שכך יוכל להפיק רווחים גדולים יותר, והחשוב יותר, לא יצטרך לעבוד בפרך. ראיתי מכל עבר אנשים הרבה פחות מהימנים ומיומנים ממנו פועלים בדיוק באותה השיטה ועושים חיל . אבל אבא הוסיף לצדד בגישה הזהירה והשמרנית שלו, מנוי וגמור שלא לפעול אלא בשוק המקומי באמצעות סוכנים, זאת עם כל הקושי הפיסי הכרוך בדבר ולמרות ההכנסות המצומצמות יחסית. חלק ניכר מפעילותו התמקד בסוג מסוים של תיווך. הוא דאג להביא קונים מחוץ לבגדאד ולהפנותם לסוחרים בעיר הבירה, וכן סיפק שירותי אריזה ומשלוח תמורת עמלה צנועה. כבר הפסדתי מספיק כסף בעסקים מהסוג שאתה מציע לי, היה חוזר ואומר לי בכל פעם שדיברתי אתו על הצורך בשינוי מהפכני בעסק. אני מציע לך לנהוג בצורה ממושמעת בלי לנסות לשדך לי ללא הרף את הפנטזיות שלך. הנה, תראה את נאג'י אחיך הבכור, הוא עושה את עבודתו בלי יותר מדי לבחוש בקלחת ובלי שאלות. למה אתה לא יכול לנהוג כמוהו? ועוד היה מוסיף את משפט המחץ, יש לך עוד הרבה מה ללמוד ממני, בני, לפני שאני אֶלמד ממך.
  אינני חושב שחסַר לאבא אומץ בעסקים, או שבאמת לא רצה להיכנס לאמבט החם של שוק היבוא. נראה שההישענות על ניסיון העבר והחשש לאבד שוב את פרנסתו, בתוספת האחריות לעשר הנפשות שעליו להאכיל, גרמו לו להחמיץ בדרך כמה נקודות-חן שיכלו להזניק אותו פיננסית כלפי מעלה. אבא רצה ביטחון כלכלי ואפילו מועט. לדעתו, עדיף מעט על שום דבר. החשש מנפילה הוא שניצח את המערכה. אבא נשאר פחות או יותר באותו הסטטוס, לפחות בשלב זה. לי, לעומת זאת, היה דחף עצום להתקדמות.
 
  
 
עת לפרוש כנפיים
 
לאחר תשעה חודשים של עבודה מאומצת ומשותפת, החליט אבא שדי לו בכך. שתי סיבות, כך שיערתי, דחפו אותו לצעד הדרסטי הזה. ראשית, היו כמובן חילוקי הדעות בינינו שעמדו לנו לרועץ בכל פעם, ושנית, הייתה לאבי תחושה כי בכל זאת טמון בבנו משהו, והוא, שלא במתכוון, מעכב את מימושו. בוקר אחד אמר לי, הַדָ'ה עליקכּ יָא זְמָאל, אם אתה כזה חכם, נראה איך אתה מסתדר בלעדיי. מצאתי לך שותף, לך תעשה אתו עסקים כמו שאתה מבין ותן לי להמשיך את עסקיי כמו שאני מבין. מכירים את הרגע הזה שצריך רק גפרור להדליק את המדורה? זה היה הגפרור ואני נדלקתי!
השותף ששידך לי אבי היה יוסף סוודאיי, בנו של שאול סוודאיי, ממכריו של אבא. יוסף היה מבוגר ממני בשלוש או ארבע שנים, והחליט, כמוני, שסגנון העבודה של הדור הקודם אינו מתאים עוד לדור הזה. לשִבחו של אבא ייאמר, כי לא זרק אותי סתם למים הצוננים אלא צייד אותי כראוי לקראת הפרק החדש והעצמאי בחיי. הוא העניק לי מתנה בסך 300 דינר והוסיף הלוואה בסך מאתיים דינר. שותפי יוסף סוודאי הביא אף הוא סכום של 500 דינר. עתה עמדו לרשותנו אלף דינרים למימון צעדינו המסחריים הראשונים.
  במקום שבו התמקדו חיי המסחר בבגדאד, בתוך ח'אן בשוק, סמוך לבית העסק של אבא, שכרנו כמה משרדים-מחסנים. בשלב ראשון קנינו כמויות גדולות של סחורה, עליה שילמנו באשראי ל-90 עד 120 יום. את חלקה של הסחורה מכרנו במזומן ואת חלקה באשראי לתקופה קצרה יותר. הקונים שילמו לנו, כמקובל, בשטרי-חוב. מאחר שהקפדנו למכור את מרכולתנו לסוחרים בעלי שם טוב, הצלחנו, כשנזקקנו לכספים, לנכות את השטרות אצל ה'צראפים'. כלומר למכור להם את השטרות במחיר מופחת, ועדיין להפיק רווח מן העסקאות. התרגיל כולו הצריך חישובים מדוקדקים, והרווח היחסי שלנו היה קטן, אך  מאחר שהמחזור היה גדול, לא היה לנו יסוד להתלונן. בשנה הראשונה גלגלנו סחורות בעשרות אלפי דינרים. הרווח שהצטבר לאחר החזר ההלוואות הראשונות היה אלף דינר, כלומר מאה אחוז רווח ביחס להשקעה ההתחלתית. 
  לאחר תקופה של כשנה שבה השתפשפנו, שותפי ואני, בעסקים וההרמוניה העסקית המשיכה לשרור בינינו, החלטנו, נוסף לפעילות בשוק המקומי, להיכנס לעסקי היבוא, מהסוג שניסיתי בעבר לשכנע את אבי והוא סירב. השמועה על מעשינו הגיעה, בין השאר, לאוזניו של מנשה צאלח, שעל שמו נקרא בית הספר היהודי שהקים בבגדאד ושהיה ידוע גם כיבואן טקסטיל גדול ומצליח. צאלח היה אחד מידידיו של אבי שנהג להתייעץ עמו בקשר לסוגי הסחורות שייבא.
 
 
  באחת משיחותיהם הציע צאלח לאבי, כנראה מתוך כוונה טובה, שיביא אותי אליו כדי להדריך אותי ולנדב לי מידע בענייני יבוא. נפגשתי אתו יחד עם אבי ובשיחה ארוכה השתדל מנשה צאלח להחדיר בי בִּינה, כהגדרתו. הוא הניח שאני צעיר, חסר-אחריות וזקוק בדחיפות לייעוץ יסודי. באותה רשימה של עשה ולא תעשה, עשרת הדברות של המסחר ביבוא אליבא דצאלח, השתדל הלה לגרום לי לאמץ את החוקים הבסיסיים של עבודתו. כשהבחין שאיני מסכים עם דעתו, קבע, השיטה שלך מסוכנת מאוד! עדיף שתפסיק לייבא עד שתצבור יותר ממון, כי אם תמשיך בדרך זו, תפתח לעצמך דלת להסתבכות בצרות. כשיבוא המשבר הבא בענף, תיתקע עם הרבה סחורה ובלי קונים, ואז ב'בום' אחד תיפול כמו מטאור. שמעתי את דבריו המנבאים לי נפילה רצינית אך החלטתי לא להיכנס לוויכוחים ולשתוק. היה לי הרושם שהוא מגזים מאוד כנראה מסיבות השמורות עמו. לא זלזלתי באזהרותיו של מנשה צאלח, ובהחלט לקחתי אותן לתשומת לבי, אך האינטואיציה הורתה לי להמשיך בשיטת העבודה כפי שנראתה לי ואשר עד כה הוכיחה את עצמה.
  סמכתי על עצמי, ונראה שכאופציה לשעת חירום, אולי אפילו בתת-מודע, נשענתי על הגב של אבא. הנחתי שגם אם יתרחש הבלתי צפוי והרע ביותר בעסקיי, הרי אבא לא ייתן לי ליפול וייחלץ לעזרתי. מי יודע, אולי הייתה זו אשליה עקרה, או אשליה שבאחד הימים תגשים את עצמה. מה שבטוח, היא נתנה לי כוח וביטחון להמשיך בחלומותיי ולבצעם.
כל אותה עת הוספתי לגור בבית הוריי. לא ויתרתי על המשך לימודיי ואת שעות הערב הקדשתי להרחבת השכלתי בבית-ספר תיכון של רשת החינוך הממשלתית. מדי בוקר יצאתי לעסקים מצויד בספרי לימוד ובמחברות. לאחר שעות העבודה הייתי רץ לבית-הספר, שרוב תלמידיו היו מוסלמים, ולומד בשקידה עד שעה מאוחרת בלילה. התמדתי בכך שלוש שנים.
  היה לי ברור שאם אני רוצה לעסוק ביבוא, לא ייתכן שתגביל אותי השפה. הבנתי שעליי להתחיל ללמוד שפה זרה שתהיה גם בין-לאומית. לא היה לי מושג עד כמה קרוב הזמן שבו אצטרך לשלוט בשפה זו. חוש פנימי הורה לי להרחיב את שליטתי בשפה האנגלית. לצורך זה גייסתי את עזרתו האדיבה של מנחם ברוך, בן-דודתי, שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים וגם הספיק להשלים את חוק לימודיו בבית-הספר שמש. נפגשנו לעתים מזומנות בביתי לשיעורים פרטיים והאנגלית שלי הלכה והשתפרה. כשהגעתי לשלב שבו הרגשתי שאני יכול לשוחח באנגלית בחופשיות, ליצור קשרים מעבר לים ולנהל בשפה זו את עסקיי, הפסקתי את השיעורים הפרטיים. ב-1938, ואני בן 21, החלטתי שהגיעה העת לפרוש כנפיים ולצאת לעולם הגדול.
  היפנים נתפסו בעיניי כמחוללי נסים. אני זוכר, למשל, שהעברתי דוגמאות של סחורה מתוצרת מנצ'סטר שבבריטניה לסוכן עיראקי של חברות יפניות, והוא חזר אליי במהרה עם חיקויים מושלמים לדוגמאות הללו שייצרו אותן ביפן במחצית המחיר. הבנתי אפוא שהיפנים יעילים מאוד במישור הכלכלי ופיתוח קשרים מסחריים אתם עשוי להניב רווחים אדירים. לאחר שחככתי רבות בדעתי, גמרתי אומר לנסוע ליפן לתקופה קצרה או ממושכת, ככל שיידרש, ולנסות לפעול משם בעסקי יבוא ויצוא. במבט לאחור אין ספק שהייתה זו החלטה נועזת, אולי אפילו נועזת מדי לבחור בן 21 חסר ניסיון עסקי גלובלי,
שזה עתה יצא מחממת בית-הוריו. כמו כן, לא הייתי מעורה בהתפתחויות המדיניות והצבאיות שהתחוללו באותה תקופה ביפן, התפתחויות שאילו ידעתי עליהן, אולי לא הייתי נוסע דווקא למזרח הרחוק באותה תקופה. התנחמתי בעובדה, שתמיד אוכל לשוב חזרה הביתה לעיראק ולהגיד לעצמי, שאם לא מנסים גם לא נכווים, וכך לנסות למצוא נתיבים אחרים.
  אבא וחבורת מכריו הסוחרים חשבו שזה טירוף לפעול ללא כל בסיס, בארץ לא מוכרת, אך דווקא בחירתי ביפן לא נראתה להם מוזרה כלל וכלל. אמי, שזה עתה ילדה את בן הזקונים השמיני במספר, סביח (אהוד), מעולם לא התערבה ולא הביעה את דעתה ביחס לעתידי העסקי. עתה בנימה אמהית דיברה אל לבי בנוכחות כל המשפחה, והתחננה: אתה צעיר מדי בשביל לנסוע לבד למרחקים כאלה מחוץ לעיראק, אולי תשקול שוב אם זה צעד נבון? אך אני כבר בחרתי. שותפי לעסקים, יוסף סוודאיי, נשאר בבגדאד כדי לקלוט את הסחורות שאשלח לו מיפן ואחר כך למכור אותן ברחבי עיראק. זאת הייתה התוכנית. קיבלתי ממשפחתי ומקומץ מכריי את ברכת הדרך, נישקתי את המזוזה ויצאתי 'להתחמם' בזיו החמה של ארץ השמש העולה.