בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק ב' - התאקלמות עסקית ביפן
 
קוֹבה הייתה האנטיתזה לכל מה שהכרתי בבגדאד
 
כשפניתי למשרד הפנים העיראקי לקבלת דרכון שיאפשר את כניסתי ליפן, נתבקשתי לאיית את שם משפחתי באנגלית. בחרתי בצירוף הקל ביותר להיגוי ורשמתי ASSIA בכפל האות S, זאת כדי להבדיל
משם היבשת. מאותם הטעמים בחרתי כעבור שנים בשם העברי 'אסיא' אשר פירושו בארמית 'רופא'.
כך יצאתי לדרך, עם נוסח חדש לשם המשפחה ועם מזוודות שבהן כמה ספרים, תנך, כמה מערכות לבוש, דוגמאות בדים ומכתב המלצה מאיש טוב-לב, אותו היבואן שניסה שנה לפני כן להזהיר אותי מפזיזות עסקית, מנשה צאלח. המכתב הופנה לאיש השיווק שלו ביפן, נעים מועלם. מבגדאד השוכנת במרכז הארץ עשיתי דרכי אל דרום עיראק, לעיר הנמל היחידה בצרה, השוכנת על גדות נהר 'שט אל-ערב' בגבול איראן. אחרי שבוע המתנה בבצרה עליתי על אונייה בדרכי לעיר הנמל ההודית בומביי ומשם הפלגתי ליפן.
ב-8 בדצמבר 1938 עגנה האונייה בנמל העיר קובֶּה (Kobe) שבמפרץ אוסקה, בחופו הדרומי של האי הונשו, הגדול באיי יפן ועמוד השדרה של המדינה. הקהילה היהודית של קובֶּה הפכה בעשור הראשון של המאה ה-20 לקהילה היהודית הגדולה ביפן. היא משכה אליה מתיישבים יהודים שנדדו אליה מן העיר נגסקי. בבואי לעיר מצאתי בה כמה מאות יהודים ובהם קבוצה גדולה יחסית של יוצאי המזרח התיכון.
  יומי הראשון בקובֶּה עבר עליי בשיכרון חושים ובתדהמה. קובֶּה הייתה אנטיתזה לכל מה שהכרתי בבגדאד. רוב התושבים נראו בני הגזע המונגולי, כהי-עור, בעלי עיניים מלוכסנות, שיערם שחור כעורב וחלק כמשי, ויחסית אליי שקומתי 1.81 מטר, נראו לי כולם נמוכי קומה. הרחובות נקיים ומצוחצחים, כך גם המכוניות בכבישים. היגיינה ומודעות רבה לבריאות, כך שאפשר לשתות מים ולאכול בכל מקום, אפילו בכפר הנידח ביותר. מאכלים מוזרים שאוכלים אותם במקלות עץ חד-פעמיים, בתים מוקפים בגינה ובה ערוגות פרחים, עצי דובדבן, אגם, גשרון ואי פסטורלי קטן. מקדשים מעוטרים בפסלי עץ מגולפים של דמויות הקדושים הבודהיסטים, פגודה מרובת גגות, עיר שכולה מופת של אדריכלות. שפה זרה ומוזרה, שבה גובה הטון קובע את משמעות המילה, וכתב המכונה קאנה[17] המורכב מסימני-תנועה שהם במקורם אידֵיאוֹגרמות.
  את היומיים הראשונים בהגיעי לקובֶּה עשיתי בבית-מלון צדדי, אחר-כך עברתי לבית בניהולה של אישה יפנית. בבית זה התגוררו עוד שלושה יהודים מסוריה.
  פגישתי העסקית הראשונה התקיימה עם נעים מועלם, שאליו הופנה מכתב ההמלצה ממנשה צאלח. אחרי ששמע על תוכניותיי בשיחה קצרה שניהלתי עמו באנגלית, הסביר לי, אין סיכוי שתצליח בשלב התחלתי זה לפעול בקובֶּה באופן עצמאי. האנגלית שבפיך אינה טובה דיה, ובנוסף תיתקל בהרבה בעיות ביורוקרטיות שתתקשה לפתור אותן לפני שתכיר היטב את השטח. אדון מועלם הציע לי להצטרף לאחד המשרדים המסחריים הקיימים ולפעול דרכו, תוך תשלום קומיסיון (עמלה) לבעלים על כל עסקה שאבצע. הוא המליץ לי בחום על אדם ששמו יצחק חזן, המכוּנה 'פאשה', שאוכל לעבוד באמצעות משרדו. לפני שהספקתי לענות, כבר התפנה נעים מועלם להציגו בפניי.
יצחק (זכי) חזן היה גבר כבן ארבעים, יליד סוריה וידידו הטוב של מועלם. הגענו להסכם על שיתוף פעולה בינינו והתחייבתי לשלם לו אחוז וחצי מהמחזור העסקי שלי תמורת השירותים שאקבל דרך משרדו. לא נזקקתי לזמן רב כדי לגלות שהמחירים ביפן זולים מאוד ביחס למקובל בעיראק, ולכן החלטתי להישאר בקובֶּה, לקנות בדים, כמו כותנה וצמר, ולשלוח אותם למכירה בבגדאד. לאחר תכתובת אינטנסיבית עם שותפי שם, יוסף סוודאיי, הבנתי שהוא הגיע למסקנה שהרעיון וההשקעה בנדון נועזים מדי לטעמו, לכן החלטנו להיפרד ולפרק את השותפות. מיד ובלי שהיות יתרות החלטתי לגייס במקומו את אבא, והצעתי לו להיות הסוכן שלי בעיראק. אבא, אם במגמה לעזור לבנו או לעצמו, או אם משום שהחליט לקחת את הצ'אנס ולסמוך על כישוריי, קיבל עקרונית את הצעתי. אך כיוון שהרגיש שכל הנושא מעט גדול עליו, גייס עוד שני שותפים לעזרה. אחד מהם, אברהם שאול, היה מוכר כאחד הסוחרים היהודים היותר מהימנים וחשובים בבגדאד, השני היה אף הוא סוחר בגדאדי ידוע ששמו שאול יהודה. יחד הקמנו חברה הרשומה בעיראק בשם אברהם שאול ושותפיו.לי עצמי היה נתח נאה של 27 אחוזים בחברה. בתחילה שלחתי לבגדאד דוגמאות בלבד. שותפיי קיבלו הזמנות על סמך דוגמאות אלה, וכך לא סיכנו את כספנו. כשהגיעו לידיי ההזמנות, שלחתי חזרה כמויות גדולות של בדים וקצרנו רווחים מרשימים ביותר.
שלושה חודשי עבודה הספיקו לי כדי להבין, שאני מתקשה להגיע לשפה משותפת עם בעל המשרד בקובֶּה, יצחק חזן, ולכן ללא שום מפח נפש הבאתי את ההסכם בינינו לסיומו. עתה נקלעתי למבוי
סתום ולא פשוט כלל. האנגלית שלי עדיין לא קלחה, בשיחות בעל-פה נעזרתי בשפת הידיים ואנשי-שיחי הצליחו איכשהו להבין אותי, אבל התקשורת הטלפונית, בעיקר עם פקידי הבנק האנגלים, הייתה בעייתית. התקשיתי להבין את הניב האנגלי הזר שלהם, ואף הם לא קלטו במדויק את דבריי. ובכל זאת, בשלושת החודשים הראשונים שלי בקובֶּה הצלחתי ליצור את הקשרים המתאימים, הנחוצים להמשך העבודה. כמו כן שכרתי בית לבדי וכן את שירותיה של מנהלת משק-בית, שידעה לגמגם מעט באנגלית. בשלב זה כבר היה לי ברור, שכנראה לא אשוב הביתה במהרה.
כדי להבין את הרקע המדיני-פוליטי בשנים שבהן פעלתי ביפן עליי לחזור לשנת 1926, עת עלה הירוהיטו לכס הקיסרות ובכך החלה התקופה שנקראה שוֹוּה (Showa), משמע זוהר השלום. התקופה השלווה הזאת נקטעה אחרי שנים מספר, בעטיה של מלחמה קשה. בראשית השווה שררה ביפן אווירה חופשית וליברלית, אך חוגי הצבא והלאומנים פעלו לשנותה, ואף הנסיבות מבית ומחוץ סייעו להם בכך. האוכלוסייה גדלה בקצב מואץ, בעקבות זאת נוצרו פערים כלכליים אדירים וגדלה המרירות בקרב ההמונים. עמדותיהם הוקצנו והם חברו לקצוות בשמאל או בימין. מאבקי הכוח בין המוסדות השלטוניים הקשו מאוד על עבודת הפרלמנט הנבחר. הפוליטיקה הושחתה לחלוטין. מפלגה שמרנית-ליברלית גדולה אחת, סַייאוקאי, ייצגה את האינטרסים של חברת מיצוּאי. מפלגה שמרנית-ליברלית גדולה אחרת, מינסייטו ייצגה את האינטרסים של חברת מיצובישי.
בתוך כך פתחה יפן ביולי 1937 בניסיון נרחב לכבוש את סין. מתכנני הכיבוש הבטיחו שההצלחה עומדת בפתח וכי הכיבוש יושלם במהירות הבזק, אולם כעבור זמן לא רב התברר שתחזיות לחוד ומציאוּת לחוד. היפנים אמנם כבשו עד אמצע 1938 את רוב מחוזותיה החשובים של סין, אך נתקלו בהתנגדות עיקשת בצד הסיני ונאלצו להזרים אליה המוני חיילים ומשאבים. במקביל לכל האמור גברה המתיחות בין יפן לבין בריטניה וארצות-הברית, שהפגינו את תמיכתם בסינים, וכך הלך המשטר המיליטריסטי ביפן והתחזק. האומה כולה גויסה למאמץ המלחמתי, והפרלמנט היפני, הדיאט, אישר את חוק הגיוס הלאומי הכללי שהקנה לממשלה פיקוח מוחלט על התעשייה, הפיננסים ומקורות המחיה. נוסף לכול, מאז 1936 נקשרה יפן בברית עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, ברית שכוּונה לכאורה נגד הקומאינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי בהנהגת ברית-המועצות, והיוותה את הבסיס לברית הציר במלחמת העולם השנייה. האיבה למערב הלכה וגאתה ביפן ובאופק הבהבו האורות להיסחפותה של יפן למלחמה הגדולה. הכול ידעו שזה רק עניין של זמן.
  אבל אני, בחור צעיר שהיה מקובע בדלת האמות של בגדאד, לא ידעתי על כך דבר. בדיוק כשם שלא ייחסתי חשיבות רבה לידיעות שהגיעו אלינו לעיראק מאירופה, על התגברות הנאציזם והסכנות הנשקפות מהמפלגה הנציונל-סוציאליסטית וממנהיגה ומייסדה אדולף היטלר. הייתי שקוע בעולם העסקים הקטן שלי, ולא דמיינתי שהנה צפוי לעבור על העולם זעזוע נוראי. גם גדולים ממני לא דמיינו את שעתיד לקרות.
על רקע המלחמה בסין, לפי הכללים שהונהגו אז ביפן, לא יכולתי לפעול בצורה עצמאית בסחר הטקסטיל כל זמן שלא הייתי חבר, כמקובל, בהתאחדות הכותנה ביפן. למורת רוחי, התנגדו היפנים
בתוקף לצירוף סוחרים חדשים לארגון ולא הצלחתי בשום אופן להתקבל לגוף הזה. עכשיו יכולתי להבין למה התכוון נעים מועלם כשדיבר על קשיים ביורוקרטיים. עדכנתי במכתב את שותפי בבגדאד, אברהם שאול, והלה מיהר להגיב. הוא פנה לג'עפר אבו-טימן, יושב-ראש לשכת המסחר בבגדאד, וזה מיהר להודיע לאנשי-שיחו היפנים, שהוא ועמיתיו ללשכת המסחר ייאלצו לנתק את כל הקשרים המסחריים עמם, אם לא תימצא הדרך לפתור במהרה את הבעיה של יהודה אסיא לסחור בטקסטיל. 
בעקבות הודעתו של אבו-טימן התעורר רעש גדול, שבמובן מסוים החריש אוזניים וכיסה עיניים. יושב-הראש של התאחדות הכותנה היפנית הודיע לי כי אמנם לא אוכל להתקבל לחברות בהתאחדות בצורה ישירה, אבל בדרך עקיפה, יש מוצא. ההצלה הגיעה מסוחר טקסטיל יווני מקומי מקובֶּה, פפדופולוס שמו, שכבר פרש בפועל מהעסקים, ולכן יכולתי לקנות ממנו את זכויותיו המסחריות, לרבות החברוּת בהתאחדות הכותנה. נשלח אפילו מי שיקשר ביני ובין עורך-דין שהתמחה בפתרון כל הבעיות המשפטיות הכרוכות בדבר. לאחר ששילמתי סכום של 8,000 יֶן, יכולתי לסחור בכותנה בקובֶּה ללא שום קושי, בשמו של פפדופולוס, כמובן.
  מן הראוי להבהיר שהקשיים שנתקלתי בהם לא נבעו מביטויי אנטישמיות של אותם פקידים יפנים. אני מניח שהם לא ראו בי סוחר יהודי אלא אזרח עיראקי לכל דבר. מעבר לכך, ביפן של אותם ימים לא היו סימנים מיוחדים לאנטישמיות, ודאי לא לאנטישמיות רשמית. עובדה היא שקובֶּה עצמה שימשה אז כתחנת-מעבר לאלפי פליטים יהודים שנסו מאירופה מזרחה. רבים מפליטים אלה הסתייעו בקהילה היהודית של קובֶּה. תופעה זו לא הייתה מתאפשרת אילו רווחה ביפן שנאת יהודים ממשית. נהירת היהודים הייתה אז, לפחות מבחינתי, הסימן היחיד לכך שהעולם גועש, אותות בלבד לכך שמשהו רע עומד להתרחש. בכל שאר תחומי החיים שררה ברחוב בקובֶּה אווירה רגועה למדי. לא חשתי בשום סימן ללחץ ולמצוקה בעקבות מלחמת יפן בסין, וגם לא בגלל המתרחש באירופה. אפילו לאחר שגרמניה, יפן ואיטליה חתמו על האמנה המשולשת לשיתוף פעולה ביניהן במסגרת הציר ב-27 בספטמבר 1940, לא קרה ברחוב דבר. נדמה היה שהמהלכים הפוליטיים העולמיים לחוד, וההתנהלות הפנימית המקומית והעסקית לחוד.
כך השתכנה לה המציאות סביבי, לפחות לזמן מה. 
אני עצמי הסתייעתי רבות בתת-הקהילה המקומית של היהודים הספרדים, שמנתה כמה עשרות חברים, רובם יוצאי סוריה ומיעוטם יוצאי עיראק. הם סיפקו לי כמעט את כל צרכיי במישור החברתי של החיים במקום זר לי, כמו קובֶּה. הקשרים עם היפנים הצטמצמו למישור העסקי ולשעות העבודה. היפנים מטבעם אינם מזמינים זרים לביתם. אין לפלוש לטריטוריה שלהם וזאת בכל המובנים. שמירת המרחק הפיסי הנו כלל שעל כל זר לציית לו. מי יעז לטפוח ליפני על שכמו בסחבקיות, כאשר כל פְּנִייָה נעשית בהשתחוות? הפגנת רגשות חיבה בפומבי או בפני זרים אינה באה בחשבון ביפן עמוסת האמונות הטפלות. המרב שעשו אנשי העסקים היפנים היה להזמין אותי לשבת במחיצתם באחד מבתי-המרזח שבהם שירתו אותנו הגיישות בקימונו משי מפואר. משקה הערק ששתיתי בעיראק הוחלף בשתיית סַאקֶה, ובמקום צלילי העוּד הקשבתי לפריטה על מיתרי המשי של הקוֹטוֹ.
ביפן, כמו בבגדאד, הגברים הם השליטים. ליעילות עבודתם, אגב, אין אח ורע. הנשים, לעומת זאת, הולכות בראש מורכן ואינן מעורבות כלל בתחומים שאינם ענייני הבית והמשפחה, בוודאי שלא במסחר ובכלכלה. האישה תעסה את גבו של בעלה, תצית לו סיגריה ותמזוג לו משקה והכול באותה טקסיות ורשמיות שהן חלק בלתי נפרד מן המנהגים היפניים המסורתיים. 
כהרגלי, לא הרביתי בבילויים. אחת לכמה ימים התארחתי בביתה של משפחה יהודית זו או אחרת, ובמרכז הביקור עמד, בדרך כלל, משחק הפוקר. ביפן למדתי את משחק הברידג' על בוריו, אך רוב זמני הפנוי הוקדש לשיפור האנגלית וללימוד נמרץ של השפה היפנית שבלעדיה לא היה לי סיכוי לתקשר עם העם הבלתי מובן הזה. השפה היפנית מורכבת מלקסיקון מילים, מלקסיקון תנועות ידיים והבעות פנים וגוף, ועד כמה שזה יישמע מוזר, גם מרגעים ארוכים של שתיקה. הם כנראה אלה שהמציאו את הפתגם 'שתיקה שווה זהב' ואבוי למי שלא ישתוק יחד עמם.
המזל הוא שבקובֶּה הייתי עסוק וטרוד מאוד בעבודתי, שצברה תאוצה והתרחבה עתה מיבוא לעיראק גם ליצוא מעיראק ויבוא ליפן. סחרתי בכותנה, בזרעי כותנה ובזרעי סיסם לכבישת שמן. לקוחותיי ביפן היו בראש ובראשונה חברות הקשורות בקונצרן מיצובישי. הקשרים העסקיים עם קונצרן ענק זה היו גם אלה שמנעו ממני בהמשך צרות צרורות.


חוקים משלו יש לעם היפני
 
מבחינה שיווקית עברה חברת אברהם שאול ושותפיו באביב 1941 לשְׁלב של 'הפרה החולבת'. מחזור העסקאות בקו קובֶּה-בגדאד הפך לסיפור הצלחה גדול. עד מהרה הפכנו להיות אחת מחברות היבוא המובילות בעיראק. קניתי ביפן כמויות-ענק של אריגים באיכות טובה וגם כאלה בעלי איכות ירודה יחסית ושותפיי בבגדאד מכרו את הסחורה לציבור וגם לסוחרים שפעלו בקרב הבדווים בעיראק ובעבר-הירדן[18]. כמו כן ייבאתי כותנה, גרעיני כותנה ושומשום מעיראק ליפן. התבוננתי אל העתיד במרץ ובביטחון והזמנות רבות הונחו אצל התעשיינים היפנים המכובדים, ממתינות למשלוח כסרט-נע. אולם מתברר, שלעתים יש לחיות את ההווה בלי לפתח ציפיות-יתר, משום שהנה, במסלול היציב שסללנו נדבך על נדבך התנגשו תהפוכות מדיניות-צבאיות שפקדו את עיראק וזעזעו את המזרח התיכון כולו.
באפריל 1939 נהרג המלך ג'אזי בתאונת דרכים והכתר עבר בירושה לבנו פייסל, שהיה אז ילד בן ארבע. דודו של המלך הינוקא, עבד אל-אילאה, התמנה לעוצר, קרי, מושל זמני, שניסה להנהיג מדיניות פרו-בריטית ולסייע במידה כזו או אחרת למאמץ המלחמתי של בעלות-הברית. ניסיון זה היה לצנינים בעיני גורמים לאומניים עיראקיים שחשבו כי המלחמה, ומצוקתה של בריטניה עקב כך, יצרו הזדמנות נפלאה לסלק כל השפעה בריטית מעיראק ולהבטיח עצמאות מלאה למדינה. התעמולה הגרמנית שלא חדלה משטיפת המוח ושמצאה לה כר פורה בלאומנות בעיראק, כמו גם פעילותו הנמרצת של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני[19], סייעו לגורמים לאומניים אלו.
במארס 1940 הצליחה קבוצת הקולונלים ריבוע הזהב, ששלטה בעיראק מאחורי הקלעים, להציב בראשות הממשלה את רשיד עאלי אל-כילאני, מראשי מפלגת האחווה הלאומית האנטי-בריטית. אל-כילאני, שכיהן כראש ממשלה כבר לפני כן ב-1933, נקלע שוב ושוב לעימותים עם העוצר, ונאלץ להגיש את התפטרותו בינואר 1941.
  כעבור חודשיים ביצעו הקולונלים הפיכה-למחצה והחזירו את אל-כילאני לראשות הממשלה. המלך פייסל הילד והעוצר, עבד אל-אילאה, נמלטו מעיראק, ואל-כילאני הודיע כי אינו מתכונן לקיים את ההסכם הבריטי-עיראקי כפי שנחתם בשנת 1930. הוא הודיע כי לא יאפשר לבריטים להעביר גייסות בעיראק או לבצע מעיראק כל פעילות צבאית נגד גרמניה.
במקביל נתגלו סימנים ברורים להתפתחות של שיתוף-פעולה גרמני-עיראקי, על רקע האפשרות לפריצה גרמנית למזרח התיכון. ממשלת בריטניה החליטה בתוקף שלא תעבור על כך בשתיקה ושיגרה כוחות מוגברים לבסיסיה בעיראק. קרבות עזים פרצו בין כוחות הבריטים לבין הצבא העיראקי הכפוף לאל-כילאני, והבריטים נעו לעבר בגדאד עד שהשתלטו על עיראק כולה. אל-כילאני ומקורביו נמלטו מהמדינה, אך חסידיו המתלהמים החלו לעשות פרעות ביהודי בגדאד, במסגרת הפרהוד הידוע לשמצה ביוני 1941. העוצר והמלך הינוקא שבו לעיראק. לראש הממשלה התמנה כעת נורי אל-סעיד. 
לא היה זה מפתיע שסערות מדיניות אלה גרמו למפולת קשה בכלכלה העיראקית, ופגעו גם בקשריה המסחריים עם עבר-הירדן. שותפי הבכיר אברהם שאול היה סמוך ובטוח שמדובר במשבר מתמשך, והוא אף חשש מפני ההתפתחויות הצפויות בזירה ביפן. הוא מיהר לכתוב לי גלויה, ובה ביקש שאוותר על כל הזמנות הסחורה שבדרך ואסתלק מיפן בהקדם האפשרי. פירוש הדבר היה פשיטת-רגל גמורה של החברה שלנו ביפן. התסריט הקפקאי הזה נראה לי מוגזם, מה גם שהנחתי בנאיביות שמי שפושט את הרגל ביפן, סוגר את הדלת לחזרה לפעילות בשוק היפני בהמשך, ונמנעתי, בלשון המעטה, מלשרוף לעצמי את הגשרים שבניתי. כמו כן נטיתי להאמין שגם בנסיבות החדשות שנוצרו, עדיין אצליח למכור את כל הסחורה ביפן ובתאילנד, גם אם במחיר הפסד, אך בשום אופן לא אברח ואשאיר מאחוריי התחייבויות לבנקים ולספקים היפנים. אך אברהם שאול נשאר איתן בדעתו, כך שלא נותרה ברירה אלא לפרק את השותפות היפה בינינו.
חברת אברהם שאול ושותפיו התפרקה אפוא, ובמקומה נולדה שותפות חדשה בין מי אם לא בין אבא וביני! לא בדיוק חברה רשומה, אבל עסק פעיל ומתפקד בהצלחה. אבא עסק במכירת הסחורות בבגדאד, ואני הצלחתי לאתֵר קונים בקרב נציגים הודים של חברות שונות שפעלו בבנגקוק. בינתיים הצליח אבא להעביר סכום של 50,000 דולר (12,000 לישט) לחשבון שפתח על שמי באחד הבנקים בניו-יורק. הבנק הזה היה שלוחה של בנק HSBC,לאמור,Hong Kong and Shanghai Banking Corporation, וסכום לא מבוטל זה היה עתיד לשמש משענת לפעילותי הענפה מחוץ ליפן.
בין הזמנים בדקתי אפשרויות לדריסת-רגל מסחרית בבנגקוק, בירת תאילנד[20]. עכשיו כבר צברתי ידע והתחלתי להתמצא בהתפתחויות המדיניות במזרח אסיה. הבנתי שתאילנד היא למעשה המדינה היחידה באזור, שעושה מאמצים להגיע להסדרים עם היפנים ולא להתעמת אתם. על כל פנים, הקשרים בין שתי הארצות היו חזקים די הצורך כדי לגרום לממשל היפני לעודד פעילות כלכלית בתאילנד, והשאיפות התאילנדיות למודרניזציה הפכו את בנגקוק לזירת עסקים מבטיחה ביותר. 
ביוני 1941 החלטתי לצאת לביקור בבנגקוק, והנחתי מראש ששהותי שם עשויה להתארך. תחושת הבטן התריעה בעדי כי מוטב להתרחק קצת עכשיו מיפן. מנגד, לא רציתי לבזבז זמן מיותר בהפלגה של כמה ימים באונייה לתאילנד. בהעדר טיסות אזרחיות לבנגקוק, לא הייתה דרך להגיע לשם בדרך האוויר אלא במטוס צבאי בלבד, ולשם כך היה עליי להצטייד בהיתר מיוחד. ידידיי מחברת מיצובישי נרתמו לעזור לי בקבלת ההיתר. אולי קיוו להפיק ממסעי תועלת ורווחים לחברה שהעסיקה אותם ואולי גם טובת-הנאה לעצמם. לאחר קבלת המסמכים הנחוצים, הפקדתי את המשרד שלי בקובֶּה בידיו הנאמנות של ויקטור כֶּלִי, בן למשפחה יהודית עיראקית, יליד בורמה ותושב יפן זה שנים רבות. סמכתי עליו שבבוא העת ייצג אותי נאמנה, והעתיד הוכיח לי שאכן לא התבדיתי.
ידידיי בחברת מיצובישי ערכו לכבודי מסיבת פרידה לקראת נסיעתי לבנגקוק. כטוב לבו בסאקֶה, קם מארחי ונשא לכבודי נאום נרגש. כיוון שהנימוס מחייב וביפן עלייך לנהוג כיפני, החלטתי להודות לו ולנסות את כוחי בנאום בשפה היפנית, שהרי שישה חודשים השקעתי בלימוד ובהכרת השפה. בדרך זו, חשבתי לעצמי, אוכיח לידידיי היפנים את עומק הערכתי אליהם. מלבד זאת, כשהעפתי מבט קצר על הנוכחים באולם, התברר לי שכולם אנשי-מכירות שהכרתי במהלך פעילותי העסקית, ובשום אופן אינם דוברי אנגלית. ממילא יכולתי לנאום בפניהם רק בשפה ששימשה אותי בכל המגעים אתם. השתמשתי גם עכשיו בניב המדובר, ולוּ רק משום שזו השפה היפנית היחידה שהכרתי. לאחר שהתבטאתי בנאום קולח, זכיתי לתשואות נלהבות. לפתע קם ממקומו מארח המסיבה, מנכל יצוא הטקסטיל של מיצובישי, שידע אנגלית על בוריה וניחן בחוש הומור, ופנה אליי, תודה רבה לך, מר אסיא, על הנאום הנפלא. רק חבל שאנחנו לא מבינים סינית, ולכן היה לנו קשה להעריך את הנאום במלואו. היה זה רמז דק אך ברור כשמש, שאם כבר החלטתי לנאום בשפה היפנית, מחובתי היה לעשות זאת בניב הספרותי הרשמי, שאותו לא ידעתי. חוקים משלו יש לעם היפני ומתברר שגם הומור מאוד מוזר שרק הוא מבין.
אם כבר הזכרתי את החוקים היפניים, הרי שהֶלֶם התרבות הראשון שקיבלתי בקובֶּה היה חוק הברזל בכללי הנימוס היפניים, שלא לעשות שימוש במילה 'לא'. כעיראקי שגדל בבגדאד ושאורח החיים שם דבק בי, הורגלתי בכל קנייה להתווכח על המחיר כדי להוזיל אותו. כך זה בעיראק. אם אינך מתווכח, אינך יכול להחשיב את עצמך לסוחר. בימים הראשונים בקובֶּה, כשבאו אליי מוכרים של חברות יפניות למכור לנו סחורות ליצוא, הם הציגו בפניי דגם של בד ודרשו 10 יֶן עבור כל גליל של 30 מ'. לפי נוהג המיקוח העיראקי, ביקשתי לקבל את הגליל בתשעה ין. המוכרים לקחו את מחשבון החרוזים שלהם [סוֹרוֹבָּן], העבירו את החרוזים מצד לצד ולאחר שערכו חישובים כמה דקות ענו לי: מוּסְקָשִׁי-נָא, כלומר, קשה מאוד. אף אני העמדתי פנים והתחלתי לעשות את החשבון שלי. טוב, אמרתי, אני מוכן לרכוש כל הגליל במחיר של 9.25 ין. פקחתי עיניים כלא מאמין כשראיתי אותם שוב לוקחים את מחשבון החרוזים, ושוב מתעכבים כמה דקות בחשבונם ושוב עונים לי אותה תשובה: מוסקשי-נא. לתדהמתי המשיכו כך המוכרים עוד שלוש פעמים. כשהגעתי למחיר שהם דרשו, עשרה ין, לא הצלחתי להתאפק ושאלתי: מדוע לא אמרתם מההתחלה שלא תוכלו להוזיל את המחיר מהסכום שנקבתם וכך היינו מקצרים את כל התהליך? ושוב הם ענו לי: מוסקשי-נא. כלומר, קשה מאוד. מה שבטוח הוא, שהמילה 'לא' לא נאמרה כלל.
את אחיו התאום של היפני אני מוצא באופיו של הדיפלומט. יש סיפור המסביר את ההבדל בין אישה לדיפלומט. הדיפלומט במקרה זה הוא בדיוק כמו היפני. כשאישה אומרת 'לא', היא מתכוונת ל'אולי'. כשהיא אומרת 'אולי', היא מתכוונת לומר 'כן'. כשהיא אומרת 'כן', היא אינה אישה. לעומת זאת הדיפלומט, אם הוא אומר 'כן', הוא מתכוון ל'אולי'. אם הוא אומר 'אולי', הוא מתכוון להגיד 'לא'. ואם הוא אומר 'לא', הוא אינו דיפלומט! ואם הוא אומר 'לא', הוא במאה אחוז אינו יפני! סָיוֹנָארָה יפן, אני בדרך לבנגקוק.