בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק ג' - תאילנד
 
Tomorrow Blows Tomorrow's Wind
 
מנובמבר 1940 ועד אותו חודש בשנת 1941, נלחמה צרפת של ממשלת וישי עם תאילנד. מלחמה זו הסתיימה בהתערבותה של יפן. בדיוק בצירוף-נסיבות אלה הגעתי לבנגקוק, בירת תאילנד. גם בבנגקוק, כמו בעבר כשהגעתי לקובֶּה, לא חשתי בשום מתיחות של מלחמה. נהפוך הוא, התגלית הראשונה שלי כעת בבנגקוק הייתה, שחלה הפסקה כמעט מוחלטת של יבוא מטענים וסחורות מאירופה, ושנוצר ביקוש גדול למוצרים יפניים. מיד זינקתי על הגל וניצלתי את הפִּרצה שנוצרה, כדי למכור חלק ניכר מהמלאי שצברתי ברווח נאה. היה זה אותו מלאי שרק זמן קצר קודם לכן האיץ בי אברהם שאול להיפטר ממנו עקב המצב הקשה, אפילו במחיר חיסול של פשיטת-רגל. בתום גל המכירות הראשון, התקשרתי עם ויקטור כֶּלי ביפן, וביקשתי שישלח לי לבנגקוק את כל המלאי שנותר במחסנים שלנו. גם סחורה זו נחטפה כלחמניות טריות. ויקטור כלי הוסיף והזרים אליי עוד ועוד סחורה, וכך המשכנו וצברנו עוד ועוד רווחים. 
אחד הידידים החדשים שחברתי אליו בבנגקוק היה מר מצומוטו, הנציג הבכיר של תאגיד מיצובישי בעיר. ניהלנו שיחות רבות ובין לבין הוא קיבל ממני ייעוץ על מוצרים שכדאי לו לייבא מיפן לתאילנד. לא היססתי להצביע בפניו על האפשרויות המשובחות הטמונות בסחר הטקסטיל. עשיתי זאת בחפץ-לב ובלי שום חשש מתחרות. ידעתי שהשוק המקומי גדול די צורכו כדי לקלוט את היבוא של מיצובישי בלי לפגוע בעסקיי. פה ושם אפילו קניתי ממצומוטו סחורה והפצתי אותה ללקוחות הודים וסינים.
בין שאר הסיבות לצמיחתו של שוק האריגים המקומי הייתה גם החלטה מעניינת של ממשלת תאילנד שהתקבלה זמן לא רב לפני כן, על רקע ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית ובמדיניות החוץ. עד קיץ 1932 הייתה סיאם מלוכה אבסולוטית. לאחר מכן פרצה ההפיכה הצבאית בשנת 1933 והמלך ראמה השביעי נאלץ לאשר חוקה חדשה ופרלמנטרית. המלך עצמו ויתר על כיסאו כעבור שלוש שנים, מפני שהתקשה להשלים עם הצמצום בסמכויותיו. את מקומו תפס אחיינו בן העשר, אננדה מהידול, שהיה כפוף למועצת עוצרים. השלטון בפועל היה נתון בידי קציני צבא שמרנים, שלא הקפידו על כללי היסוד של משטר דמוקרטי מערבי, אם כי הוסיפו לקרוא לארצם בגאווה מואנג תאי,כלומר ארץ האנשים החופשיים.
בשנת 1938 כיהן כראש ממשלה המרשל פיבול סונגקרם,שהיה מנהיג הימין. בימי שלטונו נקבע כי יש לחקות את המערב וללמוד ממנו. הוא הנהיג מהפכה נועזת בלבוש. כל תושבי תאילנד נצטוו להתלבש בסגנון מערבי, דבר שעורר אולי מורת-רוח בקרב האוכלוסייה אך השפיע לטובה על חשבונות הבנק של סוחרי הבדים, ואני ביניהם.
בעוד השתלבותי בעולם העסקים של בנגקוק קוצרת הצלחה, החלה הזירה הבין-לאומית הרחוקה והקרובה לרתוח כַּמֶרקָחה. ביוני 1941 פתחה גרמניה במתקפה הגדולה על ברית-המועצות, ובאותה עת ממש הסתבכה יפן במלחמה בסין, עד כדי כך שנאלצה לבחור בין שתי אפשרויות רעות מאוד מנקודת-מבטה: הפסקת המלחמה ונסיגה מסין, תוך הודאה בכישלון, או ניתוק קווי האספקה של מעצמות המערב לסין. היפנים בחרו באפשרות השנייה, אלא שבחירה זו חייבה אותם לתפוס את רצועת היבשה שמדרום לסין ומסביב לתאילנד. ממשלת וישי החלשה, שתאילנד כבר נלחמה בה, הסכימה לתת ליפנים מעבר חופשי והשתלטות יפנית חלקית וזמנית על הודו-סין. כוחות יפניים נכנסו לתאילנד, אך ללא קרב. הצמרת התאילנדית, שחונכה על ברכיהם של האנגלים, לא רחשה אהבה יתרה ליפנים. תאילנד התנגדה לכיבוש אך נתנה זכות מעבר ליפנים כדי לשמור על האינטרסים שלה עצמה. תאילנד הפכה בעל-כורחה לבעלת ברית של יפן ועל כך באה במהרה על שכרה, שכן יפן סיפחה לתאילנד, כאות מחווה, את השטחים של לאוס וקמבודיה. נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, הגיב על ההתפתחויות החדשות בדרום-מזרח אסיה בחומרה רבה. הוא הורה על הקפאת הנכסים היפניים בארצו והטיל אמברגו על משלוח חומרים אסטרטגיים, בראש ובראשונה נפט, ליפן. המשא ומתן בין ארהב ליפן נקלע למבוי סתום, וגליו של האוקיינוס השקט החלו לסעור. המלחמה הגדולה התדפקה בפתח.
ב- 7 בדצמבר 1941 הפציצו מטוסים יפניים בהתקפת-פתע את בסיס הצי הצבאי האמריקני בנמל פרל הרבור, השוכן בהוואי. בכך נפתחה החזית של יפן במלחמתה נגד מעצמות המערב, ובכך הצטרפה ארהב למלחמת העולם. התרחיש הזה נודע לי במפתיע רק בחצות הלילה שלאחר מכן, לפי שעון בנגקוק. קצין יפני פרץ בכוח לחדרי במלון אוריינטל שבו התגוררתי, והורה לי בתקיפות לקום מיד ממיטתי ולרדת אתו ללא שהיות ללובי של המלון. הוא לא היה מוכן להמתין אפילו דקה, ולו רק כדי שאוכל להחליף את הבגדים שישנתי בהם. ירדתי כפי שאני בבגדי השינה, נבוך ותמֵהַ. לנגד עיניי ראיתי את כל האזרחים הזרים שהתאכסנו במלון מצטופפים כעת בלובי. התבלטו שם כמה וכמה אנשי צבא יפנים במדים. פרצה מלחמה, הכריזו בקול נוקשה, וכולכם עצורים. איש לא טרח להודיע לנו באיזו מלחמה מדובר, מי הם הצדדים הלוחמים, ומה לנו, האזרחים הזרים, בתוך כל הקלחת הזו. איש לא חשב שמן הראוי לתת לנו הסבר על מהות המעצר ומשך אורכו. התרחיש המציאותי היחיד שיכולתי לתאר לי היה, שהצבא היפני השתלט על תאילנד. ניסיתי לחשוב מה מעמדי בנסיבות חדשות אלו. כבחור בודד בארץ זרה, מבוכתי עמדה להתפקע.
  כמו כוכב נוצץ בחשֵׁכת השמים, הבחנתי לפתע בידידי מצומוטו. אותו נציג בכיר של תאגיד מיצובישי ביפן. אלא שמצומוטו עמד שם, שונה לחלוטין מכפי שהכרתי אותו. הוא היה חנוט ומחויט במדים, עטור למשעי בדרגות קצונה, חמוש באקדח והבעה של קשיחות על פניו. שיערתי אז, והשערתי התאמתה לאחר מכן, שעיסוקו האזרחי היה רק כיסוי לפעילותו הסמויה כאיש מודיעין יפני בבנגקוק. והנה אני פוגש אותו באישון לילה בסיטואציה מוזרה, שבה הוא מתפקד כמתורגמן של גנרל יפני עב-כרס. הלה חקר את כל אורחי המלון הזרים בזה אחר זה. כשהגיע תורי, ראיתי את ידידי ממתיק סוד ביפנית עם הגנרל. מיד לאחר מכן פנה אליי וכן לאזרח עיראקי נוסף ששהה במלון, והודיע לנו כי אנו משוחררים מן המעצר. הם אסיאתים, תירץ בפני עמיתיו שהתפלאו על היחס המיוחד כלפינו. שבתי לחדרי, בלי לדעת מה צפוי לי מחר ובעתיד הנראה לעין, אבל נאנחתי בתחושת רווחה. 
  עד מהרה התברר כי מבחינתה של תאילנד בהקשר המקומי, המצב המלחמתי לא היה קריטי. היפנים ראו בתאילנד בעלת-ברית ושטח מעבר נטול בעיות. כשלוש שנים לפני כן, ב-1938, אימצה ממשלת יפן מדיניות שנקראה אזור שגשוג משותף של מזרח אסיה רבתי - Co-Prosperity Sphere. עיקרה של מדיניות זו היה יצירת אזור מלוכד שהקיסר מקצה בו לכל אומה את מקומה הנאות. תאילנד נועדה להשתלב בו בלי שתיכבש. כעבור כמה שבועות הכריזה ממשלת תאילנד מלחמה על בריטניה וארצות הברית, אויבותיה של יפן. באוקטובר 1943 הוקמה בתאילנד הממשלה הזמנית של הודו החופשית כהתרסה ברורה נגד הבריטים, שהודו נכללה באימפריה שלהם באותם ימים וזכתה למעמד של נכס חשוב ביותר. 
בראש ממשלה זמנית זו עמד מנהיג הליגה ההודית לעצמאות במזרח אסיה, שמו סובהאז צ'אנדרה בוס. בניגוד לגנדי ולנהרו, צ'אנדרה בוס, שהיה בעבר נשיא הקונגרס בהודו, טען שהודו יכולה לזכות בחירותה ובניתוקה מבריטניה רק בכוח הנשק, ועליה לנצל לטובתה את הנסיבות שנוצרו במלחהע השנייה. לאחר שהקים את ממשלתו הכירו בו היפנים כראש מדינה. הם הזמינו אותו להשתתף כמשקיף בועידת אסיה המזרחית הגדולה, שנערכה בנובמבר 1943 בבניין הדיאט בטוקיו. המשתתפים בוועידה זו היו נציגים של כמה ממשלות-בובות שהקימו היפנים במדינות שכבשו, וכן נציג תאילנד, הנסיך ואן ואיתאיאקון. הנסיך נשא באותו מעמד נאום ארוך, אך נמנע מלומר דבר העלול להתפרש כהתחייבות לשרת את האינטרסים היפניים בטווח הרחוק. בשובו מן הוועידה בטוקיו לבנגקוק, שאלו עיתונאים את הנסיך כיצד הוא רואה את היום ואת המחר שאחרי המלחמה. בשלווה ובנוסח האופייניים כל כך לתפיסה התאילנדית השיב הנסיך: Tomorrow blows tomorrow's wind -  מחר תנשוב הרוח של מחר.
עתה היה לי ברור, שאין עוד טעם שאשוב ליפן. המשרד שלי בקובֶּה הוסיף לפעול עוד שנה בלבד. ויקטור כֶּלִי המשיך בניהול העסקים במידת יכולתו בנסיבות הקיימות עד שנאלץ לנעול את הדלתות. עיראק הכריזה מלחמה על יפן והשלטונות היפניים הגיבו בהקפאת כל הנכסים העיראקיים בארצם. יכולנו להצטער על כך, אך הנזק לא היה קטסטרופלי. מלכתחילה לא החזקנו כספים רבים בבנקים ביפן ולאחר שעזבתי לבנגקוק, השתדלנו לצמצם עוד יותר את הסכומים. נשאר בחשבונות רק סכום מספיק למחייתו של ויקטור כֶּלִי במהלך המלחמה. בתחילה הקפיאו היפנים את כל הסחורות שהיו לי בנמל בבנגקוק, אולם בזכות שיחה עניינית שניהלתי עם אותו גנרל עב-כרס ממלון אוריינטל, בעזרתו ובנוכחותו של מצומוטו, חידשתי את הפעילות המסחרית שלי בבנגקוק בהיקף מלא. בתמיכת קשריי עם תאגיד מיצובישי המשכתי לקנות ממיצובישי סחורות מיובאות מיפן ומכרתי אותן בבנגקוק.
 
 
'מָאי פֶּן רָיי'
לכל מי ששוהה פרק זמן בבנגקוק, קשה שלא להתפעל מהתפיסה הפטליסטית והמזככת של חכמת החיים התאילנדית. 'מאי פן ריי' אינו רק משפט סתמי בשפה התאית, אלא אימוץ דרך מחסנת כדי לשרוד בשלווה מְרבית בעולם הזה. הווה אומר, אין טעם לקחת ללב ולצבור מטעני רוגז, אלא להשלים עם כל מצב שקורה מתוך אמונה שהכול בעצם נגזר מראש. בנוסחLet it be , או Nevermind של האנגלים ברוח המזרח. הפילוסופיה המובעת בצירוף המילים היפה, שכל תאילנדי אומר אותו כמה פעמים ביום, היא בעצם אהבת האדם כפי שהוא, או כמו שאמרו חכמינו, ואהבת לרעך כמוך ואל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. כאשר תאילנדי אומר לך 'מאי פן ריי', כוונתו שיש למחול על הכבוד ולהעלים עין ממחלוקות קנטרניות וזאת כדי לקדש את הערך החברתי. שהרי למה לקחת ללב אם הדבר עלול לחזק את הכאב?!
אלכסנדר מקדונלד, קצין מודיעין של הצי האמריקני, שהשתקע בתאילנד בתקופת מלחמת העולם השנייה ונעשה אחר-כך לעורך העיתון בנגקוק פוסט בשפה האנגלית, כתב בנדון: 'מאי פן ריי' אינו נוסחה לעצלות ולדחייה; זוהי תרופה מוגדרת לנזק מיותר העלול להיווצר כתוצאה ממתח או מחיפזון, בשל כך, מוסיף מקדונלד, אם תגיע הפסיכולוגיה אי פעם לסיאם, היא לא תצליח לפרנס בכבוד את העוסקים בה. כדוגמה הוא מציין, פעם אחת שאלתי רופא סיאמי איך הוא ועמיתיו מטפלים בכיב קיבה. הלה ענה שאין לו שמץ של מושג, כי הפציינטים שלו לעולם אינם סובלים מכיב קיבה. 'מאי פן ריי', עכשיו אתם מבינים למה אני מתכוון?
דוגמה שאני עצמי יכול להביא לתפיסת הגורל התאילנדית היא, לצערי, הרבה פחות נעימה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הזמנתי אליי לבנגקוק את אחי מאיר כדי לעזור לי בעסקיי. מאיר היה באותה תקופה בחור בן 19 בלבד. באחת ההזדמנויות ביקשתי ממנו לצאת באישון לילה לשליחות מסוימת עם הנהג שלי. הנהג שכנראה שתה קודם לכן אלכוהול בכמות מופרזת, ללא ידיעת אחי וללא ידיעתי, איבד במהלך הנסיעה את שליטתו על ההגה וברוב שכרותו התנגש בעוצמה במכונית אחרת. בהתנגשות נהרג אדם אחד ונהג המכונית האחרת נפצע קשה. הנהג השיכור וגם אחי יצאו מן העניין בפגיעות גוף בלבד. כשהגעתי לבית החולים לבקר את הנהג הפצוע היו שם בני משפחתו, ולרגע חששתי שיבואו אליי בטענות על שהטלתי על הנהג השיכור את השליחות הזו שהסתיימה בתוצאות כה עגומות. אולי הם עצמם חששו שאכעס עליהם עקב מה שקרה לאחי. כך או כך, הם ניגשו אליי בזה אחר זה, ואיש-איש בתורו אמר לי: מאי פן ריי. לא היה לי ספק שהם אכן מאמינים בכל לבם כי התאונה הזאת הייתה אמורה לקרות, שנגזרה מראש, ומה תעזור במקרה זה המרירות?!
באותם הימים מנתה אוכלוסיית תאילנד כ-17 מיליון נפש. רוב התושבים התרכזו באזורים כפריים שהתפרנסו בעיקר מארבעה ענפים: הראשון, גידול אורז הנחשב למשובח ביותר בעולם. יצוא האורז, עד פרוץ המלחמה, סיפק למדינה חלק ניכר מהכנסותיה במטבע זר. כמו כן התפרנסו תושבי הכפרים ממטעי הגומי, ממטעי עץ הטיק וממכרות הבדיל. המלחמה פגעה ללא רחם בכל ארבעת הענפים הללו. יצוא האורז ירד פלאים, מטעי הגומי הפכו למחנות צבא יפניים או ננטשו וסופחו לג'ונגל, מטעי עץ הטיק שועבדו לחברות זרות וכל הציוד של מכרות הבדיל נהרס כליל. כמו לפני המלחמה, המשיכו גם עתה קוצי השחיתות לדקור בבשרה החי של המדינה. בכירים וזוטרים במנגנון הממשלתי החליקו בסתר אל כיסם כספי שוחד רבים, ומעולם לא שמעתי שמישהו מוחה על כך. היה זה אך עניין שבשגרה שלכל דבר ננקב המחיר שלו וכן השלמונים שבהם יש לשחד פקיד זה או אחר. על פי המקובל, היה עליך להיות בעל שתי תכונות בסיסיות כדי לספק לעצמך טובות-הנאה, פיקחות ערמומית ונועזות חוצפנית. אם ניחנת בתכונות אלו, פירוש הדבר שאתה אכן ראוי לקבל שלמונים 'מתחת לשולחן'. באחת ההזדמנויות שאלתי את ידידי,
שר בכיר בממשלה בתקופתי,אשר הוא ואשתו נהגו בי כבנם לכל דבר, מדוע לא לנסות, או לפחות להשתדל להפסיק את השחיתות בתאילנד, והוא ענה לי בעזות-מצח שאפיינה את שכמותו, מדוע להפסיק את השחיתות? הרי תשעים וחמישה אחוז של העסקים נמצאים בידי זרים, האם לא מן הראוי שיתנו חלק מהרווחים שלהם לתאילנדים?
ביטוי מאלף לקלקול המידות שחלחל בצמרת השלטונית היה מכת החולדות שהתפשטה  בבנגקוק ובפריפריות הסמוכות לה בשנת 1942, ואשר הגיעה לממדים שסיכנו את בריאות הציבור. הממשלה פתחה במבצע מקיף להשמדת החולדות וחוק מיוחד קבע גמול כספי לכל מי שיהרוג חולדה ויביא כהוכחה להשמדה את זְנבהּ. בתחילה היו מי שפקפקו בהצלחת המערכה הזאת, שכן קטילת יצורים חיים, אפילו חולדות, עלולה להתפרש כסתירה ברורה לאמונה הבודהיסטית האוסרת הרג חיות. אולם בניגוד לציפיות, הוצפו במהרה משרדי הממשלה שהוכשרו לצורך כך, באלפי זנבות אפורים-חומים של חולדות. ובכל זאת, למרות נהירת ההמונים ובאפן תמוה ביותר, לא נרשמה שום ירידה באוכלוסיית החולדות המזיקות. מה התברר? אליה וקוץ בה. התושבים שזכו בתשלום מקופת המדינה בעקבות הרג החולדות התחילו להבין שהגמול הכספי מצדיק בהחלט גידול חולדות וקיצוץ זנבותיהן, ועל אחת כמה וכמה, שהאמונה הבודהיסטית יכולה להשתלב עם התועלת הכספית, שכן כל האמצעים מקדשים את המטרה. כשנודעו התוצאות לחברי הפרלמנט הם קיפלו את זנבם וביטלו מיד את חוק התשלום על זנב החולדות.
חברי הממשלה המשיכו להניח ידם, וללא כל היסוס, על כל סכום כספי שהגיע לסביבתם הקרובה. אחת הפרשיות שנכנסה להיסטוריה המודרנית של תאילנד עשתה לה הדים. בשנות הארבעים נתבקשו נבחרי העם לסייע בהחלפה של שטרות ישנים ובלויים. שישים ושלושה מביניהם קיבלו צרורות שמנים ויפים לביצוע ההחלפה באזורי הבחירה שלהם. אולם ידוע הדבר שכאשר נותנים לחתולים לשמור על השמנת הם מזדרזים להרוות את צימאונם. בטרם חלפו מספר ימים אכן הוחלפו השטרות, אך השטרות החדשים לא הלכו למשכנם החוקי אלא נשפכו במסיבות שחיתות, מן הפרועות ביותר שידעה בנגקוק ההוללת מעודה. חלק מן המחוקקים אצו לבתי ההימורים, אחרים פתחו בתי-עסק חדשים, ולא שכחו לדאוג לעצמם כיאות. גם שנה לאחר מכן לא הצליחה הממשלה להחזיר לידיה את כל הכספים.
גילויי שחיתות היו כאמור עניין של מה בכך. אף אני נכוויתי ברותחין. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה העבירו הממשלות במזרח אסיה שורה של החלטות בניסיון לייצב את המטבעות המקומיים. יבוא חוקי של זהב נאסר לכל מדינות האזור כמעט, פרט ליוצאת מן הכלל, האחת והיחידה, המושבה הפורטוגלית הזעירה מקאו, בדרום-מזרח סין. ממשלת פורטוגל הקצתה זיכיונות ליבוא זהב למקאו, והתירה לבעלי הזיכיונות האלה למכור את המתכת היקרה ככל העולה על רוחם. מטבע הדברים, רבים מהקונים עסקו אחר כך בהברחת הזהב לכל אותן ארצות אשר אסרו על יבוא זהב.
תודות לאיש-קשר שהיה לי בליסבון, בירת פורטוגל, הצלחתי לרכוש משנת 1946 ואילך כמעט שמונים אחוז מזיכיונות היבוא של זהב למקאו. בהמשך לכך התחלתי ברכישת זהב מהבנקים בשוויץ, במיוחדנהגתי לקנות מיוניון בנק סוויס (U.B.S.) בציריך, ומשם מכרתי את הזהב במקאו. פעילותי בתחום המתכת הנוצצת והכבדה צברה תאוצה והיקפה הלך וגדל. תוך זמן קצר כבר נזקקתי לעוזר נאמן שיסייע בידי להשתלט על העסקים, והבאתי לצורך כך מיפן את איש אמוני משכבר הימים, ויקטור כלי, אותו האיש שבידיו הפקדתי את משרדי בקוֹבֶּה בתקופת
המלחמה. 
מדי שבוע נהגנו לקבל בבנגקוק טונה עד שתי טונות זהב שהגיעו מאירופה, ואת המטען היקר הזה העברנו במטוס דקוטהחכור למקאו. בזהב זה סחרתי בעבור עצמי והן בעבור כמה מלקוחותיי. הרווחים היו נאים וכדאיים וזאת לאור הביקוש הגדול לזהב במזרח הרחוק. שיעורם, לאחר ניכוי ההוצאות הכבדות של המשלוח והביטוח, נע בין שלושה לארבעה אחוזים. 
מטבע הדברים, לא היינו בלעדיים בניתוח החשבונאי וברווחיות הסחר באונקיות הזהב. יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, הופיע ויקטור כלי בפתח ביתי, מפוחד ומזוהם בבוץ מכף רגל ועד ראש, ובפיו בשורה לא-נעימה. הוא סיפר לי כי יצא עם משלוח זהב מבית המכס של בנגקוק למסלול ההמראה בנמל-התעופה המקומי שממנו עמד לצאת למקאו מטוס הדקוטה החכור, ובדרך נתקל בשודדים אלימים. שודדים אלה הצליחו להתגבר על ויקטור כלי וכן על השוטרים שליוו אותו, להשתלט על ארגזי הזהב ולהיעלם יחד עמם. השוד תוכנן היטב קודם לכן, כנראה, שהרי אי אפשר לשדוד ארגזים כה כבדים ללא תוכנית דקדקנית. קיבלתי את הידיעה על שוד הזהב במורת-רוח והזדרזתי להגיש תביעה לחברת הביטוח לוידס, שבה ביטחתי את המטען. החברה שלחה נציג שלה מלונדון לבדוק את הפרשה ובתוך יומיים-שלושה הגיעה אליי המחאה על סך יותר משני מיליון דולר, שווי המטען שנשדד.
שוד ארגזי הזהב עורר מהומה אדירה וחשיפה סנסציונית בכלי התקשורת המקומיים. ויקטור כלי ואנוכי מצאנו שוב ושוב את תמונותינו מככבות בעמודים הראשיים של העיתונים.
 השמועות על כך פרשו כנפיים והתעופפו גם מחוץ לתאילנד ורמזים מפורשים מחברת לוידס
לימדו, כי יש בכוונתה להפסיק את כל עסקי הביטוח שלה במדינה. בתוך זמן לא רב החליטה אפוא הממשלה לפעול בצורה נועזת ופתחה במצוד נרחב אחר השודדים. אלה נתפסו לבסוף והמבוכה הייתה רבה. בראש חבורת הליסטים עמדו, מי אם לא שלושה גנרלים של צבא תאילנד. שניים מהם הצליחו להימלט, כנראה להונג-קונג, והשלישי נתפס. בחקירתו גילה כי הזהב השדוד הוטמן בבית-חרושת לקרח, בתחתיתה של בריכת מים, ושם אכן מצאנו אותו. האוצר הזה הועבר, כמובן, לידי חברת לוידס ואנוכי, ללא כל התלבטויות, מיהרתי לקנות אותו במחיר השוק ולהטיסו על פי התוכנית המקורית למקאו. כיוון שאין חכם כבעל ניסיון, המשכתי לסחור בזהב, אך עתה השקעתי גם כספים לא-מעטים להגברת סידורי הביטחון ובניית חדר מוגן בשדה התעופה, וזאת בתקווה להרתיע גנרלים נוספים מפני הניסיון להתעשר על חשבוני ועל חשבון חברת הביטוח. 
למרות כל השחיתויות, שבע שנים לפני כן, בראשית שנות הארבעים, סמוך לבואי לבנגקוק, הכלכלה התאילנדית שגשגה. דומה שאיש לא סבל אז חרפת רעב, והצטייר הרושם ששום משבר לא יוכל לכלכלה הזאת. ברחוב ניכרה התחושה שגם אם תיקלע תאילנד אי פעם לצרות, היא תיחלץ מהן בצורה אלגנטית, ללא כל השוואה למה שעלול להתרחש בארצות השכנות. היו מי שתיארו את תאילנד בהקשר זה כשוויץ של המזרח הרחוק.
 
 
 
בנגקוק - עיר המלאכים
אני מודה ומתוודה, כפי שקרה לזרים רבים שנקלעו לתאילנד, שהארץ האקזוטית הזאת בכללותה והבירה בנגקוק באופן מיוחד, הילכו עליי קסם. הזדהיתי בהחלט עם הכינוי הספרותי והציורי, כפי שביטא אותו אלכסנדר מקדונלד בספרו Bangkok Editor, אכלתי מן הלוטוס ומצאתי שטעמו יוצא מגדר הרגיל.
הבירה בנגקוק, הנקראת בשפה התאית טהי קרונג טפ, כלומר עיר המלאכים, הייתה אז הכרך היחיד והמרכזי במדינה. מספר תושביה עמד באותם הימים על 750,000, בהם סינים רבים, מהגרים מהודו, בורמה ומלאיה. שעטנז המהגרים הפך את בנגקוק לקהילה מודרנית אשר נעה במנוע הקִדמה בשיא הטבעיות. מקבץ מסקרן של ישן וחדש, מזרח ומערב, כתב אלכסנדר מקדונלד על בנגקוק. כקהילה, העיר הזאת ניסתה את כל הסממנים של הציוויליזציה המודרנית. חשמל, מכוניות מהירות, טלפונים ומבצעים לקידום ההיגיינה הציבורית, בדומה לאישה הבוחנת כובעים, מצחקקת למראה האבסורדיות שלהם ומשליכה אותם כדי ליהנות מדרכי חיים פחות פורמליות. בנגקוק הייתה עיר ערמומית אבל חפה מפשע. מזמנת תמיד הפתעות חדשות. היא התמסרה בכל לבה לאומנויות של ההנאה מהחיים.
אם על תאילנד נאמר לא אחת שהיא מזכירה את שוויץ, הרי שבירתה בנגקוק הוצגה כמקבילה של ונציה על תעלות המים הרבות שבה. בנגקוק, שנוסדה בסוף המאה השמונה-עשרה, שוכנת בדלתא של נהר צ'או פהראיה, במרחק 40 קילומטרים ממפרץ סיאם, ומפלס מי התהום שלה קרוב מאוד לפני הקרקע. במאה התשע-עשרה החלו לחפור באדמה הלחה מאוד והרכה. עם ערמות החול שנחפרו סללו כבישים ומסילות ברזל. בגלל רכות האדמה החלו לפרוץ מים אחרי חפירה בעומק של כמה מטרים, וכך נוצרו במקביל לכבישים נהרות ותעלות-מים המקשרות ביניהם והמתאימות לשיט. בשיפולי תעלות אלה, קלונגים בשפת המקום, ניטעו במרוצת הזמן עצים. המראה שנוצר היה מרהיב ביופיו, רשת של תעלות ונהרות שבהם משתקפים ענפי העצים המתנועעים השתולים לאורכן. עקב הגידול הפרוע של אוכלוסיית בנגקוק, והרחבת רשת הכבישים כמתבקש מכך, נהרס למרבה הצער חלק נכבד מן המראה שובה הלב הזה. כיום נחשבת בנגקוק לאחת הערים הגדולות בעולם. בעיר ובפריפריות שלה מתגוררים כמה מיליוני תושבים. מלבדה אין בתאילנד שום עיר נוספת שמספר תושביה עולה על 120,000 נפש.
רוב בתי-העסק בבנגקוק שכנו בשנות ה-40 ברחוב 'רג'אונגסי אנד סמפינג' התוסס, שנודע גם בשם הרחוב החדש שהמשיך לאורך עיקול הנהר. בעת שהותי שם היה זה נתיב שהספיק בדוחק למעבר של שתי מכוניות, זו בצד זו, והתנועה התנהלה בו בעצלתיים כל שעות היממה. כמעט כל הזמן היו שם פקקים של כלי-רכב מסוגים שונים ומשונים: ריקשות סיניות, כרכרות פוני ועגלות שוורים בנוסח הודי, משאיות, מכוניות אירופיות ואמריקניות בנות כל הגילים וכל הצורות, ולא חסרו שם גם סמלורים (טוּק-טוּק), תלת-אופנים נושאי נוסעים. כדי להדגיש את התוהו ובוהו, נעו אל תוך זרם התנועה גם קרונות החשמליות מהמאה ה-19 שנסעו על פס אחד וחרגו לפתע ממסלולן כדי לאפשר לקרונות שהגיעו ממול לעבור. האנדרלמוסיה התחבורתית הזו בָּזה בבירור לכל הסדרי התעבורה המודרניים. כל מי שניסה לנהוג במכונית פרטית, אפילו בג'יפ, ברחוב החדש היה צריך להצטייד לא רק במיומנות ממדרגה ראשונה, אלא גם באיפוק רגשי מאותה מדרגה.
כשליש מתושבי בנגקוק התגוררו בתקופה ההיא במים; בסירות או בבתים צפים בנהר ובתעלות הראשיות היוצאות ממנו. שיטת הדיור הזאת, שהחלה בראשית המאה ה-19, נבעה ממגפות של כולרה ומחלות דומות, שעשו שמות בשכונות צפופות האוכלוסים על גדת הנהר. המלך ציווה להרוס את השכונות שהיו קן דגירה למחלות, וליושביהן לא נותרה ברירה אלא לנוע ולקבוע ביתם בתוך המים. כך התפנה השטח לאורך הגדה לבנייה מאוחרת יותר של ארמונות ומרכזים מסחריים. רוב הבתים הצפים על המים הוקמו על רפסודות, קירותיהם היו עשויים מעץ קל-משקל או מענפי במבוק, וכפות-דקלים שימשו כגגות. בכל בית כזה היו בדרך כלל שני חדרים ומרפסת חזיתית, שתפקדה גם כמשטח עגינה לסירה. מספרי החלונות והדלתות היו תמיד אי-זוגיים. כך היה גם מספר המדרגות. אי-הזוגיות, כפי שהוסבר לי, היא על-פי אמונתם של בני המקום סגולה לגירוש רוחות רעות.
  בין הבתים הצפים נעו ללא הרף כלי-שיט מגוונים וקלים, שהיו בעצם שוק-קניות בתנועה. מוצרים כגון דגים, אורז, ממתקים, פחמי-עץ, בגדים, פירות ועוד נמכרו לדיירי הנהר כמו בשירות מיוחד, ממש בפתח הבית. השייטים היו, רובם ככולם, סינים זריזים ומיומנים. את אותם סינים בעלי-תושייה ראיתי באוקטובר 1942, כשהנהר גאה והמים הציפו את רוב הרחובות בעיר. אלה שטו במהירות בסירותיהם בכל נתיבי המים החדשים, כדי לספק את כל הצרכים החיוניים של תושבי העיר בנגקוק.
לצד אי-סדרים מרתקים בשורה ארוכה של פעילויות ומגעים עם השלטונות, היו בעיר המלאכים של הימים ההם גם כמה שֵׁדוֹנים קטנים שחיבלו בדימוי גן העדן של העיר. עננים כבדים של יתושים היו חלק בלתי נפרד מחיי הלילה, כמו גם הצורך להישמר בהקפדה מפני שלל המחלות הזיהומיות. אולם בנגקוק הייתה בראש ובראשונה עיר של מקדשים ומנזרים בודהיסטיים, שהיו פזורים על פני הארץ כולה. נאמר לי אז שמספרם בכל רחבי תאילנד הגיע ליותר מ-1,800 ובבנגקוק לבדה לפחות כ-300. המקדשים והמנזרים בלטו מאוד בנופהּ של הבירה, ורבים מהם היו מבני-שיש כלילי-יופי, המעוטרים בצריחים אלגנטיים, והיו מוקדי משיכה להמוני התושבים, בני כל המעמדות ובעלי כל העיסוקים. כוהני הדת התנזרו מכל עיסוק בפוליטיקה, שכן עניינים שלא ברוח היו הרבה מתחת לכבודם. החוקה הבטיחה את חופש הפולחן, אבל קבעה גם שהמלך חייב להיות בודהיסט ולעמוד בראש הבודהיסטים במדינה.
אחד המקדשים המפורסמים של בנגקוק ניצב מול תחנת המשטרה המרכזית של העיר ונודע בשם ואט חאניקה פול. העוברים על פניו יכלו עדיין להבחין בכך שבעבר היה זה מקדש מפואר, אבל סימני ההתפוררות והקמטוטים ניכרו בו בבירור. אני זוכר שנדהמתי לשמוע את הסברם של התושבים המקומיים לזִקנה ההרסנית המכרסמת את המקדש. כפי שנאמר לי, שמו המקורי של המקדש היה ואט מאי יאי פאנג, והוא נועד להנציח את זכרה של אחת הזונות המפורסמות בסיאם, גברת פאנג הקשישה, שמכספי תרומתה נבנה המקדש. מרגע שהוחלט לשנות את השם, כך הוסבר לי במלוא הרצינות, החלה רוחה של התורמת להתנכל למקדש. הסיפור כולו השתלב כמו כפפות ענוגות על ידיים גבריות בתפיסה המוסרית הרווחת, שעשתה את תאילנד של הימים ההם להרמון רווי נשים המספקות שירותיהן לגברים בעלי אמצעים.
בחברה שקיבלה בניין מקדשים מאתנן של זונה כדבר מובן מאליו, לא נראה שום פסול בריבוי נשים, זאת גם לאחר שחוקת 1932 הטילה באופן רשמי איסור על פוליגמיה. אדרבה, הגברים התאילנדים שהכרתי ראו את המונוגמיה כצרה צרורה. הם נהגו לומר לי בשיחות אישיות, כי גבר הגון מן השורה זקוק לפחות לשני סוגים של נשים: מחד, הוא צריך שתהיה לו שותפה לחיים אשר תשמש גם כאם ילדיו. ומאידך, רצוי לדבריהם, שכל אחד יחזיק גם אישה שתהיה מסורה אך ורק לאהבה ושתדע לשעשע אותו ולהסיר ממנו כל דאגה. עם זאת הקפידו המצ'ואים התאילנדים להדגיש, כי דבר אינו יכול להחליף את מעמדה של האישה החוקית, וכי טובות השתיים מן האחת יותר מהצביעות של המערב. באירופה ובאמריקה, הם תירצו, גברים בוגדים בנשותיהם בסתר. מדוע לשקר? האם לא מוטב לעשות זאת בגלוי ובמוסכם? הנשים התאילנדיות, כך היה נדמה אז, השלימו עם הנורמות השוביניסטיות. מן הצד השני של המטבע ולמרבה האירוניה, בגידה של נשים נשואות בבעליהן נראתה בתאילנד של הימים ההם כעניין חמור מאוד. לזרים שתהו על פשר הסתירה הצורמת הזאת נאמר בפשטות, שכל החיים עמוסים בסתירות, במיוחד בתאילנד, וסוף פסוק. כעבור שנים, כשהוזמנתי לארוחת ערב בפריז עם יור הדירקטוריון של הבנק שלנו שם, גלשנו במהלך שיחת החולין לדבר גם על תאילנד. סיפרתי ליור שהיה צרפתי מובהק, מה אומרים התאילנדים על בגידות הגברים האירופים והוא סיפר לי את הסיפור הבא: אשתו של אחד מנשיאי צרפת שאלה באחד הימים את בעלה, מון שרי, אני יודעת שאתה כל-כך אוהב אותי, אבל יש שאלה שמציקה לי מאוד ואני רוצה ללבּן אותה אתך. אם חלילה אמות, האם תיקח לך אישה אחרת ותתחתן שוב? ענה לה נשיא צרפת: נכון שאני אוהב אותך, אבל אם תמותי לא אוכל לחיות לבד וארצה להתחתן בשנית. המשיכה לשאול האישה: ואם תתחתן, האם תביא את אשתך החדשה לגור יחד אתך בבית שלנו? מה רציתְ, שאל הנשיא, שאחליף בית? זו הוצאה יקרה מדי. שאלה האישה: והאישה החדשה תישן במיטתי? ענה לה: מה את רוצה, שאחליף את המיטה? שוב שאלה: ואת המכונית שלי, גם אותה תעביר אליה? ענה הנשיא: המכונית שלך חדשה, היית רוצה שאמכור אותה בחצי ממחירה ואקנה לה מכונית חדשה? האישה המשיכה להתעניין: האם תיתן לה גם את מקלות הגולף שלי לשחק בהם?
זה לא! ענה הנשיא. איך ייתכן, שאלה האישה, שהיא תהיה אתך בביתנו, תישן במיטתי, תנהג במכוניתי ורק במקלות הגולף שלי היא לא תשתמש? קשה לי להבין. מה קשה לך להבין, שאל הנשיא, האם לא ברור לך שהיא שמאלית? לאישה קשה היה להבין שלבעלה הנשיא הצרפתי הייתה פילגש.
כיום, בעידן שחורט על דגלו, ובצדק, את הזכויות הפמיניסטיות הבלתי מתפשרות, חלו,
מן הסתם, שינויים רבים גם בגישת הנשים התאילנדיות. לראיה, מאמר שקראתי ביולי 1997 בשבועון טיים. המאמר חותכות בבשר החי מציין יותר ממאה מקרים שנרשמו בתאילנד מאז שנות השמונים, של נשים אשר הגיבו על השפלתן בעניין האישה האחרת של בעליהן החוקיים בצורה רדיקלית ומזעזעת ביותר, בכריתת איברי המין שלהם! רופאים מקומיים פיתחו אמנם שיטות לאיחוי האיברים הכרותים, ומאמציהם הוכתרו בהצלחה בשליש מן המקרים, אבל אין ספק שהשיטה כולה התגלתה כאפקטיבית. לפי השבועון טיים, השמועה ביחס לאחת הפרשיות האלה סיפרה, שאחת מאותן נשים זועמות השליכה את האיבר הכרות של בעלה לחצר ביתה, וברווז שעבר במקום חטף את השלל וזלל אותו לתיאבון. מאז, אם להאמין לכתבה, החלו נשות תאילנד העצמאיות לומר לבעליהן הבוגדים, תתנהג יפה או שאאכיל את הברווזים. אין ספק שהגברים התאילנדים לוקחים זאת לתשומת לבם, בעוד נשותיהם באות על סיפוקן.  
אמירות פמיניסטיות כאלו לא עלו על הדעת כאשר הגעתי אני לתאילנד. כבחור צעיר שגדל על רקע שמרני למדי, החיים בתאילנד נראו לי נועזים וחופשיים למדי. מהרגע שדרכו רגליי בעיר המלאכים, הבנתי שזאת בעצם עסקת החבילה. עירוב בלתי מוגדר של זונות ומקדשים, ארמונות ובתים צפים, המונים מעוטי-אמצעים, אך לא רעבים, ועשירים מופלגים. שאיפה למודרניזציה מערבית לצד אמונות טפלות, מסחר תוסס ופקקי תנועה, ומאי פן ריי שעמד בקביעות בחלל האוויר. כל מי שלא רצה למעוד, וקל וחומר התכוון לעשות עסקים ולראות רווחים, היה צריך להתחשב בקיומה של אותה עסקת-חבילה.
 
 
 

רוטרי קלאב
 
את כללי המשחק בבנגקוק קלטתי די מהר. העסקים בתחום הטקסטיל הלכו והתרחבו והצלחתי כעת להשתלב גם בשוק ה'קומודיטיס', הסחורות העתידיות, זאת לאחר שלמדתי בכוחות עצמי את סודות העיסוק הזה. אין ספק שאחת הסיבות למזלי הטוב הייתה נעוצה במישור הלשוני. בשונה מיפן, שרק מעטים מאוד מאנשי-העסקים בה ידעו אנגלית, בחוגים הכלכליים של תאילנד בראשית שנות הארבעים לא היה שום קושי להסתדר באנגלית. על אף הברית ההדוקה למדי עם היפנים ולמרות העובדה שתאילנד מעולם לא הייתה תחת כיבוש אירופי וממילא לא נכללה מעולם באימפריה הבריטית, ניכרה בה ההשפעה הבריטית. הסימן המובהק לכך היה האחוז הניכר של דוברי האנגלית מקרב בני המעמד העליון והמעמד הבינוני. אדרבה, רוב סוחרי הטקסטיל, שאתם ניהלתי את רוב עסקיי, לא היו כלל תאילנדים אלא ברובם הודים וקומץ של סינים, והם, כמוני, העדיפו לנהל את עסקיהם בשפה האנגלית. 
השפה הבין-לאומית הצטלצלה באין-ספור מסיבות הקוקטייל, ארוחות הערב וקבלות-הפנים של בני המעמד העליון וקהילת הזרים בעיר, שהשתתפתי בהן והוזמנתי אליהן כמעט מדי יום. על מסיבות הקוקטייל כתב מקדונלד, כי הן יצרו חום משל עצמן, הן בגלל הצפיפות הרבה של הנוכחים, הן בגלל מזג האוויר החם ביותר והן בגלל כמויות האלכוהול שנלגמו. בקבלת פנים אחת כזו הכרתי באחת ההזדמנויות יהודי רוסי ששמו גרסון (Gerson) שהציע לי ואף ביקש שאצטרף למועדון הרוטרי.
כדי לא לגעת בנקודת התורפה של היפנים, לא נקרא מועדון רוטרי בשנת 1942 בשמו אלא בשם שהתקבל יותר על דעת היפנים, הוועד לשירות הקהילה (Community Service (Committee, השם רוטרי היה מקושר מדי למעצמות העולם המערבי. רק כעבור כמה שנים, לאחר המלחמה, הוחזר לאגודה שמה המקורי. בעת הצטרפותי למועדון היה מספר חבריו 70-80 בלבד, ובכלל זה אישים בולטים בנוף הציבורי של בנגקוק. חלקם של היהודים בחבורה זו היה זעיר ביותר, שכן הקהילה היהודית של בנגקוק הייתה אז מצומצמת. קומץ פליטים מרוסיה הגיעו לעיר בשנות ה-20 לאחר חניית-ביניים בעיר הסינית חרבין, ואליהם הצטרפו בשנות ה-30 עוד כ-120 יוצאי גרמניה. בחבורה האשכנזית התאקלמו גם יהודים בודדים, כדוגמתי, מארצות המזרח התיכון. את הפעילות הקהילתית גיבש רופא העיניים דר פריץ יעקובסון21,
 
21 דר פריץ יעקובסון התמנה בשנת 1953 לקונסול כבוד של ישראל בבנגקוק.
 
 שבחגים נהגנו כולנו להתאסף לתפילות בביתו המרווח. על אף שרוב מוצאם של בני הקהילה היה ממזרח אירופה, לא התגנבה לאוזניי במשך כל תקופת המלחמה אף לא מילה אחת על שואת יהודי אירופה. גם אמצעי התקשורת המקומיים, שדיווחו בקביעות על המתרחש בשדות הקרב, לא הזכירו את הטבח הנורא ביהודים בעת המלחמה. הוא הדין במכתבים הקצרים והבודדים שנשלחו אליי באמצעות הצלב האדום ממשפחתי בבגדאד. גם מהם לא יכולתי ללמוד דבר וחצי דבר על מעשי הזוועה שהתחוללו באותם הימים באירופה.
לא היה זה עניין של מה בכך, שבחור בן פחות מ-25, תושב בנגקוק זה כשנה בלבד, יגיע למעמד כזה בקהילה הכלכלית של בנגקוק עד כדי כך שיצטרף למועדון הרוטרי המקומי, אשר רוב חבריו נמנו עם הצמרת התאילנדית והאצולה השלטת ורובם התחנכו באוניברסיטאות יוקרתיות באנגליה. לאחר חברות של חצי שנה בלבד נבחרתי ברוב קולות כמנהל הכספים של המועדון, וזכיתי לתואר Treasurer of the Rotary Club. יכולתי להתגאות בהיותי גזבר רוטרי הצעיר בעולם, נכון לתקופה ההיא. בתפקיד זה שימשתי עד שמכרתי את עסקיי בתאילנד, בסוף 1948. כלומר פעלתי במשך שש וחצי שנים בעשייה ובניהול הכספים למען מועדון רוטרי ולמען הקהילה.
  כפועל-יוצא מחברותי ומתפקידי במועדון, באתי במגעים ענייניים עם נשיא המועדון,
Wan Waithayakon ,הנסיך ואן ואיתאיאקון, או כפי שנהגנו לכנותו שלא בפניו, Prince Wan. במועדון פנינו אליו בתואר הוד רוממותו, His Royal Highness. הוא היה נכדו של המלך מונגקוט, Mongkut, שהיה ידוע גם כמלך ראמה הרביעי, אך הקריירה שלו כאיש ציבור החלה בתקופתו של המלך ראמה השישי. אגב, המלך שכיהן בתקופת חברותי במועדון היה אֲנַנדָה מַהידוֹל22.
 
22 המלך אננדה מהידול נרצח בשנת 1946 בנסיבות לא ברורות.
 
 
הנסיך ואן אכן היה משכמו ומעלה גם ללא התארים הנלווים. אדם טוב לב ומתחשב, נכון להטות כתף לכל יוזמה וגם משכיל ביותר, בעל ידע רחב בתרבויות המערב כמו גם בתרבויות המזרח. הוא גם היה בוגר אוניברסיטת אוקספורד או קמברידג', אינני זוכר איזו מהן. נוסף לעובדה שהנסיך ואן היה אחד הדיפלומטים המוערכים והמשפיעים ביותר בתאילנד, הוא אף התפרסם במדינה במטבעות הלשון החכמות שלו וכאשף משחקי הפוקר. כשהכרנו, הוא שימש חבר במועצת העוצרים ויועץ לשר החוץ. בתום מלחמת העולם השנייה דאגו יריביו להשליכו לכלא באשמת שיתוף-פעולה עם היפנים, אבל אני חושב שהממשלה עשתה זאת כדי להראות לאמריקנים ולבריטים שהם כלאו אותו מכיוון ששיתף פעולה עם היפנים, אך עד מהרה הוא יצא לחופשי. בעזרת כשרונותיו הרבים פעל הנסיך ואן רבות בנושאי יחסי החוץ של תאילנד. בזכותו התקבלה תאילנד כחברה באום, לאחר שדיפלומטים אחרים נכשלו בכך. הוא עשה זאת בדרכו המקורית בכך שהבטיח לאנדריי גרומיקו, נציג ברית המועצות באום דאז שהתנגד נמרצות לצירופה של תאילנד לארגון החדש,
כי אם יסיר את התנגדותו, יורשה לארצו לפתוח שגרירות בבנגקוק. כך הפכה תאילנד בשנת 1946 לחברה ה-55 באום.
באותה תקופה כבר היו לי עסקים בניו-יורק, לכן שמחתי שהזדמן לי לפגוש שם את הנסיך וָאן. בזכות הקשרים שכבר פיתחתי בניו-יורק, היה באפשרותי להסדיר לנסיך ולפמלייתו בבואם לראשונה למוסדות האום, שישה חדרים במלון בעיר בתקופה שהייתה בניו-יורק מצוקת אכסון. הרבינו להיפגש ולשוחח בעת שהותו. זכור לי שהתעניינתי אז אם אינו חושש שממשלתו לא תאשר את העסקה שהציע לסובייטים, והוא ענה לי בחן המתחכם שאפיין אותו: מה אכפת לי? אם יאשרו, טוב. אם לא יאשרו, גם כן טוב. הסובייטים לא יצליחו לבטל את החברות שלנו באום אחרי שהיא תהפוך לעובדה מוגמרת. כשנה לאחר מכן התמנה הנסיך ואן לשגריר תאילנד בארצות הברית ובמקביל נבחר לנציג הקבוע של תאילנד באום23.
 
23 כנציג תאילנד ונשיא העצרת ה-11 של האסיפה הכללית של האום בשנים 1956-1957, טיפל הנסיך ואן ואיתאיאקון באובייקטיביות ובהגינות בסכסוך המזוין בין בריטניה, צרפת וישראל נגד מצרים.
 
כשבאתי להשתקע בבנגקוק, לא עלה כלל על דעתי ליצור קשרים חברתיים עם הצמרת התאילנדית, ובוודאי שלא להיות מעורב בפוליטיקה של ארץ זרה. הייתי מרוכז רובי ככולי בפיתוח עסקיי, בהמשך ללימודי האנגלית וקמצוץ של ידע מן השפה התאית, אבל Assia proposes and  God disposes. כך יצא לי, לאו דווקא באופן מכוון, להיות תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון. ניצני הקשרים צצו עם פתיחת חשבון בבנק קטן בשם National Bank.בנק השייך, כמו גם מחציתה של תאילנד, לבית המלוכה. בבנק הכרתי את קוניראן דונצ'אי (Koniran Donchai ) שהיה הממונה על אוצר הממלכה, ה- Privy Purse, וכן את מנהל הבנק, מר נָאי צ'ואי (Mr. Nai Chuwi ), שניהם אנשים רמי-מעלה. מאחר שעשיתי עסקים בקנה מידה גדול, הם אירחו אותי בביתם כנהוג. אני אירחתי אותם אחר כך בביתי, וכך הפכנו להיות חברים מדרגה ראשונה. בביתם ובאמצעותם הכרתי רבים מהמי ומי של אצולת תאילנד, בהם ראש הממשלה, שרים, אנשי צבא, בנקאים וכיוב.
קשרים מסוג זה קשרתי גם עם עורך הדין שלי, מרנאי פוט סארסין (Nai Pot  Mr.
 Sarasin) אשר ייצג אחר כך את ממשלת תאילנד. בשלוש הזדמנויות חברתיות יצא לי להיפגש עם ראש הממשלה הזמנית של הודו החופשית, סובהאז צ'אנדרה בוס, שנזכר לעיל ואשר קבע את מושבו בבנגקוק. פגישתנו השלישית והאחרונה נערכה בביתו של מר מטני (Mahtani), בעל חנות ששמה קאראצ'י ((Karachi Storeבבנגקוק, לשם הגעתי עם מר אישָׁרְסינג (Isharsing), שהיה סוחר טקסטיל גדול ולקוח שלי והתמנה לשר האוצר בממשלתו של צ'אנדרה בוס. עוד שלושה אורחים הודים נכחו באותו מפגש חברתי. באותו מעמד החליף אתי צ'אנדרה בוס כמה מילים והתרשמתי כי התאכזב מאוד מהיפנים, שכן ציפה כי אלה יעזרו בכיבוש הודו מידי הבריטים. כשהיפנים השתלטו על מזרח אסיה הם טענו שזהו שטח של עושר, ברכה והצלחה, Co-Prosperity Sphere; כאשר צ'אנדרה בוס שוחח עמי, הוא התלונן על כך שכל מקום שדורכת בו כף רגלם של היפנים יש להכריז עליו, בדיוק הפוך מכפי שהכריזו היפנים, לא כעל שטח של שגשוג, אלא כשטח של עוני ודלות שאין בו ברכה,.Co-Poverty Sphere סובהאז צ'אנדרה בוס נהרג בהתרסקות מטוס בשנת 1943 ורבים מידידיי, סוחרי הטקסטיל ההודים בבנגקוק, לחששוּ בינם לבין עצמם כי היפנים היו כנראה האחראים למותו. 
דרך החברות במועדון הרוטרי המשכתי באופן טבעי לקשור קשרים עם אישים רמי-דרג כמו הנסיך דהאני ניבאט אשר היה זמן מה שר החינוך של ארצו; צ'ולינד לאמסאם, נשיא לשכת המסחר של תאילנד ואחד מאנשי העסקים הבולטים בבנגקוק; ואחיו של צ'ולינד, קאסם לאמסאם, שהיה מנהל כללי של Farmers Bank. משפחה זו היא עד היום הבעלים של הבנק. יחסי החברות שקשרתי עם אישים אלה היו לי לעזר רב כעבור זמן, כשסייעתי למשרד החוץ בישראל ולפנחס ספיר בתפקידו כשר המסחר והתעשייה, וכן לשיתוף פעולה הדוק יותר בין תאילנד לישראל, עוד לפני שנפתחה בשנת 1958 השגרירות הישראלית בבנגקוק.
עד מהרה התברר לי, כי אין שושנה בלי קוצים, קשריי הטובים עם האנשים גרמו להרמת גבות אצל המתבוננים מהצד, והיו לי לרועץ. בשלב מסוים בתקופת מלחמת העולם השנייה התחלתי להרגיש שלכל מקום שאני הולך אליו, מישהו הולך אתי, או יותר נכון, הולך כמו צל מאחוריי. בקיצור, הבנתי שעוקבים אחריי. יום אחד יצאתי מהבית והבחנתי באחת המכוניות העוקבות אחריי ממתינה לסימן תזוזה מצִדי. מספר המכונית היה 2088. אזרתי אומץ, ניגשתי אל הנהג ואמרתי לו, הדלק יקר מאוד, ובין כה אתם עוקבים אחריי, למה שלא תסיעו אותי הלוך ושוב וכך שנינו נרוויח? אני אחסוך בדלק ואתם תעשו את עבודתכם כהלכה ולא תאבדו אותי בדרך. לא זכיתי לתגובה והמעקב הקבוע נמשך. ביום ובלילה התחקו אחר עקבותיי שתי מכוניות, ובכל אחת מהן צמד שוטרים. ניצלתי את היכרותי עם מפקח המשטרה בבנגקוק ממועדון הרוטרי והתעניינתי אצלו לפשר המעקב. הלה נתן לי להבין כי לאנשי ה-C.I.D, המודיעין התאילנדי, נראה תמוה ביותר שאני נפגש ומתערבב עם הודים ותאילנדים מסוימים והם חושדים בכשרות מעשיי. מפקח המשטרה שרצה לעזור המליץ לי לקחת פסק-זמן ולעזוב את בנגקוק לכמה חודשים עד שיירגעו הרוחות. הייתה זו הצעה שלא התכוונתי לסרב לה.
הפקדתי את משרדי בבנגקוק בידיו הנאמנות של ברוך חלבי, יהודי המבוגר ממני בעשרים שנה בערך, ממוצא עירקי, שלפני המלחמה היה מנהל כללי של חברת מכונות התפירה זינגר בבנגקוק. קניתי בית קטן ליד הים באחת הפריפריות של בנגקוק, מרחק של שעתיים נסיעה, במקום הנקרא סנסוק (Sansuk), על יד העיר סיראג'ה((Siraja. בסנסוק טבלתי מדי יום במי הים, קראתי בשקיקה ספרים רבים וסוף-סוף נפשתי וחייתי בשלווה עם עצמי. מדי שבועיים ביקרתי במשרדי ליום שלם, כדי לקבל דיווח עדכני מברוך חלבי. כך המשכתי להנאתי בפסק הזמן מהחיים התוססים בבנגקוק למשך יותר מחצי שנה. ברוך חלבי המשיך לנהל את משרדי עד שעזבתי את תאילנד.
לפני שיצאתי לדרכי אל סנסוק, פנה אליי סגן שר החוץ התאילנדי, סית סיאמקאן, בבקשה דיסקרטית. הוא ביקש שאסיע לסנסוק כמה אנשים מהתנועה המחתרתית תאי החופשית שהיה קשור אליה, לפגישה חשאית עם אנשי המודיעין האמריקני שהגיעו באופן מיוחד במטוסיהם לפינה נידחת בג'ונגל, לא רחוק מסנסוק. ביצעתי משימה חשאית זאת פעמיים, וזה היה, כנראה, כל חלקי במאמץ החברתי של בעלות-הברית. לימים נודע לי שגם מפקח המשטרה ועוד כמה ממכריי סייעו לאנשי תאי החופשית.השמועה אמרה שגם הנסיך ואן ואיתאיאקון היה ער לכך וידע על המתרחש. אלכסנדר מקדונלד ציין בספרו כי פרידי פאנומיומנג, חבר מועצת העוצרים ולימים ראש הממשלה, עמד בראש תנועה זו. 

ז'אנט איינסלי
 
כשנה לפני שהצטרפתי למועדון הרוטרי, וליתר דיוק, יממה בלבד לאחר שהגעתי לבנגקוק, דרכו רגליי במועדון חברתי אחר בעיר, הפולו קלאב. דרך הפעילות החברתית והעסקית שהביאה ליצירת קשרים והיכרויות, נבנו חיי בתוכן ובמהות. עתה, במועדון הפולו, השתכן בי הנדבך המוצק מכול, נדבך האהבה. בדיעבד התברר, שהיה זה הצעד המשמעותי ביותר במסילה הארוכה והמגוונת של חיי, ואני בחור בן 24 בלבד.
סמוך ליציאתי מיפן לתאילנד העביר אבי, כאמור, סכום כסף נכבד על שמי לסניף ניו- יורקי של הבנק שמרכזו שכן בהונג-קונג Hong Kong and Shanghai BankingCorporation(HSBC).למחרת הגיעי לבנגקוק התברר לי, כי הבנק ידע להעריך ולכבד את בעלי החשבונות שלו. מר טרו Mr. True)), אחד מבכירי המנהלים של סניף הבנק הנל בבנגקוק, הזמין אותי לפגישת היכרות ראשונית, קבלת פנים תוך לגימת כוסית בחברת כמה מידידיו במועדון הפולו היוקרתי בעיר. התאריך זכור לי היטב והוא צוין בהבלטה ביומני – 9 ביוני, 1941.
מועדון הפולו היה מקום נעים וצפוף באנשי החברה הגבוהה של בנגקוק שהתקבצו יחד לספורט חברתי. לפני כל יציאה למרחבים הירוקים כדי לחבוט במקלות בכדור כשאנחנו רכובים על סוסים, נהגנו להצטופף בחבורות מסביב לשולחנות המועדון, לשתות כוסית ולשוחח. באותה קבלת פנים ראשונית שערך לי מנהל הבנק מר טרו, ישבתי עם קבוצת ידידיו הלא-מוכרים לי, ובעודנו משוחחים, הבחנתי בצעירה אסייתית, שחומת-עור ויפהפייה שהצטרפה לפתע לחבורה. על-פי האווירה שנוצרה סביבה, תיארתי לי שאין זה ביקור ראשון שלה במועדון, שכן נראה היה שהיא מוכרת ליושביו. היא בלטה במידותיה המחמיאות ובגובהה, שלא כרוב הנשים התאילנדיות. הצעירה המרשימה הצטיירה לי כנסיכה תאילנדית מהאגדות והשתוממתי על הגינונים האירופיים שהפגינה ועל האנגלית הרהוטה שדיברה. ידעתי בבירור שהיא הבחינה בי, אולי משום שבלטתי בגובהי ואולי תהתה מי הזר החדש שהגיע למועדון הפולו.
שמה היה ז'אנט איינסלי. בת לאם ממוצא לאו ממחוז צ'אנג מאי בצפון תאילנד, ולאב ממוצא אנגלי, צ'רלס איינסלי, שייצג בתאילנד חברה גדולה מלונדון ליצוא עצים.
   ז'אנט הייתה הצעירה מבין שלוש הבנות שנולדו לבני הזוג איינסלי. ביאטריס הייתה הבכורה וקוני האמצעית. כשהכרתי את ז'אנט, האב כבר עזב לאנגליה, ועקב פציעה נבצר ממנו לשוב לתאילנד. לפני עזיבתו השאיר בידי האם סכום כסף נכבד למימון לימודיהן של שלוש הבנות בפנימייה אנגלית בסינגפור, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. צ'רלס איינסלי התעקש שבנותיו יתחנכו על ברכי המנטליות הבריטית, ישלטו באנגלית על בוריה וישתייכו לכנסייה האנגליקנית, זאת בניגוד לבודהיזם, דתה של האם. ואכן שלוש הבנות סיימו את בית הספר האנגלי בסינגפור ושלטו בשפה האנגלית הרבה יותר מבשפה התאית. ז'אנט באופן יוצא דופן פטפטה גם בשפת ה'לאו'. היא המשיכה ללמוד והייתה לאחות במקצועה. כשהכרתי אותה היא שהתה בבנגקוק בעת חופשה ממקום עבודתה בבית חולים בבורנֶאו, אי גדול והררי שעונת המונסונים נמשכת בו כל חודשי החורף. האי בורנאו שייך לאיי הודו בדרום-מזרח אסיה שלימים ייקראו אינדונזיה. בתקופה זו הרחיבה הולנד את שליטתה בבורנאו ורק במלחמת העולם השנייה השתלטה עליה יפן והחזיקה בה עד שנת 1946.
למעט הכימיה המיידית והקליק, כמה מילות היכרות ואין-ספור מבטים, לא היה באותו מפגש ראשוני בין ז'אנט וביני דבר שהצביע על המשך קשר רומנטי וסוער. אך לשנינו היה ברור שנמשיך לבוא למועדון הפולו ולו רק כדי להימצא זה בחברת זו. ואכן, נפגשנו בקביעות במועדון ועד מהרה התיידדנו. בנוסף לחוש ההומור השנון שלה, צניעותה והנינוחות שהיא השרתה, התגלתה ז'אנט אף כרוכבת סוסים מושבעת. גם אני גיליתי את ביצועיי ברכיבה, טוב, היה לי ניסיון קודם מבגדאד ברכיבה על חמורים. כשהייתי נער ויצאתי מחוץ לבגדאד, היה מרחק הליכה של כשעה וחצי מתחנת הרכבת עד לעיירה. הערבים היו ממתינים בתחנה בטור ארוך, אוחזים ברצועות הרסן של חמוריהם. נהגתי אז לשכור את שירותיהם ולעלות על החמור, בעוד הערבי רץ אחריי עד הגיעי לעיירה. כעת בבנגקוק הייתי צריך להסתגל רק לאוכף של הסוס במקום לזה של החמור.
המלחמה תרמה את שלה לחיזוק מערכת היחסים המיוחדת בין ז'אנט וביני. במהלך חופשתה הבינה ז'אנט כי הנה המלחמה ממשמשת ובאה ועדיף לה להישאר בבנגקוק הבטוחה יחסית, מלמצוא את עצמה לבדה באי, הרחק מהבית. אולי גם ההיכרות בינינו הוסיפה נחישות להחלטתה זו. ואולם ההימור של ז'אנט בנוגע למלחמה ולבנגקוק הבטוחה לא הצדיק את עצמו, שכן במחצית שנת 1942 תקפו בעלות-הברית את בנגקוק מהאוויר. אחת הפצצות נחתה על בית סמוך למלון אוריינטל שבו התגוררתי, ובמקום התפרצה שרפת ענק. אמנם יצאתי מההפגזה בלא פגע, אבל החלטתי לא להיות שאנן מדי להבא, שכן המתקפה הבאה, כך חשבתי, עלולה להיות מסוכנת יותר. לאחר התרוצצויות של חיפושים שכרתי לי בית בפרברי בנגקוק, מרחק כחצי שעה נסיעה מהמרכז, באזור שקט הנקרא בנקאפי. כעבור שנה שוב הייתה התקפה אווירית על בנגקוק. לרוע המזל, חוותה משפחת איינסלי גורל דומה לשלי וביתה הוא שעלה הפעם באש. והנה, צמוד לביתי החדש הוצע בית להשכרה וז'אנט ובני משפחתה עברו להתגורר ממש בשכנותי. היה זה אך טבעי ואולי יד הגורל, שהאש שהתלקחה בבנגקוק סחפה את ז'אנט ואותי ללָבּות את לבנו בבנקאפי.
במשך כמעט שנתיים, מיום היכרותנו במועדון הפולו ועד השכֵנות הקרובה שהגורל הועיד לנו, לא התפתחו היחסים בין ז'אנט וביני לכדי יחסים רומנטיים, אלא נשארו בגדר ידידות ולא נשאר אופי מחייב. היו בינינו ביטויי חיבה וכבוד הדדי, נפגשנו בקוקטיילים עם שאר החברים, התבדחנו, דהרנו ושוחחנו על ענייני דיומא. מהיום שבו נעשתה ז'אנט לשכנתי השתנתה התמונה. התחלנו להתראות לעתים תכופות יותר, למדנו להכיר זה את זו, את מנהגינו, תחביבינו והשקפותינו. קראנו יחד את טולסטוי, דיקנס וסטפן צוויג, חלקתי עם ז'אנט בידע רב שרכשתי בתורת הנצרות והיהדות והתעמקנו יחד בתורות ההודיות ובכתביהם של גנדי ונהרו. את מועדון הפולו סגרו היפנים אחרי חצי שנה מאז הגעתי אליו, אך מצאנו לנו מקומות מפגש חברתיים אחרים ומגוונים כדי לבלות בו יחד.
מעבר לאהבה שהלכה ופרחה אמנם לאט אך בטוח, נוצרה בינינו חברות עמוקה והבנה הדדית נפלאה. מיום ליום הערצתי את ז'אנט יותר. אישיותה האצילית, שנינותה וטוב לבה שבו את נפשי. גיליתי אישה עצמאית בכל אורחות חייה, עם סבלנות וסובלנות לאין קץ, שידעה בסגנונה הייחודי לנסוך בי את השלווה והאופטימיות שבה. ובכל זאת, על אף שהגענו להרבה רגעים שמימיים של היסחפות באהבתנו, לא הצלחתי להיות שלם עם עצמי בקשר לבניית עתיד משותף עם חברתי. ייתכן שבגלל החשש מפני העתיד נשמר במשך שנתיים אך ורק הקשר הידידותי בינינו. לא העובדה שז'אנט מעט מבוגרת ממני הציקה לי. חששתי כי המחיצה הדתית תעמוד לי אישית לרועץ בברית הנישואים ובחיינו המשותפים. 
עד כה התעניינתי ולמדתי תורות, אמונות ודתות שונות ובעיקר התעמקתי בתורת הבודהיזם, כדי להכיר ולהבין את העם שבתוכו ישבתי באותם ימים. כשלעצמי, תמיד קיבלתי כל אדם באשר הוא, על דתו ואמונתו. מעולם לא האמנתי בכפייה דתית וגם עתה לא הייתי מסוגל לכפות על ז'אנט דת זרה לה, שהיא אינה משתייכת אליה ובוודאי שאינה מכירה אותה. לא היה בכוונתי להתכחש לדת שלי, שהרי לא רק קיבלתי אותה כירושה מאבות-אבותיי אלא גם מתוך התעמקות ובחירה אישית. כיוון שכך, השתוקקתי באחד הימים להינשא כיהודי כשר, כדת וכדין.
עתידנו המשותף המשיך להטריד מדי פעם את מחשבותיי, וההתלבטות לא הייתה פשוטה כלל. גילי הצעיר היה הנחמה פורתא, התירוץ המושלם כדי להשאיר דברים על כנם. החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו ובינתיים להמשיך, לפרוץ קדימה ולהרחיב את עסקיי ופעילויותיי.
הדבר שאפיין את שלוש הבנות למשפחת איינסלי, שעברו ילדות לא קלה ללא דמות אב בקרבתן, היה כשרון יוצא דופן וחוש מסחרי לעסקים, שעודד אותן להיות עצמאיות בפרנסתן.
בהתחשב בעובדה שמדובר בלפני כשישים שנה, במדינה כמו תאילנד, שהיוזמה הכלכלית בה הייתה רובה ככולה בידי הגברים, הרי שהמוטיבציה העסקית של ביאטריס, קוני וז'אנט איינסלי הייתה בעיניי תכונה נדירה הראויה להערכה ולכבוד.
ז'אנט, חברתי לחיים ושכנתי, פתחה ב-1942 חנות תכשיטים יוקרתית במרכז בנגקוק ששמה היה Jeanette Jewellery. כמצופהמטעמה האמנותי השׁוֹבֵה היא ניהלה את החנות לתפארת. מאחר שעסקתי כעבור זמן גם במכירת פנינים לסוחרים, הפכה ז'אנט ללקוחה קבועה שלי, ורכשה ממני אבני-פנינה, ספירים, זרקונים ורובינים.
ביאטריס בימונד, אחותה הבכורה של ז'אנט, התגוררה בסינגפור עם בעלה האנגלי. לאחר שנפטר היא חזרה לבנגקוק והצטרפה כשותפה לחנות התכשיטים של ז'אנט. אחרי המלחמה נישאה ביאטריס בשנית לג'נטלמן אנגלי אחר ומעכשיו נקראה ביאטריס פרזה. לא היו לה ילדים. האחות האמצעית של ז'אנט, קוני מנסקאו, עבדה כאחות בבית-חולים בסינגפור, שבה לבנגקוק, נישאה לגבר ממוצא נורבגי ועבדה כמזכירת מנכל של חברה גדולה לטבק. בשנת 1945 פתחה קוני חנות ענקית לעתיקות בבנגקוק שנקראהMonogram . החנותשנראתה כמוזיאון קטןהפכה לשם-דבר עולמי בתחום העתיקות. קוני התפרסמה בתאילנד כמומחית מספר אחת בתחום, כאמינה וישרה. כל מי שהגיע לבנגקוק לקנות עתיקות פנה ישר למונוגראם, והחברה הגבוהה פקדה בקביעות את חנותה. קוני, אחותה האמצעית של ז'אנט, הייתה פופולרית ומוערכת, אשת-חברה שקישטה את מדורי הרכילות בעיתונים. אם הייתה בעיר מסיבה וקוני נעדרה ממנה, סימן שהמסיבה לא הייתה 'אינית' דיה. לקוני מנסקאו נולדו שתי בנות, גרטה וג'ואנה.
קשרי האהבה בין ז'אנט וביני נמשכו שנים, בכל פעם התווסף עוד קו ליצירת המסגרת והיציבות, פָּן נוסף בהתקדמות. ובכל זאת די דרכנו במקום וחיינו האינטימיים המשותפים נותרו בסטטוס-קוו. ז'אנט הייתה עסוקה בחנות התכשיטים, ואני לא מצאתי מנוחה מרעיונות חדשניים ומחיפוש אחר חללים ריקים כדי למלא אותם בהזדמנויות עסקיות.