בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק ד' - ניו-יורק - בנגקוק - בגדאד
 
למרבה המזל, העסקים שעשיתי האירו לי פנים
 
בעקבות הקשרים שבניתי עם כמה וכמה בנקים, הלכה ונוצרה במשרדי לאחר המלחמה מעין מסלקה למטבע זר, שחסרונו בבנגקוק הורגש באותה תקופה בעיקר בגלל השיבושים בקשרי הטלגרף עם העולם הגדול. מדי בוקר וערב העסקתי פקיד מטעמי, והדרכתי אותו להעביר מטבעות שונים מבנק לבנק בעיר, בהתאם לנתונים ולצרכים וכמובן, תוך הקפדה ושמירה על הפרופורציות הנכונות. בשלב זה הייתה מטרתי העיקרית לשמור על קשרים נאותים עם הבנקים המקומיים, ולא להתחרות באף לא אחד מהם. לכן גביתי מהם עמלות צנועות, לא יותר ממה ששילמתי לפקיד שלי על עבודתו. גישה זו הוכיחה את עצמה. עד מהרה יצרתי לי דלת פתוחה אל מנהלי הבנקים שהפגינו שפע רצון טוב כלפיי. ולא, לא התקשיתי לנצל זאת.
סוכני-משנה שלי שפנו אל הבנקים זכו לאשראי נדיב, ולוּ רק בזכות המלצתי, כלומר בלי שום ערבויות ממשיות שהצגתי. הסוכנים יכלו לקנות ממני סחורות בתנאים נוחים, וכך קרה שהרווחים שלא הפקתי כלל מן המסלקה הפרטית שלי נעשו לרווחים עצומים בעסקיי המסחריים. עם זאת, בתוכי החל להתפרץ כמו לבּה מתוך הר געש הרצון לעבור לעיסוק מלא בבנקאות. התחלתי להקדיש את רוב זמני הפנוי ללימוד והעמקת הידע בענייני הבנקאות.
הדחף להיות בנקאי הצטרף להחלטה נוספת שקיבלתי לאחר תום המלחמה: לצאת לאמריקה. עוד לפני כן, עם חידוש הקשרים הכלכליים המלאים בין תאילנד לבין ארצות המערב, הצלחתי להשיג זכויות ייצוג של חברות אמריקניות ואירופיות רבות בבנגקוק. בהתאם לפרקטיקה שפיתחתי מתחילת עסקיי במזרח הרחוק, דאגתי להפעיל בכל התחומים שבהם עסקתי סוכני-משנה, ולהעמיד לרשותם את יחסיי הטובים עם הבנקים. כך פיזרתי את הסיכונים והקטנתי מאוד את עלויות המימון ואת הצורך שלי לעסוק בפרטים קטנים הגוזלים ממני זמן. עם האוכל בא התיאבון, והתיאבון שלי לא ידע שובע. בראשית 1946 יצאתי לבדוק אפשרות להרחבת רשימת החברות הזרות שייצגתי בתאילנד. חשבתי שהרחבה משמעותית כזאת תושג רק באמצעות מגעים אישיים בארצות הברית, ותכננתי להוסיף למגעים האלה עוד שתי משימות. ראשית, רציתי לנסות ולנצל באמריקה את ההזדמנות לרכישת השכלה מסודרת בתחום הבנקאות. שנית, בשנות המלחמה, כשלא ידעתי מה צפוי לכסף המזומן, השקעתי חלק ניכר מרווחיי באבנים יקרות ויקרות-למחצה, ספירים, אודם, זירקון וכדומה שהופקו ממכרות בתאילנד ובבורמה. עכשיו, כך חשבתי, הגיעה העת לנסות ולמכור את האבנים שלי בדולרים.
כשאני משחזר את עברי ממרחק כה רב בשנותיו של אדם, ונוכח 'העולם הקטן והקרוב' שנוצר בשנות האלפיים עם התפתחות כלי-התקשורת, קשה אולי להבין עד כמה מורכבת הייתה המשימה להגיע לארצות הברית באותן השנים. קווי התחבורה הבין-לאומיים טרם התאוששו מהצרות שהנחיתה עליהם המלחמה. בלתי אפשרי היה לחצות אוקיאנוסים ולעבור מיבשת ליבשת מהיום למחר. הדבר הצריך בכל מקרה תכנון רב מראש. טיסה או הפלגה ישירה בנגקוק לארהב לא היו קיימות כלל.
בבוקר ה-22 בפברואר 1946 נפרדתי בלב כבד מז'אנט, לקחתי עמי את מזוודת האבנים היקרות שלי, וטסתי מבנגקוק לגדולה בערי הודו ולעיר הנמל הראשית שלה, כַּלכּוּתה. רק כעבור כחודש וליתר דיוק ב-16 במארס הצלחתי לעלות על אונייה הולנדית, M.V. Madera ולהפליג משם לאיי הוואי. משם עליתי על הטיסה לניו-יורק. בעיר גורדי השחקים שכרתי שני חדרים בבית-מלון ברחוב ברודוויי 673, לא הרחק מוול-סטריט. חדר אחד למגורים והחדר השני היה אמור לשמש לי משרד לניהול עסקיי.
בואי לניו-יורק עשה רעש גדול, פשוטו כמשמעו. מיד עם היכנסי למלון התקנתי באחד החדרים כספת גדולה עם מנגנון אזעקה, שהתגלה כיעיל ביותר. הפעלתי בטעות את האזעקה ויצאתי מהמלון. לפתע ראיתי מאות אנשים מתקהלים ברחוב ושורה של ניידות משטרה מתקרבות בסירנות עולות ויורדות. עד מהרה התברר לי שאני גיבור החגיגה. צפירות האזעקה מהכספת עוררו מהומה בכל האזור. למזלי זה קרה בשעות העבודה הרגילות, לכן יכולתי להתקשר לחברת הכספות ולהזמין מומחים שינתקו את האזעקה ויחזירו את המנגנון לתיקונו. מכל מקום, זו הייתה קבלת הפנים שלי בארץ החדשה ועכשיו הרגשתי, כמו עוד רבים אחרים, שיהודה אסיא הגיע לניו-יורק.
בניו-יורק גיליתי שוק יוצא מן הכלל לאבנים היקרות שהבאתי. למעשה, לא היו לי שם כמעט מתחרים בתחום המסוים הזה ולכן יכולתי למכור את הסחורה במחיר נאה. כמו כן הצלחתי לקבל זכויות ייצוג של חברות נוספות בתאילנד. סייעו לי בכך לא מעט נציגי הבנק שלי בהונג-קונג, HSBC, אותו בנק שבזמנו הפקיד בו אבי למעני את 50,000 דולר. מאחר שבינתיים התחלתי ביצוא מקיף של סחורות מארהב לתאילנד ונזקקתי לשירותיו של בנק אמריקני, ומאחר שמול המלון שכן סניף של נשיונל סיטי בנק, לא ראיתי סיבה לוותר על מה שנמצא מתחת לאף.
פתחתי אפוא חשבון בסניף האמור, והצגתי את מסמך הזיהוי היחיד שלי, דרכון עיראקי. בהתחשב במחזור הכספים שהתגלגל בחשבון הבנק שלי, נעשיתי עד מהרה ללקוח חשוב של סניף הנשיונל סיטי בנק ויצרתי קשרי ידידות עם המנהל. לעתים מזומנות נפגשנו לארוחות צהריים ושוחחנו על הא ועל דא. למנהל לא היה מושג על היותי יהודי, ומשום מה גם שמי הפרטי, יהודה, המסגיר את מוצאי, לא אמר לו דבר. באחת הארוחות הוא אמר לי, אגב אורחא: You knowYehuda, in America we don't allow Jews to penetrate into our banking system.  אתה יודע, יהודה, באמריקה אנחנו לא מרשים ליהודים לחדור למערכת הבנקאית שלנו. נדהמתי מההתבטאות האנטישמית הגלויה הזאת כאן, ממש מתחת לאפי ובמרכז הסחר העולמי ועוד בתקופה כה קשה אחרי רצח נתעב של שישה מיליון יהודים. בינתיים כבר שמעתי על השואה באירופה, הזדעזעתי, והשליתי את עצמי שאנשים מסוגו של מנהל הבנק למדו את הלקח. ללא כל התלבטות, בזעם אמיתי ובגאווה הודעתי לו מיד מי אני, יהודי טהור. הוספתי כי אפילו בעיר מולדתי בגדאד אין שומעים דברים מסוג זה, ולו רק משום שקשה לתאר את המערכת הבנקאית של עיראק בלי תרומתם של היהודים. המנהל הנבוך פתח בסדרה של התנצלויות, ואני מיהרתי לקטוע אותו בסיפור המשל המיוחס ל'מלך השמש' הצרפתי, לואי ה-14.
'מלך השמש' כתב שירים, סיפרתי למנהל הבנק בתקווה שיבין את הרמז. באחד הימים הציג לראש השרים שלו את השירים להתרשמותו, והלה עיקם את אפו ופסק שהשירים אינם ראויים ואינם מוצאים חן בעיניו. רק אחר כך שאל ראש השרים את המלך מי חיבר את השירים. כשנודע לו שהמשורר הוא המלך מיהר לומר כי השירים לעילא ולעילא, אולם המלך דחה את המחמאות בדיעבד, וטען כי מה שקובע הוא דעתך והתרשמותך מלכתחילה.
  אם הסיפור לא היה מספיק מובן למנהל הבנק, הרי שלא נותרו לו שום ספקות מרגע שסגרתי את חשבון הבנק שלי אצלו. טלפנתי לאחד מידידיי, דייוויד סיימון, וביקשתי שיסייע לי לבחור בנק. הוא הפנה אותי לבנק שבו החזיק את חשבונותיו, Irving Trust. מיד הוסדרה לי פגישה עם סגן הנשיא האקזקוטיבי של הבנק, איש ושמו אסטרין. הלה ביקש לדעת מדוע אני מעוניין להעביר את חשבון הבנק שלי אליהם וכשסיפרתי לו על ביטויי האנטישמיות שסלדתי מהם, הוא לא הופתע כלל מהסיפור שלי. אני עצמי יהודי, אמר לי, ולדאבוני, זה המצב באמריקה. בתולדות הבנקאות האמריקנית נרשמו שמות של יהודים כמייסדי בנקים גדולים, למשל, חיים סלומון, שגייס כספים רבים למימון של מלחמת העצמאות האמריקנית, ובני המשפחות לב, קוהן, ורבורג ושיף שהגיעו מגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-19, אבל בעיקרו של דבר הבנקים הגדולים הגבילו כניסת יהודים לתוכם, הסביר לי אסטרין את המצב. 
כשהתעניינתי אצל אסטרין איך הוא עצמו הגיע לתפקידו למרות היותו יהודי, הוא סיפר לי שאת צעדיו הראשונים עשה בהנהלת בנק יהודי קטן שבו הצליח מאוד. כאשרIrvingTrust קנה את הבנק הקטן, הוסיף, הם קיבלו אותי בעסקת החבילה יחד עם הבנק וכך נאלצו לבלוע יהודי. אני אהיה כאן עד שאצא לגמלאות וכבר היום אני יכול לנבא לך בביטחון, שהמחליף שלי בטוח כבר לא יהיה יהודי. בשלב זה הבנתי שבעצם לא נותרה לי ברירה, שהרי אין באפשרותי להכריז מלחמה על כל הבנקים בניו-יורק.
למרבה המזל, העסקים שעשיתי האירו לי פנים. בשנתיים הבאות הרביתי לנדוד מבנגקוק לניו-יורק ולהפך, לייצא ולייבא מוצרים שונים. הייתי הסוכן הראשי בתאילנד של כמה חברות,  למשל, סקודה הצ'כוסלובקית, סימקה, סיטרואן ופג'ו הצרפתיות, ומכוניות יגואר מאנגליה. קיבלתי את הנציגות של החברה הגדולה בעולם לייצור כספות, קופות משוריינות ודלתות לחדרים משוריינים ששמה Mosler Safe Company.הכספות לפני המלחמה פעלו אך ורק בשיטת פתיחה במפתח, שלא הוכיחה את עצמה, שהרי בסופו של דבר אפשר היה לשכפל את המפתח. לתאילנד הבאתי בראשונה כספות וקופות שעבדו בשיטה משולבת של מספרי קוד סודי נוסף למפתח.
כדי לשווק כמויות ענק של המוצר פתחתי במבצע פרסום נרחב בעיתונים. פרס כספי גבוה הוצע למי שיצליח לפרוץ את הכספת. הנחתי בכספת 5,000 דולר, ומומחים סינים מכל רחבי בנגקוק נהרו בהמוניהם כדי לפצח את הקוד. כיוון שאיש לא הצליח במשימה, זכה המוצר לביקוש חסר-תקדים.
בין שאר המוצרים, ייבאתי לתאילנד כמויות גדולות של תכשיר החיטוי החדש די-די-טי, ששמו הלך לפניו כחומר-פלא להשמדת חרקים מזיקים, בעקבות השימוש הנרחב שעשו בו בעלות-הברית במלחמת העולם השנייה. כשקיבלתי את הנציגות הזו, שיניתי את השם על האריזה
ל-Assia D.D.T.. מסע הפרסום העצום לתכשיר החיטוי יצר מהפכה רצינית בתאילנד ובמיוחד בבנגקוק. שכרתי שני מטוסים וציידתי אותם בעשרות-אלפי עלונים שבהם נכתב, הקץ לחרקים עם תכשיר החיטוי של Assia D.D.T.. המטוסים טסו בגובה נמוך, פיזרו בכל רחבי תאילנד את העלונים והביקוש למוצר הלך וגבר.
כמו כן הייתי הנציג של חברת החומרים קרבורונדום ושל חברות תרופות אחרות,
אולם לא משכתי את ידי מעסקי הטקסטיל ועסקתי, בין השאר, גם ביבוא של אריגים מסוג גברדין לתאילנד.
בפרקי הזמן הארוכים ששהיתי בניו-יורק הצלחתי להשקיע בלימודים אינטנסיביים בכמה קורסים לבנקאות של אוניברסיטת קולומביה. בכל אותה תקופה, עד שנת 1948, המשכתי להתכתב עם ז'אנט ולהתראות עמה בכל ביקור שלי בבנגקוק שנמשך בדרך כלל כשבועיים.
 

בבגדאד נעשיתי בתוכי פנימה ציוני
תשע שנים חלפו מאז עזבתי את בגדאד ואת משפחתי ויצאתי לחפש את עצמי ואת מזלי בעולם הגדול. יצאתי מקן חם, צעיר טירון ותוהה עם שאיפה עזה להצליח מבחינה עסקית. כל אותה תקופה התכתבתי עם משפחתי בעיראק. אף שלא היה באפשרותנו להתבטא בכתב מעבר למה שהרשתה הצנזורה העיראקית, ידענו פחות או יותר מה קורה זה אצל זה. עכשיו, כשהייתי די מבוסס ומשופשף בהוויית העולם, החלטתי לחזור לביקור בית בעיראק. כוונתי בביקור הייתה תמימה לחלוטין, לא תיארתי לי ולא לקחתי בחשבון שעומד ליפול דבר, וחיי כפי שתכננתי לי
עד כה יקבלו תפנית לכיוון שונה משצפיתי. 
בספטמבר 1947, נרגש לקראת המפגש החוזר עם משפחתי, נסעתי לבגדאד. שמחת הפגישה הייתה גדולה. תשע השנים שחלפו עשו את שלהן. אחי הקטן סביח (אהוד) ופואד (יואב), בנם של מרסל אחותי וראובן מיני, שהיו זכורים לי כתינוקות בעריסה, היו עכשיו תלמידי בית-ספר כבני 10. נג'י אחי הבכור נישא כבר לפני שנה. את אמי מצאתי כעת הרבה יותר נינוחה ומשוחררת, לפחות מהלחץ ומהעומס של גידול התינוקות. ואילו אבי ראה ברכה בעסקיו ומעמדה הכלכלי של המשפחה היה בכי טוב. התמונה האופטימית שהצטלמה בבית הוריי נסכה בי רוגע והקלה. אולם די היה להתבונן בכותרות הראשיות של עיתוני עיראק כדי שכתמים כהים ומאיימים יעיבו על התמונה הקטנה והחמה שהשתקפה מביתי. רוחות רעות החלו לנשוב בעיראק, ואני, שכבר התוודעתי לזירה הבין-לאומית, לא יכולתי להתעלם מהן ומאוד הוטרדתי מכך.
באותו חודש פורסמו המסקנות של ועדת החקירה המיוחדת מטעם האום לעניין ארץ ישראל. כל 11 חברי הוועדה היו מאוחדים בדעה כי יש צורך דחוף בשינוי מעמדה של ארץ ישראל, ושבעה מביניהם, הרוב המכריע, תמכו בחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. ב-16 בספטמבר החלה העצרת הכללית של האום לדון במסקנות הוועדה, על רקע הידיעה שערביי ארץ-ישראל וכל שליטי המדינות הערביות במזרח התיכון מתנגדים להקמת מדינה יהודית אפילו בחלק מן הארץ. ב-7 באוקטובר נפתח המושב השלישי של מועצת הליגה הערבית בעיירה הלבנונית עאליי, שבה ביליתי, כזכור, עם פהימה לפני 13 שנה, בעת מסעי לארץ. בין השאר התקבלה שם החלטה על התערבות מזוינת של מדינות ערב בנעשה בארץ ישראל, אם יחליט האום לאמץ את תוכנית החלוקה. סעיף מיוחד קבע, כי מדינות ערב הגובלות עם פלסטין צריכות לאפשר למדינות שאינן גובלות עם פלסטין להשתתף בחובה זו. מיהן המדינות שאינן גובלות עם פלסטין? מדינה אחת בלבד, עיראק. רק לה היה צבא מאומן, בעל יכולת לשגר חיילים לישראל. ואכן, בתוך עיראק החלה שטיפת מוח של דעת הקהל לקראת אפשרות כזו.
יש לזכור כי מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ופינוי הכוחות של בעלות-הברית
מעיראק, לא ידעה ארץ זו שקט ויציבות. מצד אחד התעורר האגף הפרו-נאצי של ראשיד עלי, שמנהיגיו יצאו חוצץ נגד ההשפעה הבריטית במדינה, מצד אחר גבר כוחה של המפלגה הקומוניסטית המחתרתית, שארגנה אין-ספור הפגנות ושביתות גדולות. חסידי ראשיד עלי הרבו להתבטא בגנות הציונות והיהודים, ולעומת זאת בשורות הקומוניסטים נמנו יהודים רבים. בכל זאת נדמה היה כי שתי הקבוצות עשו יד אחת להגברת התוהו ובוהו במדינה. על רקע זה גברה מאוד ההסתה נגד היהודים בעיראק. כאורח לרגע שרואה כל פגע, לא יכולתי שלא לחוש בבירור בסכנה המתקרבת. תחושתי הובילה למסקנה נחרצת, כי לאחר 2,500 שנה בקירוב מאז הגיעו ראשוני היהודים לעיראק, עתידם אינו מובטח עוד בארץ זו. הצורך העליון והדחוף של היהודים הוא מדינה משלהם שמקומה הטבעי הוא בארץ ישראל.
כך, תוך כדי אותו ביקור משפחתי בעיראק, אחרי תשע שנים שבהן הסתובבתי בעולם כאיש-עסקים בעל דרכון עיראקי שחשתי בנוח להציגו בכל מדינה, התחלתי להבין שהדרכון הוא הפָנים המייצגות אותנו, סמל לגאוות-מדינה ולשורשים. הרגשתי לפתע אי-נוחות אישית, בוז למי ששונאים את היושבים ביניהם, וידעתי, שבבגדאד נעשיתי בתוכי פנימה ציוני.
באותו זמן עדיין לא ידעתי על המחתרת הציונית שהחלה לפעול בעיראק זמן קצר לאחר הפארהוד24
 
24 הפוגרום שערכו אנשי ראשיד עלי אל-כילאני ביהודי בגדאד.
 
של ליל חג השבועות ב-1941. גם לא באתי בסוד ניסיונות ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית של צעירים יהודים מעיראק לישראל. גם על מבצע מייקלברג לא שמעתי, אותו מטוס שטס בסוף אוגוסט 1947 מישראל לנמל התעופה של בגדאד, העמיס בחשאי עשרות צעירים והביאם לארץ ישראל. 
ובכל זאת, בנקודה זו גמלה בלבי ההחלטה למכור את כל עסקיי באמריקה ובתאילנד, לעלות לישראל ולהקים בה את ביתי. עדיין לא יכולתי להצביע על זמן מסוים, אך ידעתי בבירור שהדבר יקרה בעתיד הלא רחוק. מחשבותיי כבר קרמו עור וגידים.
  לאור ניסיוני הקצר והלא-מעודד בחפירת גומחות בפרדס הקיבוץ בשנות ה-30, ולאור ניסיוני הטוב יותר בעולם העסקים, היה לי ברור שבהגיעי לישראל לא אתפרנס מעבודת כפיים אלא אמשיך בפעילות נרחבת בתחום העסקי והפיננסי. הערכתי שהדבר לא יהיה פשוט ושנכונו לי קשיים בדרכי החדשה, זאת עוד בלי שידעתי דבר על היחס הלא-אוהד ליוזמה הפרטית ששרר בארץ בתקופת היישוב. הייתי נחוש כל כך בדעתי, שדבר לא יכול היה להרתיע אותי. מכאן ואילך הכתיבה הציונות שבי את כל תחנות-חיי.
אחרי שהות של כשלושה חודשים עם משפחתי בבגדאד, נפרדתי מכולם לשלום מתוך ידיעה שבקרוב נצליח להתאחד יחד במדינה אחת שהיא שלנו. חזרתי לבנגקוק למכור את עסקיי ולהתחיל לממש את חלומי החדש. לא אכחיש אם אומר שרק עתה התחלתי להבין את ההחלטה כבדת המשמעות שקיבלתי על עצמי. היו לי חיים טובים בבנגקוק, חירות מהולה בנוחות יתרה. שבעה משרתים שהפכו את היום-יום שלי לקל ונוח, וחוג חברתי יוקרתי שיצרתי אותו 'יש מאין'. בחזקתי היו קרקעות, שם טוב ואף שמן טוב בבנקים ובקרב אנשי המסחר, ושלושים חברות אשר שימשתי נשיאן ואשר נתנו תעסוקה לעשרות, אם לא למאות עובדים. ויותר מהכול, בבנגקוק הייתה גם... ז'אנט. תאילנד בכלל הייתה מדינה שהתאהבתי בה ממבט ראשון וככל ששהיתי בה יותר כך חשתי שהיא גן-עדן עלי אדמות.
גם במבט של כשישים שנה לאחור, אני יכול לומר בפה מלא שחייתי בתאילנד את החיים היפים ביותר שהיו לי עד עצם היום הזה. נופיה של ארץ זו, אורחותיה ותושביה המיוחדים, שבו אותי ועד היום הם שמפנקים בעונג את זיכרונותיי.
  עתה הפנמתי את רגשות ההיסוס שלי, נתתי להם להתמוסס. בדצמבר 1948 מכרתי את החברה שלי בבנגקוק ליצחק ג'מאל, יהודי יוצא סוריה. נפרדתי מז'אנט שכל פרידה כזו נגסה בלבה, הבטחתי לה שנתראה בקרוב ויצאתי לארצות-הברית כדי למכור את עסקיי שם ולהיערך לקראת העלייה לישראל.
בניו-יורק נפגשתי עם הקונסול הישראלי גדעון שטראוס, שגויס לתפקיד מעבודתו בבנק אנגלו-פלשתינה (אפק) - גלגולו הראשוני של בנק לאומי לישראל. שטראוס היה בימים ההם איש עסוק מאוד, ולוּ בגלל המצוקות הכלכליות הכבדות שאפיינו את המדינה הצעירה. אני בטוח שהוא לא הוצף בפניות של אנשים צעירים ומבוססים מסוגי, שגילו רצון עז לעלות ארצה. אני אף מעז להמר ולומר, שהייתי הלקוח היחיד שלו שביקש להקים בישראל בנק חדש.
בין הזמנים ארגנתי קבוצה של ידידים-שותפים שהיו נכונים להשקיע את כל ההון הדרוש ליוזמה עסקית כזאת, בהנהלתי. הסברתי אפוא לקונסול-הבנקאי את מה שהיה ברור לו עוד קודם לכן. הבנק שאני מבקש להקים, הסברתי, יגייס כספים רבים בחול ויזרים אותם לפעילות נחוצה במשק הישראלי, ובכלל זה ליצירת מקומות-עבודה חדשים. איננו באים כתורמים. המניעים שלנו עסקיים. אנחנו מעוניינים להשקיע אבל בד בבד גם מצפים לקצור את פירוֹת ההשקעה ולהרוויח. איננו באים רק בשם התועלת הפרטית, תועלת המדינה אף היא עומדת לנגד עינינו. מדינת ישראל תפיק רווחים רבים מן הפעילות שלנו, ולכן ישתלם לה לבוא לקראתנו.
גדעון שטראוס הבטיח לי להתעניין ולברר אם אכן אוכל להקים בנק בישראל בעתיד הקרוב, ומיהר לכתוב על הצעתי לממונים עליו בארץ. התשובה השלילית הגיעה אליו בתוך פחות מחודש. כעת למדתי משטראוס כי אין שום סיכוי שאקבל רשיון לפתיחת בנק בישראל בעתיד הנראה לעין, אך לעומת זאת, ממשלת ישראל תשמח מאוד על בואי לארץ ועל השתלבותי כבעל הון בפעילות תעשייתית הנחוצה ביותר למדינה בחיתוליה. 
בדיעבד הייתה התשובה שקיבלתי צפויה לחלוטין. לא זו בלבד שהשלטון בישראל היה נתון אז בידי תנועת הפועלים, והיא פיזרה רעיונות ושברי רעיונות סוציאליסטיים שביטאו התנגדות מוחלטת ליוזמה הפרטית. לא זו בלבד שהבון-טון הרשמי התמקד בחקלאות ובתעשייה ולא בפרנסות אוויר גלותיות של עסקאות-חליפין. מעבר לכל הדברים האלה עמד הפטיש הגדול,
בנק אנגלו-פלשתינה, שהיה לו מעמד מיוחד במינו, מעמד כזה שהתנגש מראש בהצעה שלי.
הבנק שנוסד ביוזמת התנועה הציונית בשנת 1902 היה רחוק מלהיחשב כמוסד סוציאליסטי. כיוון שדרכו הייתה מונופוליסטית, הוא באופן טבעי לא שׂש להקים לו מתחרים, ולכן לא נמנע מלעשות שימוש בכל הכלים העומדים לרשותו. יתרה מזאת, באותם ימים שימש בנק אנגלו-פלשתינה בפועל כבנק הממלכתי של מדינת ישראל. בחודשים הראשונים של 1948, לקראת סיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות, עמד להיווצר בארץ ואקום בנקאי הרה-אסון. ממשלת המנדט נקטה מדיניות של תוהו ובוהו שהולידה, בין השאר, את הוצאתה של ארץ ישראל (ואחר כך מדינת ישראל) מגוש השטרלינג ואת הקפאת יתרות המטבע של היישוב שהוחזקו בלונדון. מועצת המטבע הארץ ישראלית, הגוף שהיה ממונה על הנפקת הכסף בתקופת המנדט, חדלה למעשה לפעול. באוויר ריחף החשש שהציבור יסתער על הבנקים, ימשוך את פיקדונותיו
ויביא בכך להתמוטטות המערכת. כל זאת בעיצומה של סערת המלחמה ושאר הסכנות הקיומיות שאיימו על המדינה הצעירה. בתוך כך פעלו ראשי בנק אנגלו-פלשתינהביוזמתם ועל אחריותם, ולא בלי ברכתם של מנהיגי היישוב, לקדם את פני הרעה. הם הדפיסו בארצות-הברית שטרי כסף מקבילים לשטרי הכסף המנדטוריים ונערכו למלא חלק נכבד מהפונקציות של מועצת המטבע.
השטרות האמורים באו לאוויר העולם בטרם הוחלט סופית על הכרזת העצמאות ובטרם נקבע שֵׁם המדינה החדשה, ולכן הוטבע עליהם שמו של בנק אנגלו-פלשתינה בלבד וזאת בתוספת התחייבות של הבנק לכבדם כאמצעי תשלום. התחייבות זו הייתה בעצם הערבות העיקרית לתקפותם. בהמשך לכך נחתמה לאחר קום המדינה, באוגוסט 1948, אמנה בין הממשלה הזמנית של ישראל ובין בנק אנגלו-פלשתינה אמנה, שהפכה את אותם השטרות לכסף החוקי של מדינת ישראל. אמנה זו אף העניקה למחלקה להוצאת מטבע של הבנק את המונופול על הנפקת אמצעי תשלום בישראל לשלוש שנים ואחר-כך לשנתיים נוספות. ממילא היה בכך כדי לבצר את מעמדו הרם של בנק אנגלו-פלשתינהואת השפעתו על קבלת ההחלטות בכל ענייני הבנקאות במדינה. 
אולי לא היה מנוס מההתפתחות הזאת בתנאי הבראשית של המדינה, אך אין ספק שהיא הֵצרה מאוד את צעדיהם של כל הגורמים שהתחרו, או שעשויים היו להתחרות, בבנק אנגלו- פלשתינה. בארץ כבר היו כמה בנקים שזכו להטיל עוגן בנמל - בנק דיסקונט, בנק הפועלים ועוד כמה בנקים פרטיים- כולם קטנים יותר מבנק אנגלו-פלשתינה ולכן, אולי, הם 'נסבלו' תוך שהם מסתגלים למציאות. אולם כניסתם של גורמים חדשים לתמונה נראתה כבלתי אפשרית.
הודעתו של שטראוס שדחתה את יוזמתי לא ריפתה את ידיי ולא גרמה לי לוותר על תוכניות העלייה שלי. החלטתי אפוא להיענות לאתגר שהציע לי ולהפוך בינתיים לתעשיין בישראל, בתקווה שבאחד הימים אזכה להגשים את חלומי בתחום הבנקאות.
כיוון שאני נוהג בדרך כלל לקיים הבטחות, בעיקר את אלה שאני מבטיח לעצמי, חיסלתי את עסקיי בניו-יורק ולפני שנערכתי לעלייה לישראל, יצרתי קשר עם ז'אנט היפה בנשים והצעתי לה טיול מחוף אל חוף בארצות-הברית. לשמחתי הרבה נענתה ז'אנט להזמנתי בחפץ לב וכך הצלחנו לבלות יחד בהנאה זמן איכותי.
הנסיכה שלי מתאילנד הייתה שותפה מלאה להתרגשותי לקראת העלייה לארץ. במהלך שנות היכרותנו הרבות היא צפתה באורחות-חיי היהודיים, שמעה בהתעניינות את סיפורי התנך ופירושיהם כפי שלמדתי וסיפרתי אותם, ועל תולדות היהודים וגורלם בעולם ובישראל. הרגשתי שז'אנט מתחבּרת יותר ויותר אל שורשי היהדות וחוקיה, בעיקר כשהחלה מרצונה החופשי לצום ביום הכיפורים. למרות כל האמור המשכתי להסס והטיול המהנה הסתיים כפי שהתחיל לפני שנים, בנימה אופטימית אך בצעד פסימי אני טסתי עם מצבור של אנרגיה נפשית לישראל, וז'אנט טסה לכיוון השני - חזרה לתאילנד ולחנות התכשיטים שלה.