בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק ה' - ישראל - ציוניוני הדרך 

מגן צ'טווד והמקטרת של לוין
 
כשנה וחודשיים אחרי קום המדינה, ביולי 1949, בהיותי בן 32, פתחתי צוהר לעתיד אחר והגעתי לישראל. בסוכנות היהודית הופניתי לפקיד בכיר ששמו הרצל צוקרמן, שבעצמו היה עולה חדש מדרום אפריקה. הלה פרש בפניי כמה הצעות. אחת מהן נראתה לי יותר מכולן, אולי משום ניסיוני ובקיאותי במוצרי החברה. הייתה זו הצעה להצטרף לבעלות על מפעל מגן צ'טווד בפתח תקווה. 
מגן צ'טווד היה מפעל מתכת שנוסד ב-1946 כשותפות בין שני גורמים, שגם תרמו לו את שמו: חברת מגן המקומית בבעלותו של יעקב גולדמן, מוותיקי התעשיינים בארץ, והחברה הבריטית צ'טווד. שתי החברות התמחו בייצור כספות מברזל ומפלדה. בלג בעומר 1914, כך מספר שמואל אביצור בספרו ממציאים ומאמצים,באה כל תל אביב הקטנה לצפות במדורה מיוחדת במינה. בלב המדורה הוצבה קופת ברזל שייצר גולדמן, אז בחור צעיר בן 18, ובתוכה מגילת 'קהלת'. חברת ביטוח, שגולדמן ביקש לשכנע אותה לרכוש את הכספות, ביקשה לבדוק את עמידותה. ואכן, בבוקר התברר שהן הקופה והן המגילה בתוכה לא ניזוקו. מאז ואילך ייצר גולדמן
כספות רבות שנפוצו ברחבי המזרח התיכון, וכן שלח ידו במוצרים אחרים. באמצעות השותפות עם החברה הבריטית נרכשו הציוד וחומרי גלם בבריטניה, בעיקר ממה שנותר מהתעשייה הצבאית של שנות המלחמה. כך נפתחה הדרך, עם פרוץ מלחמת העצמאות, להקמת אגף חדש במפעל. פועלי מגן צ'טווד ייצרו לוחות פלדה למשוריינים של ארגון ההגנה, ומיד בתום המלחמה הוסב ייצור זה לייצור שלדות של אוטובוסים. בינתיים הצטרפו לגולדמן עוד שני משקיעים מקומיים, שאול ליפשיץ, בעליה של סוכנות פורד בארץ, ויהודה בר-נתן, איש-עסקים פרטי שהשקיע את הונו בתחומים שונים.
לפקיד הסוכנות היהודית הרצל צוקרמן נודע, כי בעלי המפעל מעוניינים בהשקעות נוספות, וכך הצטרפתי אני, בעודי בודק ומגלה שטמונה כאן הזדמנות מבטיחה. ראשית, משום שמגן צ'טווד היה מפעל יחיד מסוגו בארץ בכל הנוגע לכספות, ולכן השוק שלו בשלב זה היה מובטח. הייצור התנהל בהיקף נרחב די הצורך כדי לספק תעסוקה ל-220 הפועלים ושלושים הפקידים. שנית, הרי במסגרת הפעילות העסקית שלי בבנגקוק לאחר המלחמה ייבאתי קופות מתכת מארהב, והנה כעת התברר לי, כי עלות ייצור של קופה שרכשתי בשעתו בסכום של 50 דולר הגיעה במגן צ'טווד ל-200 דולר, ובכל זאת היה זה מפעל רווחי. הנחתי אפוא שאם אקנה חלק מהבעלות על המפעל לא אשים את כספי על קרן הצבי. אדרבה, אוכל להביא מניסיוני לייעול ניכר בעבודת המפעל ולהגדלה משמעותית של רווחיו. וכך קרה שבסוף יולי 1949, שבועיים לאחר עלייתי לארץ, כבר החזקתי בידי 26 אחוזים מהבעלות של מגן צ'טווד וכן אופציה לרכישת 24 אחוזים נוספים. כעבור זמן קצר הגיע מבריטניה עולה חדש נוסף, מנדי סגל, שרכש אף הוא צרור מניות של המפעל.
בחפיפה לרכישת חלקי בבעלות מגן צ'טווד, רכשתי לי דירה בקרבת היכל התרבות, ברחוב יוסף אליהו 12 בתל אביב. שתי הרכישות התבצעו תחת שם אנונימי כביכול, יהודה סיני. כיוון שכמעט כל בני משפחתי עדיין ישבו בעיראק, רציתי להבטיח שפעילותי הכלכלית במדינת ישראל לא תסבך אותם בשום צרות. מצד אחר, שתי הרכישות, של מניות המפעל והדירה החדשה, גרמו לי כבר בתחילת הדרך למעין התנגשות עם הביורוקרטיה הממשלתית, ובמיוחד עם פקידים בכירים במשרד האוצר. 
ההון שצברתי במרוצת השנים, לרבות התמורה שקיבלתי ממכירת עסקיי בבנגקוק ובניו- יורק, הוחזק עתה בחשבונות שונים בארהב ובתאילנד. פירוש הדבר היה שיכולתי כעת לייבא לישראל דולרים, הנחוצים מאוד לאוצר המדינה. אך עסקה פשוטה כגון המרת הדולרים שלי, בגלוי, בלירות ישראליות, פשוט לא באה בחשבון.
  עקב צירוף של שיקולים שרובם היו מוטעים, היו שערי המטח הרשמיים בישראל של אותה תקופה מעוותים לחלוטין. זה היה המצב ביחס ללירה שטרלינג, שמעמדה הבין-לאומי התערער מאוד בעקבות המלחמה; וזה היה המצב, במידה גדולה עוד יותר, ביחס לדולר האמריקני, שהיה לאחד המטבעות החשובים ביותר על רקע המלחמה והפיכתה של ארהב למעצמת-על. אך ממשלת ישראל התעקשה, משום מה, להתכחש לעובדה זו. השער הרשמי של הדולר במדינה הצעירה ועמוסת הבעיות היה נמוך לפחות ב-30 אחוז מן השער הריאלי. בישיבת לילה מיוחדת,
ב-18 בספטמבר 1949, קבעה הממשלה, בתמיכתם של ראשי בנק אנגלו-פלשתינה, כי מחיר הדולר יעמוד על 0.35 לירות ישראליות 25,
 
25 קרי, לירה אחת תהיה שווה ל-2.80 דולרים.
 
אף על פי שהיה צריך להעמידו על 0.50 לירות. צעד זה היה רק תיקון צנוע לעיוות חמור יותר שהתקיים מאז הכרזת העצמאות. מאחר שהורגלתי להתנהג כאזרח שומר חוק, לא עלה על דעתי למכור דולרים ב'שוק השחור' שהתפתח חיש קל בצמוד למדיניות הממשלתית השגויה. מצד אחר, לא ראיתי שום סיבה להפסיד ולוותר על חלק נכבד מכספי רק משום שהחלטתי להיות ציוני ומשום שהפוליטיקאים הישראלים לא הבינו את תוצאות מהלכיהם. 
הפתרון נמצא בהסדר פרטי מורכב מאוד, ומעוגן במסמכים, שהתגבש בין האוצר וביני. סוכם שאעביר לארץ 125,000 דולר26,
 
26 בהתחשב בעובדה שלדולרים של אז היה עם כוח קנייה גדול בהרבה מן הדולרים של ימינו.
 
וסכום זה ישמש כביטחון להלוואה שאקבל בלירות ישראליות, בתנאים נוחים, ושבאמצעותה אממן את השקעותיי בארץ. מצד אחר, ניתן לי היתר להעמיד את הסכום הזה לרשות גורמים ישראליים שעסקו ביבוא חיוני לארץ
 
27 למשל, יבוא של חומרי-גלם לתעשייה.
 
ונזקקו, מטבע הדברים, למטבע זר. אלה היו אמורים לשלם לי את תמורת הדולרים על פי חישוב מפולפל שצירף את השער הרשמי עם מה שהוגדר כרווח שלי, ונקבע בדיוק בהתאם להפרש, בין ה'שער השחור' והשער הרשמי, ובלי שאתחייב בתשלום מס הכנסה. סוף-סוף זה נהנה וזה לא חסר. גם הזאב שבע וגם הכבשה נשארת שלמה. הממשלה לא תצטרך לחזור בה מן המדיניות המפוקפקת שלה ביחס לשער החליפין, אני אשקיע בישראל לפחות בלי להפסיד, וסכום הדולרים שלי יסייע למשק הנתון בקשיים.
בתיאוריה הגעתי עם גורמי הממשלה לשביל הזהב, אולם בפועל, כשבאו הדברים לידי ביצוע, החלו פקידים ממשלתיים לבחוש בקלחת ולסבך את העניינים. בקשותיהם לרשיונות-יבוא של יצרנים שעמם באתי במגע עסקי, ושחפצו לייבא חומרי גלם נחוצים ביותר, התעכבו שבועות ארוכים או שכלל לא נענו. והתירוץ היה כמעט קבוע - יש שינוי במדיניות הממשלה. כך, למשל, אחד הפקידים דאז, מר ויינברג, הכפוף למפקח על מטבע-חוץ במשרד האוצר, ניסה לטרפד הסכם שנחתם בפברואר 1950 ביני ובין חברת אמפא, שבמסגרתו הייתי אמור להעביר לחברה 30,000 דולר למימון היבוא שלה. עמדתי על שלי, ותכתובת עם המפקח על מטבע-חוץ וטיפול אינטנסיבי ומעייף בקשיים שצצו פתרו את בעייתי, אך פעמים רבות התעוררה בי אותה תחושה, של התפכחות מאשליה. אין לי ספק שמשקיעים אחרים, נלהבים ועקשנים פחות, הסיקו את המסקנות, וכך נגרם עוול לא קטן למשק הישראלי.
  מיד עם כניסתי למפעל מגן צ'טווד סיפרתי לשותפיי כמה שילמתי בעד הקופות המשוריינות שייבאתי לתאילנד, והסברתי כי עלינו לדאוג למהפך דחוף בשיטות העבודה. הרי לא
ייתכן שייצור שלדת אוטובוס אחת במפעל שלנו יצריך כמות היסטרית של 2,800 שעות עבודה. אין לכך תקדים בשום מפעל דומה באירופה. בהתאם לכך נתבקשו אנשי צ'טווד במנצ'סטר לשלוח אלינו את אחד המומחים שלהם לייעול. הם גייסו מארהב את לואיס אורד28 ( (Lewis C. Ord
 
28 Lewis C. Ord התפרסם בספרים המקצועיים שכתב, Secrets of Industry”, Industrial Frustration
Fallacies and Industrial Facts , ”Politics and Poverty
 
שהיה מוכּר כיועץ למפעלים בריטיים בתקופת מלחהע השנייה. לואיס אורד הגיע למפעלנו ותוך כדי סיור שערכתי לו במפעל הוא נתגלה לי כמומחה בעל ידע רב, מרשים בהופעתו ובטביעת-העין שלו. אל תספר לעובדים מה תפקידי, ביקש ממני בראשית הסיור. לאחר פחות משעה שבנו למשרד, והוא הפתיע אותי בהודעה קצרה: ראיתי מה שצריך לראות. תזמין את חברי מועצת המנהלים ואסביר לכם את שיטת העבודה החדשה. בתוך חצי שנה מהיום, אבוא לבדוק אם מילאתם אחר הוראותיי.
נדהמתי. לא תיארתי לי שמומחה כלשהו יצליח לפתור כך, על רגל אחת, את הבעיה של עלויות הייצור הגבוהות, ויצליח לגלות בקלות כזו את מה שנעלם מעיניהם של מנהלי מגן צ'טווד והעובדים לאורך שנים מאז הקמת המפעל. בדברים שאמר לואיס אורד בישיבת מועצת המנהלים היה היגיון חותך. יש בית חרושת ויש בית מלאכה, הסביר לנו. בבית חרושת הפועלים עומדים במקומם והמכונות נעות. בבית מלאכה הסידור הפוך, הפועלים נעים בלי הרף והמכונות עומדות. בשלב זה יש לכם בית מלאכה ובמרכזו מחסן גדול. כשפועל צריך, למשל, פטיש, הוא עוזב את עמדת העבודה שלו, הולך למחסן, עומד בתור לקבל פטיש, עומד בתור לרשום את הפטיש, ובינתיים מבזבז זמן יקר שאתם משלמים בשבילו. תבטלו את המחסן. תבטלו את הרישומים. תפעילו פס ייצור.
ליתר דיוק, לואיס אורד הציע פס ייצור מסוג מיוחד. תִקנו 24 גלגלים, אמר, ותתקינו עליהם שש פלטפורמות שינועו בין עמדות העבודה. בכל עמדה יוחזקו הכלים והחלקים הדרושים לביצוע משימה מסוימת בתהליך ההרכבה, ולאחר השלמת המשימה הזאת תוסע השלדה הנבנית אל עמדת העבודה הבאה. כך ייעשה עד שתגיעו לנקודת הפריקה של המוצר המוגמר. 
מישהו שאל את אורד, מה יקרה אם נקבל את הצעתו ואז יתברר שיש פועלים המנצלים את אי-הרישום וגונבים מהמפעל כלים או חלפים. אפשרות כזו קיימת, הודה, אך היא תהיה זולה בהרבה מהסידור הקיים. כמה תפסידו בגלל הגניבות? שאל, עכשיו אתם מפסידים לפחות 30% מההכנסות שלכם בגלל בזבוז הזמן של העובדים. אם תעשו מה שאני אומר, תחסכו את הבזבוז הזה. חוץ מזה, הוסיף, כך תחסכו הרבה כסף על הכשרה מקצועית של עובדים. אתם יכולים לפרק את תהליך הייצור למשימות שכל עובד יוכל ללמוד כל אחת מהן בחצי שעה ולבצע אותה אחר כך בצורה הטובה ביותר. חצי שעה, לא יותר, עם רקע טכני או בלי רקע טכני. זה יספיק לכל פועל שהגיע רק עכשיו מתימן, מעיראק, מרומניה, מכל מקום בעולם.
קנינו את הרעיון היסודי. הייתה זו הישיבה היחידה של מועצת המנהלים עם לואיס אורד לפני שובו לארהב. כעבור חצי שנה הגיע אורד לאותו ביקור ביקורת כפי שהבטיח, וראה כי טוב. אכן נו לקצץ את שעות הייצור של שלדת אוטובוס אחת ב-30%. המנצח על פעילות זו היה אהרן ברסקי, מנהל מחלקת האוטובוסים ונציגו של שאול ליפשיץ במפעל. כל שלדה נמכרה, למיטב זכרוני, לאחד הקואופרטיבים הישראליים לתחבורה ב-2,100 לירות.
עתה, בביקורו השני במגן צ'טווד, הסביר לנו אורד בפרוטרוט איך לייעל את ייצור הכספות והקופות המשוריינות. בינתיים ותוך כדי הצעות השיפורים, למדתי עוד פרק בנפלאות התבונה של הכלכלה הישראלית, ועל המחיר הישיר של האידיאולוגיה הפוליטית. הפרק שלמדתי עסק בקואופרטיב אגד, הלקוח העיקרי שלנו בתחום התחבורה, לצד שלושה קואופרטיבים נוספים, דן, דרום-יהודה ושחר. היקף הצריכה של אגד עמד אז על מאה אוטובוסים חדשים בשנה. שליש מהכמות הזאת סיפקנו אנו במגן צ'טווד, ואת השאר סיפק קואופרטיב מרכבים, שפעל בחסות ההסתדרות. כשנוכחנו מה אפשר להפיק מהעצות הטובות של לואיס אורד פנינו, אהרן ברסקי ואני, לראשי אגד בהצעה מפתה שקשה לסרב לה. הצענו להוזיל את מחיר השלדה ב-15אחוז, אם אגד תזמין אצלנו 100 שלדות בשנה. עסקה משתלמת לשני הצדדים לפי כל היגיון כלכלי. נדמה היה כי אנשי אגד אכן קיבלו את ההצעה בזרועות פתוחות, שכן, מיד חתמו עמנו על זיכרון-דברים מתאים. והנה, הפלא ופלא, כשהגיע המועד לחתום על החוזה, החלה החתימה להתמהמה. בירור קטנטן שערכנו העלה כי מרכבים, המתחרים שלנו בייצור שלדות, החלו להשמיע קול רעש. גם הם וגם אגד היו כפופים למרכז הקואופרציה של ההסתדרות. עתה דאגו אנשי מרכבים שמרכז הקואופרציה ילחץ על אגד שלא לבצע את העסקה העלולה לפגוע בפרנסתם. הרי לא ייתכן, נאמר לראשי אגד, שעסקה זולה ומשתלמת יותר שמציע מפעל פרטי תועדף על פני תוצרת, יהיה מחירה ככל שיהיה, של קואופרטיב שהוא אח לכל דבר. הרי בסיכומו של דבר 'הכול נשאר במשפחה'.
החלטנו לא להבליג על כך ומיד הִתרינו בפני ראשי אגד שלא נהסס לפרסם ברבים את הקונספירציה החמורה הזאת. ראשי אגד ביקשו למנוע מאתנו להגשים את האיום שנופפנו בו,
וכך נולד משא-ומתן שבסיומו נקבע הסדר חדש, לא נקי מאינטרסים, אך מספק את כל הצדדים. ההסכם קבע כי מכסת המכירה שלנו לאגד תגדל מכמות של שליש שלדות לאוטובוסים לכמות של מחצית. ובנוגע להנחה המפתה שהצענו? לא, תודה. איננו יכולים להרשות לעצמנו לקבל הנחה כה גדולה של 300 לירות לשלדה; הנחה של 50 לירות תספק אותנו. נדרשנו לערוך שינוי זעיר שעלותו נסתכמה ב-10 לירות לשלדה, כך שאם ייִוָדע הדבר, יהי התירוץ כי התוספת של 250 לירות שתשולם לנו היא בעבור שינוי זה. וכל זאת מדוע? אך ורק כדי לסבר את המחיר המתאים לקואופרטיב מרכבים, שלא ייעל את הייצור כמו מגן צ'טווד. במילים אחרות, אגד שילם לנו מחיר גבוה מזה שהיינו מוכנים להסתפק בו, רק כדי לשלם אותו מחיר גם למרכבים. הציק לי מאוד הסידור השערורייתי הזה, שהרי בסיכומו של דבר, הרווחנו סכומים נכבדים על חשבון הנוסע או משלם המסים. 
עם כניסתי למגן צ'טווד קיבלתי על עצמי את האחריות לצד האדמיניסטרטיבי ולענייני הכספים. במסגרת המאמצים להגדיל את כושר התמרון הפיננסי של המפעל, פיתחתי קשרים עם כל הבנקים וטיפלתי במגעינו עמם. את האשראי הדוקומנטרי הִסדרתי עם דני רקנאטי, שעמד בראש בנק דיסקונט, ושניאות בשמחה לבוא לקראתנו, למורת רוחם ועל אף זעקות השבר של מנהלי בנק אנגלו-פלשתינה. מגן צ'טווד היה המפעל היחיד שבנה חדרי כספות בבנקים באותם הימים בישראל. עקב קשריי הגעתי לבנק קטן למדי, בנק מרכנתיל29.
 
29 אז בנק עותמאן.
 
מנהל הבנק היה שלמה (סלים) נוח. איש מעשי ונעים הליכות, יליד עיראק ותושב ותיק בארץ. כשהכרנו, בקיץ 1949, הוא סיפר לי כי הוא פועל בהתנדבות לקליטת עולים מעיראק בישראל. במהרה ובחפץ לב, יחד עם תפקידי במפעל, הצטרפתי אליו לפעילות חשובה זו.
יחסי העבודה במפעל מגן צ'טווד סיפקו לי הזדמנות לעמוד על טיבם של כמה מההיבטים הפוליטיים של החיים בישראל. השנים 1949-1950 עמדו לא רק בסימן העלייה הגדולה, מיזוג הגלויות והמצוקה הכלכלית, אלא גם בסימן המלחמה הקרה בין שני הגושים, ברית-המועצות וארצות-הברית, והשפעותיה על המאבקים המפלגתיים בישראל. מפם בשנים אלה הייתה מפלגת פועלים אופוזיציונית שמאלית ומיליטנטית, שהזדהתה עם ברית-המועצות וזעקה חמס על הנטיות הפרו-מערביות של הממשלה, ועל מה שנראה לה כניסיונותיו של דוד בן-גוריון לשעבד את מדינת ישראל לאינטרסים הגלובליים של הקפיטליזם והאימפריאליזם בהנהגת ארצות-הברית. פעיליה במקומות-העבודה עשו לעתים מזומנות יד אחת עם עסקנים קומוניסטים בארגון שביתות על רקע פוליטי, זאת גם ללא שום הצדקה מבחינת האינטרסים הישירים של השובתים. היות שתעשיית המתכת ממילא נחשבה לשדה קרב קלאסי בין הפרולטריון שאין לו מה לאבד חוץ מאת כבליו לבין התעשיינים שוחרי הניצול, לדברי קארל מרקס, והיות שמפעל מגן צ'טווד היה ממפעלי המתכת הגדולים בישראל, לא התפלאנו כשחשנו בגלי הסערה המתקרבת אלינו. אדרבה, אחד הפועלים במגן צ'טווד היה החבר לוין, קומוניסט נלהב, חדור הכרה מעמדית מכף רגל עד ראש, בעל מוח חריף ומפולפל. הוא הצליח להיבחר לוועד הפועלים והפך לדמות הדומיננטית בו. השביתות ושיבושי העבודה במפעל, בהנהגתו של לוין, נעשו לעניין שגרתי ופגעו קשות בייצור, במכירות ובהכנסות, ומכאן גם ביכולתנו לעמוד בהסכמי השכר. לא רק אנחנו, בעלי המפעל, חשנו תסכול גובר והולך. מועצת פועלי פתח תקווה הודיעה, כפי שנכתב בעיתון הארץ, כי אינה רוצה עוד לטפל בענייני בית-החרושת [שלנו] לאחר שהוועד עושה במקום כראות-עיניו.
על-פי חלוקת העבודה בין השותפים במגן צ'טווד, לא היה זה מתפקידי לשאת ולתת עם ועד הפועלים. השתדלתי להימנע מכך גם בשל היותי חדש בארץ, בהנחה שאינני מכיר די הצורך את המנטליות של יחסי העבודה, אך מהר מאוד הגעתי למסקנה שמעלליו של לוין ימיטו עלינו צרות צרורות. כשגברה תדירות השיבושים בעבודה, והדברים הגיעו עד כדי מעשי חבלה בציוד, התחלתי לדבר עם שותפיי על כך שלא יהיה מנוס מצעד דרסטי של השבתת העבודה, ואפילו להרחיק לכת עד כדי סגירה מוחלטת של המפעל. הרעיון הקיצוני הזה הונחת עליהם כרעם ביום בהיר. הם פתחו בהסברים על ההפסדים האדירים שייגרמו לנו עקב כך. רמזתי להם בצורה ברורה, שהפסדים כאלה ייגרמו להם גם אם אגיע למסקנה שאין לי עניין בהמשך השותפות במגן צ'טווד. שכן בהסכם הצטרפותי לבעלות על המפעל, נכלל סעיף מפורש שהעניק לי את הזכות לפרוש בתוך שנה ולקבל חזרה את כל הכסף שהשקעתי. הרמז הדק בעובי של פיל התחיל לחלחל ולעשות את שלו. האופציה של סגירת המפעל כמענה לסנקציות של העובדים שוב לא נראתה כאבסורד גמור.
ייתכן שלא היינו מגיעים לכך, אלמלא המקטרת הזועמת של לוין! בסוף פברואר 1950, בפגישה בין חברי מועצת המנהלים מזה וחברי ועד הפועלים מזה, הציג אחד מאתנו כמה שאלות נוקבות ללוין, וכולנו היינו סקרנים לדעת מה ישיב עליהן. לוין עצמו נעץ את עיניו בשואל. אחר כך שלף מקטרת מהודרת מכיסו, הוציא מקלון לניקוי מכיס אחר ופתח בניקיון נמרץ של המקטרת. הוא העביר את המקלון בקנה המקטרת הלוך ושוב, הניף את המקטרת מול האור תוך שהוא בוחן אם הקנה מנוטרל מלכלוך, חזר והעביר את המקלון בקנה, ערך בדיקה נוספת, ולבסוף נקש במקטרת ההפוכה בשולחן והתיז מסביבו את כל פירורי הטבק. לוין היה בטוח שהאדונים, בעלי המפעל, יראו את סדרת התרגילים הזאת כדרכו להתרכז בחשיבה לקראת מתן התשובה. אבל לפחות אחד הבעלים, יהודה אסיא, הגיע למסקנה כי התנהגותו של לוין חצופה, מתגרה ועוברת כל גבול המתקבל על הדעת. עם כל הכבוד לך, אדוני נציג העובדים המתיימר להגן עליהם, חשבתי ביני לבין עצמי, אתה יושב כאן לשיחה עניינית עם אנשים מכובדים לא פחות ממך, שמנסים להגיע לפשרה ולעמק השווה והם אינם עורכים הצגות חסרות-טעם ונימוס של ניקוי מקטרות. 
סבלנותי פקעה בעת שנשמעה בשנית נקישת המקטרת בשולחן. הקול הבא בחלל החדר בקע גם הוא מלוח העץ של השולחן. הייתה זו חבטת כף ידי. קמתי בנחישות והודעתי בנימה תקיפה: סוף למשחקים. מרגע זה אנחנו סוגרים את המפעל! אינני יודע מה עבר במוחם של שאר החברים במועצת המנהלים, אולם איש מהם לא מחה. אני משער שהם חשו כמוני ולכן התייצבו מאחוריי. לוין הנדהם לא פצה פה. הוא אסף אליו את המקטרת והמקלון, ויצא מהחדר עם חבריו לוועד, כשהבעת פניו מרמזת על נחישות הנקמה. עוד לפני שהספיקה התקרית להתעכל, נותקו המכונות מזרם החשמל וכל הפעילות ברחבי המפעל השתתקה. שערי המפעל ננעלו ולא הותרה כניסת משאיות לשם פריקה והטענה. ליד השערים הנעולים ניצבו משמרות פועלים. הם עמדו שם כמאיימים בגוש ומאוחד. אם ההנהלה, ביוזמתו של אסיא, החליטה להשבית את העבודה ולאיים בכך על פרנסת העובדים, איננו מתכוונים לשתוק. להפך, נחריף את ההתלקחות ונמנע את הוצאת המוצרים המוגמרים מהמפעל, כמו גם את הכנסת חומרי הגלם שהוזמנו, כל זאת בהנהגתו של לוין, בעל המקטרת. היה זה הסיבוב הראשון במאבק. הסיבוב השני לא איחר לבוא. רצה המקרה ומשרדי במפעל היה צמוד לחדר האוכל של הפועלים, ולכן יכולתי לשמוע, בלי שום מאמץ, את חילופי הדברים באספות שכינס הוועד בימים הראשונים לשביתה. לוין נשא שם נאומים מתלהמים והסביר שמגן צ'טווד שייך, בראש ובראשונה, לפועלים, שכן בלעדיהם לא היה מגיע להישגים שהגיע. לפתע שמעתי קריאות מחאה של יותר ויותר פועלים שיצאו בזעם נגד הקיצוניות של לוין, ועמדו בכל תוקף על הצורך להגיע להסדר עם ההנהלה.
כיוון שהגעתי למסקנה כי מדובר כאן בהשבתה ולא בשביתה שנועדה להבטיח לעובדים את פת לחמם, הרי שלא הייתה כל סיבה לקבל את משמרות החסימה. פניתי בעניין זה למשטרה, אך כל פניותיי הושבו ריקם. כל זמן שאין גילויי אלימות ואין נפגעים, נאמר לי, איננו מתערבים בסכסוכי עבודה. פניתי לעולה מבגדאד ששמו חיים דומה, אדם גדול ממדים וחזק במיוחד. ביקשתי שיישב בכניסה למפעל אך בשום אופן לא ינהג באלימות כלפי הפועלים, אלא רק ישגיח שתתאפשר לסבלים הגישה לפריקת וטעינת סחורה. ההימור שלי עלה יפה. השערים הנעולים נפתחו והמשאיות נכנסו ויצאו בשערי המפעל, פרקו וטענו סחורות. לא התגלה שום סימן לאלימות מצד הפועלים. איש, כנראה, לא רצה להסתבך בקטטה עם היהודי הבגדאדי הזה הנראה כמו שור זועם. 
בינתיים החלו אנשי-ציבור בפתח תקווה להתעניין בנעשה במפעל וליזום ניסיונות תיווך. הדעת נותנת שגם חלק מהשובתים חיפשו דרך לצאת מהמבוי הסתום והחלו ללחוץ על מועצת הפועלים שתפעל ביתר שאת לסיום השביתה. כשלושה שבועות לאחר שדפקתי על השולחן והודעתי על סגירת המפעל, הגיעו למשרדי ההנהלה שני אורחים מכובדים, ראש העירייה יוסף ספיר, איש הציונים הכלליים, ומזכיר מועצת הפועלים פנחס רשיש, איש מפאי. שניהם היו אז יריבים פוליטיים מובהקים. חודשים אחדים לאחר מכן הצליח רשיש להדיח את ספיר מראשות העירייה ולרשת את מקומו. במקרה שלנו היו שניהם תמימי-דעים. ספיר, שהיה אז גם חבר כנסת מטעם מפלגתו, תמך בנו על רקע השקפותיו האידיאולוגיות, כאיש היוזמה הפרטית. ואילו רשיש ודאי לא רווה נחת מגילויי העצמאות והמיליטנטיות של עסקני מפם ומקי. אני מעז להניח ששניהם גם חשבו על העניין הקונקרטי והגיעו למסקנה שהצדק עמנו, בעלי המפעל, ולא עם השובתים. עד היום מילותיהם מהדהדות באוזניי: באנו לומר לכם בשם הפועלים, חטאנו פשענו. עוד נתבקשנו לגלות רצון טוב ולשלם לפועלים על אותם הימים שהמפעל היה סגור. נענינו לבקשה זו ושילמנו.
בעקבות ביקורם של ספיר ורשיש, הואץ המשא-ומתן בין ההנהלה והשובתים, אני
התעקשתי על סעיף אחד בלבד בהסדר לסיום השביתה, לוין יפוטר מתפקידו ואתם תבחרו בוועד חדש, אמרתי לנציגי הפועלים. הוועד שהנהיג אתכם עד עכשיו נכשל בתפקידו. לא רק שלא הצליח להביא לכם הטבות, בהתנהגותו המחפירה הוא 'השיג' לכם בעיות ופגע בכם קשות. ההנהלה לא תתערב במי שתבחרו, אבל תשתדלו שהוא לא יהיה... קומוניסט. נכון, הדרישה וההתערבות לא ביטאו גישה דמוקרטית וסובלנית, אבל די היה לי להיזכר בסצנה המתריסה של ניקוי המקטרת כדי לעמוד בתוקף על דרישתי. ואכן, בהצבעה חשאית הובע אי-אמון בוועד בראשותו של לוין. ברוב מכריע הוחלט על פתיחת דף חדש ביחסים עם ההנהלה. ב-6 במארס
נכתב בעיתון הארץ, כי מועצת פועלי פתח תקווה הסכימה לקבל שוב את הנהלת העניינים לידיה ופנתה לבית-החרושת בבקשה לבטל את ההשבתה ולהתחיל במשא-ומתן ישיר. בית-החרושת הופעל שוב וכל הפועלים, חוץ מחבר המפלגה הקומוניסטית, חזרו לעבודה. אשר לעוד כמה פועלים שנדרשו לעזוב את העבודה, הרי שיהיה משא-ומתן מיוחד. לוועד החדש נבחרו שלושה אנשי מפם ושני אנשי מפאי, ולוין נאלץ לחפש עבודה אחרת וגם זירה אחרת לפורקן היצרים האנטי-קפיטליסטיים שלו. מאז ואילך התנהלה העבודה במגן צ'טווד בלי שום תקלות יזומות מצד העובדים. השערים היו פתוחים לרווחה והפוליטיקה נשארה בחוץ.
כמי שעסק רוב ימיו בכספים, בבתי-חרושת, בתעשייה ובבנייה, אני מרשה לעצמי כיום בשנת 2004 לתרגם את ניסיוני לעצות קונקרטיות וזאת בלי להיכנס להשערות, מה עשוי היה לקרות אילולא מיקמו הוועדים הגדולים שלנו וההסתדרות את ישראל בראש סולם השביתות והיו מתנהגים כמו בשוויץ או בארצות-הברית שבהן העובדים מעוניינים ראשית-כול בייעול המערכת.
התמג שלנו כיום נע סביב ה-16,000 דולר לנפש לשנה; בארצות המערב הוא נע בין 22,000 ל-35,000 דולר לנפש לשנה. הדבר מצביע על כך שיש מי שאוחזים את המשק בגרון ולא נותנים לו לנשום ולהתפתח. אם לא נעבוד ביעילות ונגדיל את התמג שלנו לפחות ל-25,000 דולר לנפש לשנה, ניאלץ בסופו של דבר להוריד את רמת החיים שלנו באופן דרסטי. האבא הגדול שלנו, ממשלת ארצות-הברית, לא ימשיך לנֶצַח לתת לנו כל שנתיים-שלוש ערבויות של מיליארדי דולרים. גם אם יסכים הממשל לעשות זאת, הקונגרס לא יאשר לו. אחרי ככלות הכול, כששאלו את צ'ארלס דה-גול, שניתק את היחסים הצבאיים עם ישראל לאחר מבצע סיני, איך אתה יכול לעשות זאת עם בעלת ברית כמו ישראל? הוא ענה: זה פשוט מאוד. בפוליטיקה אין דבר כזה בעלת ברית. יש אינטרס, והאינטרס של צרפת היום הוא הערבים. לכן צריכים להיזהר לעתיד, שלא ייקחו את הכול כמובן מאליו. כאשר ניתק את הקשרים הצבאיים עם ישראל,הכול תלוי ברצונם של הוועדים הגדולים שלנו לעבוד למען המדינה ולא למען האינטרסים הצרים שלהם. למשל, ועד עובדי הנמל, חברת חשמל, ועד המורים, מקורות, ועדי הבנקים ועוד. הרי אם יעלה התמג שלנו ויגיע ל-25,000 דולר לנפש יהיה טוב לכולם. למדינה, לפועלים, לוועדים ולאוכלוסייה כולה. כששאלתי פעם את מר בקר, מזכיר ההסתדרות, שאלות נוקבות, הוא ענה לי: אתה באמת חושב שהוועדים יתנו לי לערוך שינויים כאלה ללא שביתות? הם הרי יעיפו אותי תוך זמן קצר! מזכיר ההסתדרות אינו אדם חופשי שיכול לשנות דברים לפי מיטב הבנתו. הוא פועל לפי בקשות הוועדים בין אם הוא מאמין בצדקתם ובין אם לאו. אפשר להגדיר אותו כ'אסיר של הוועדים'. כאשר פנחס ספיר היה שר האוצר והשותף שלי, הוא נהג לומר אותו הדבר. יהודה, אם אני אוריד כעצתך את המִסים באופן דרסטי, שרגא נצר, ראש מפאי, יפטר אותי ותחתיי יכהן שר אוצר גרוע ממני.
אם כאלה הם פני הדברים, על הוועדים לשנות את דרכם, אחרת תיאלץ הממשלה לכפות עליהם סידורים חדשים או שתמציא איזו אשת ברזל, נוסח הגברת תאצ'ר, שתסדר כאן את העניינים כפי שסידרה למופת באנגליה.
גם אותן התמרמרויות המאיצות בממשלה לקחת מהעשירים ולתת לעניים אינן מעוגנות באמת לאמיתה. מדוע מספרים לפקידים ולפועלים שמנהל פלוני מרוויח 40,000 שח לעומת הפקיד שמרוויח 8,000 שח? מדוע לא אומרים כמה לוקח המנהל נטו הביתה וכמה מסים הוא משלם לעומת משכורת הנטו של הפקיד? 
היכן הם כל העשירים? הממשלה מבריחה אותם מהארץ. הָארִי רקנאטי ועשרות המיליונים שלו, ילדיו של שאול אייזנברג והמיליארדים שלהם, אודי רקנאטי שמכר את נכסיו בסכום של כ-800 מיליון דולר ועזב את הארץ. יוסף חכמי שמכר את חברת הפניקס ונטש. היכן הם עשרות המיליונרים האחרים? האם לא עזבו את ישראל בגלל הביורוקרטיה המסורבלת, המסים הגבוהים של הממשלה ומדיניותם של הוועדים על השביתות המיותרות? מדוע מכרו האחים ספרא את הבנק הבינלאומי הראשון בחצי מחיר?! הם פשוט חפצו להיפטר ממנו בכל מחיר ולא להישאר בארץ תחת שליטת הוועדים. וראו את שקרה לשרי אריסון כשניסתה לייעל את המערכת בבנק הפועלים. היא הגיעה עם 900 הפקידים להסכם נאות בנוגע לפיצויי הפרישה, אולם ההסתדרות לא נתנה את הסכמתה לכך (אולי משום שלא ביקשו מראש את הסכמתה) והוציאה כספי-עתק כדי לגנות את שרי אריסון בכל כלי התקשורת. בסופו של דבר היא עזבה את הארץ (לא רק משום מעשי בעלה) והפסיקה את הזרמת התרומות בשווי 23 מיליון דולר לשנה. איפה אדמונד דה-רוטשילד? הוא התחיל להשקיע בארץ בהתלהבות. הוא השתתף בהקמת קו צינור הנפט, הוא קנה בנק קטן ששמו בנק כללי, הוא בנה מלון בקיסריה והשקיע בדברים אחרים. איפה כל ההשקעות האלה? מה קרה לקו צינור הנפט? בכל פעם שהרווחנו הרבה כסף, רצה ספיר לשנות את החוזה. כשאמרתי לו, לא ייתכן שתשנה את החוזה בכל שני וחמישי, הוא ענה, הממשלה או ההסתדרות לא יוכלו להרשות לכם להרוויח כל כך הרבה כסף על חשבון משלמי המסים (החברה התנהלה ביעילות מובהקת והנפט זרם בכמויות גדולות). מי שרוצה לדעת בדיוק מה קרה, שישאל את דר צבי דינשטיין, אז המפקח על מטבע זר ואחר כך סגן שר האוצר. הוא ליווה את קו צינור הנפט מתחילתו ועד סופו ויודע בדיוק מה קרה. אדמונד רוטשילד קנה ב-1965 שני בנקים. האחד בארץ, בנק כללי, והשני בז'נבה, בנק פריוֶוה, שעכשיו קוראים לו 'בנק פריווה אוף אדמונד דה-רוטשילד'. בנק פריווה בז'נבה מנהל היום עשרות מיליארדי דולרים ועסקים ענקיים לתועלת מדינת שוויצריה, לתועלת הפקידים השוויצרים, לתועלת לקוחותיו ולתועלתו הוא. לעומת זאת, לאן נעלם בנק כללי? למה מכר אותו רוטשילד? כשמכר את המלון בקיסריה לפדרמן, כמעט בחינם (הקבוצה שלי, קבוצת סוויס-ישראל טרייד בנק, היינו שותפים ב-20%), שאלתי אותו, למה אתה רוצה למכור אותו בזול כל כך? עדיף לחכות כמה שנים. הוא ענה לי, אני לא רוצה לעשות עסקים בארץ. אמשיך לתת תרומות, אבל עסקים לא אעשה עוד. זה חבל. זה חבל. זה חבל. רבותיי, עלינו להתפכח.  
 


קליטת עולי עיראק
 
החזון הקשה שראיתי לנגד עיניי בביקורי האחרון בבגדאד, בספטמבר 1947, נתאמת. בעקבות החלטת החלוקה של עצרת האום, ב-29 בנובמבר 1947, ועל רקע הידיעות על התנגשויות דמים בין יהודים וערבים בארץ ישראל, חלה הסלמה ניכרת באיבה הגלויה כלפי היהודים בעיראק.
גם בשל תחושות אנטי-יהודיות שרחשו כל העת מתחת לפני השטח, וגם משום שהממשלה העיראקית נקלעה לשורה של בעיות קשות וביקשה להטות את זעמם של ההמונים לשעיר לעזאזל. מחוסר יכולת להתגבר על המצב הכלכלי החמור ועל ההתנגדות החריפה להסכם פורטסמות,
 
30 הסכם פורטסמות נחתם בין ממשלות בריטניה ועיראק ב-15 בינואר 1948.
 
בחרו השלטונות להפנות אצבע מאשימה ומסיתה כלפי היהודים.
ימים מעטים לאחר תחילת הקרבות בארץ הכריזו השלטונות בבגדאד על פתיחת משרדי הרשמה למוג'אהידין, מתנדבים שנרשמו להילחם את מלחמת הקודש נגד הכופרים הציונים בפלסטין. כמו כן הכריזו בבגדאד על הקמת הליגה להגנה על פלסטין. ליגה זו, שנזקקה לכספים, החלה במעשי ביזה וסחיטה מהסוחרים היהודים והכול במסווה של פעולות התרמה. כדי ללמד סנגוריה על מעשיהם, החלו חברי הליגה להתסיס את הרוחות הרעות במבול של הפגנות שבמהלכן נשמעו סיסמאות גנאי אנטי-יהודיות.
  המצב החמיר עוד יותר לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והפלישה של צבאות ערב לארץ. בשידורי רדיו בגדאד, ששיבח את הצלחתן של יחידות הצבא העיראקי הסדיר הכובש את טול-כרם, שכם וג'נין,
 
31 טול-כרם, שכם וג'נין היו אז באזור הערבי של ארץ ישראל המערבית.
 
הוכרז על משטר צבאי בכל רחבי עיראק. בתי-דין צבאיים הופקדו על השיפוט ועל פסקי-הדין שלהם אי אפשר היה לערער. צנזורה נוקשה הוטלה על כל הפרסומים בדפוס, נאסרו הפגנות ושביתות, ובדרום המדינה נפתחו מחנות מעצר שכושר קליטתם נחשב לבלתי מוגבל.
  אף שהיהודים היו היעד במדיניות הצבאית-דיקטטורית החדשה, סייעו צעדים אלה למאבקיה של הממשלה ביריבים פוליטיים שאינם יהודים. רבים מהם נאסרו ועונו, ואלה שניסו להציל את נפשם באמצעות שוחד רק הגבירו את תאוותם של אנשי הבולשת והמשטרה. ביוני 1948 הוכנס לחוק הפלילי תיקון שהשווה את הציונות לקומוניזם, ומי שנחשד כציוני או כקומוניסט, דינו היה מאסר ממושך עם עבודת פרך, ובנסיבות 'מחמירות' אפילו מוות. באווירה ששררה אז בעיראק, די היה בכל סימן יהודי שיחשיד בציונות ויביא להרשעה.
ההתנכלויות ליהודים בעיראק לא פסקו גם אחרי תום הקרבות בארץ. רבים הבינו כי לא נותרה ברירה אלא ליטול את מקל הנדודים ללא מיטלטלין ופשוט, לברוח. דרך המילוט המעשית אפשרה לברוח מזרחה לגבול עם איראן, להגיע איכשהו לטהרן ומשם להמריא למדינת המבטחים החדשה, ארץ זבת חלב ודבש. באיראן עצמה הוקמה רשת מסועפת של  המוסד לעלייה ב'' שהסדירה את שהותם של יוצאי עיראק באיראן ואת הטיסות לארץ. הזרם הלך וגאה, ועמו נגוזה החשאיות והחלו להופיע בעולם פרסומים על שביל הבריחה של יהודי-עיראק. לדוגמה, ב-7 בפברואר 1950 התפרסמה בניו-יורק טיימס כתבה שכותרתה יהודים עוזבים את עיראק בזרם מתמיד. נכתב שם, בין השאר: בנקודת מעבר זו, המשמשת יהודים עיראקים שעוזבים את ארצם, התנועה הולכת וגדלה. יהודים בבגדאד, מרכזה העיקרי של האוכלוסייה היהודית בעיראק, בבצרה ובאזורים אחרים בדרום סוגרים את עסקיהם ומתכוננים לעזוב את הארץ... באיראן קם ארגון יהודי, שדואג לאלה הבאים מעבר לגבול. רבים מהם מופנים למחנה ענק על יד טהרן. באותם ימים הגיע מספר היהודים הנמלטים מעיראק במסלול זה לכמה וכמה אלפים.
הידיעות בתקשורת העולמית, ששיוו לעיראק תדמית שלילית מאוד, הצטרפו להתפתחויות פנימיות בפוליטיקה העיראקית. על שולחן הפרלמנט בבגדאד הונחה ב-2 במארס 1950 הצעת חוק חסרת תקדים. כל יהודי יורשה לצאת את עיראק לצמיתות בתנאי שיוותר על נתינותו העיראקית. לכאורה, לא נורא. אך הרי צבת בצבת עשויה, והמכשול הבא היה בהחלט נורא. יהודים שביקשו לנצל את האופציה נאלצו מחמת החיפזון לנטוש את כל חפציהם ולמכור במחירי הפסד את רכושם, אם בכלל. בגיליון הארץ מה-10 ביולי 1950 הביע אחד העולים מעיראק את רשמיו, בתי היהודים בעיראק, בתי-הכנסת, בתי-הספר ובתי-החולים מתרוקנים, מקרקעין של יהודים, אדמות, משקים חקלאיים, בתים ובתי-חרושת אשר שוויים כ-30 מיליון דינר אי-אפשר למכור [מפני שהוקפאו]. אפילו לרהיטים אין קונים כי המוסלמים בטוחים שלאחר יציאת היהודים יקבלו את הכול חינם. משום כך בעלי בתי-חרושת ובעלי אחוזות גדולות אינם יכולים לעזוב את עיראק עכשיו.
  אולם רובם של יהודי עיראק, בהם בעלי-הון רבים, ניצלו את הפרצה, השאירו מאחוריהם את כל רכושם ונמלטו לישראל. לאחר שהחוק האמור אושר בפרלמנט ובסנאט, נפתחה פעילות נמרצת שהולידה את מבצע עזרא ונחמיה, רכבת אווירית שהסיעה את הרוב המכריע של הגולה היהודית העתיקה ביותר למולדת ההיסטורית. בערב חג השבועות, 19 במאי 1950, תשע שנים לאחר הפארהוד, לפי הלוח העברי, נחת בנמל-התעופה של לוד המטוס הראשון שהביא עמו 80 עולים מבגדאד, דרך קפריסין. באותו ערב נחת המטוס השני ובו 86 יהודים. בעקבותיהם באו, באותו נתיב, לאורך שנה וחצי עוד מטוסים רבים. כשהגיע האחרון בהם, בסוף 1951, הסתכם מניין העולים שעלו מעיראק לישראל ב-105 אלף, זאת בנוסף ל-25 אלף עולים שעלו לפני כן מאיראן. כמעט כל בני הקהילה, מכל רבדיה.
כמעט כל העולים שהגיעו מעיראק בגל הראשון, לפני מבצע עזרא ונחמיה, הובאו היישר מנמל-התעופה למחנה מעבר ושמו שער-העלייה, במבואות חיפה. שם נערכו תהליכי הרישום, וגם החיטוי המפורסם ב-DDT. לאחר כמה ימים בשער-העלייה נשלחו העולים למחנות עולים שונים ברחבי הארץ. בתחילה בעתלית, בפרדס-חנה, ברעננה, בבית-ליד, בבנימינה, בחדרה ובראש-העין, ואחר-כך גם בבאר-יעקב, בקריית-אליהו, בקריית-מוצקין, ברחובות ובירושלים. בכל המחנות שררו תנאים פיסיים ותברואתיים קשים ביותר. העולים שוכנו בצפיפות רבה, לעתים באולמות שינה שהכילו עשרות מיטות. המתקנים הסניטריים היו עלובים ומעטים, הרבה מתחת לנדרש. מטבחים מרכזיים סיפקו מזון דל באיכות ירודה. ואם לא די בכל הצרות הללו, מטעמים שונים נאסר על העולים לחפש עבודה מחוץ למחנות כל זמן שישבו בהם. גם עובדה זו תרמה לכך שאוכלוסיית המחנות הפכה לציבור נרגן, מדוכא, מתוסכל וחסר-אונים, תלותי מאוד בפקידי מחלקת הקליטה של הסוכנות, נציגי הממסד. דר גיורא יוספטל, שעמד באותה עת בראש מחלקת הקליטה, היה ער לעוצמת הבעיה. בישיבת הנהלת הסוכנות ב-29 במארס 1949 תיאר לנוכחים את המצב: כשחמישים איש ואישה, זקנים וילדים נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספירה בלתי אפשרית. אלה הם תנאי השפלה אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים הטובים לעשות דבר אלא לבכות בשקט.
בד בבד עם הגידול במספר העולים, הלך והוחמר מצבם. אם בראשית ינואר 1949 ישבו במחנות 28,000 עולים, בסוף אותה שנה הגיע מספרם ל-90,000. כעבור שלושה חודשים, בסוף מארס 1950, אמר לוי אשכול, ששימש אז גזבר הסוכנות: מאה אלף נפש שוהים כיום במחנות ללא עבודה, ללא תעסוקה, אוכלי לחם חסד הסוכנות היהודית... בחודש האחרון אני מרבה לבקר במחנות העולים וסופג את אווירת הלענה של חייהם. באותה שעה כבר נודע על העלייה הגדולה הצפויה מעיראק, ואשכול הציע פתרון, לשים קץ למחנות, לא להרחיב עוד את כוח קיבולם, להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים, או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר-שבע... על פני כל הארץ. שיכונים אלה, 'לתקופת מעבר בלבד', קיבלו במהרה את השם - מעברות.
הבעיות של יושבי המעברות היו אולי קלות במקצת מן הבעיות של יושבי מחנות העולים, לפחות מפני שהרעיון היסודי היה לשלב אותם במעגל העבודה, אבל תנאי החיים הוסיפו להיות קשים מאוד. לצערי הרב, הקבוצה הגדולה ביותר של יושבי המעברות הייתה זו של יוצאי עיראק, ו-80 אחוז מסך כל העולים מעיראק היו תושבי דיור זמני במדינה. הם התקשו להגיע לרמת חיים תקינה או אפילו סבירה.
פעילותי לעזרת העולים מעיראק, בהשראתו של שלמה (סלים) נוח, מנהל בנק מרכנתיל, החלה במחנות ונמשכה במעברות. בתוך זמן לא רב לאחר עלייתי לארץ, מצאתי את עצמי מקדיש יום בשבוע, בדרך כלל יום חמישי, לפעילות וולונטרית וחשובה זו. ידענו שחלק גדול מהמצב הקשה של העולים נובע מאילוצים אובייקטיביים, כמו מספרם של העולים שהיה גדול בהרבה ביחס לממדי האוכלוסייה הוותיקה. המדינה שיצאה זה עתה ממלחמה קשה עדיין ליקקה את פצעיה, והמשק טרם התייצב. התקלות באספקת המזון היו רבות. היצוא לא היה מפותח די הצורך. יתרות המטבע הזר היו נמוכות מאוד. עד מהרה למדנו, כי תקלות רבות בקליטת העלייה מעיראק נובעות לאו דווקא מרצון רע אלא מאי-הבנות ומקיפאון מחשבתי. לאור זאת השתדלנו למצות כל אפשרות לשיתוף-פעולה עם הממסד ולפתור בעיות קונקרטיות, קטנות לכאורה. לא היה לאל-ידינו לספק לעולים פתרונות תעסוקה ודיור שיאפשרו להם להפוך לאזרחים מן השורה, להתפרנס בכבוד ולגור בתנאים נאותים, אבל עשינו כמיטב יכולתנו לסייע להם במניעת מצוקות מיותרות. במבט לאחור אני מעז לומר, שמינינו את עצמנו לקציני-קשר בין העולים מעיראק ובין מחלקת הקליטה של הסוכנות, ובמיוחד דר יוספטל.
דוגמה מאלפת אחת עודנה חרוטה בזיכרוני. בשעת בוקר מוקדמת אחת הגעתי למחנה העולים בפרדס-חנה. מיד בבואי שמעתי צעקות נוראיות בוקעות מהמטבח. כשהתקרבתי למוקד הרעש גיליתי שניים-שלושה עולים עיראקים מתכתשים עם עובד הסוכנות שחילק להם ארוחת בוקר. לתדהמתי, הגיעו הדברים עד כדי כך, שאחד העולים השליך את מגש האוכל שהחזיק בידיו אל פניו של המחָלק. מחילופי הצעקות הבנתי כי העולה העיראקי האשים את המחָלק בחלוקת דגים רקובים לעולים מתוך ניסיון להרעילם, זאת לאחר שמכר את הדגים הטובים ושלשל את הכסף לכיסו. מובן שכעולה ותיק נראתה לי האשמה זו מגוחכת ומופרכת מעיקרה. לאחר בירור קצר שערכתי נמצא, כי הדג הרקוב היה דג מלוח, לא פחות ולא יותר! תקין לגמרי, יפה למאכל, אך זר לחלוטין ליהודי עיראק. מי שניהל את המטבח המרכזי של מחנה העולים בפרדס-חנה, החליט, כנראה מתוך כוונה טובה, לכלול דג מלוח בתפריט ארוחת הבוקר, והשצף-קצף יצא על מחלק הארוחות המסכן שיכול היה רק לחלק את מה שקיבל. לאחר שהרגעתי את הרוחות והבטחתי לטפל בעניין, הגעתי תוך שעות ספורות למשרדו של דר יוספטל במחלקת הקליטה. אדוני הנכבד, פניתי אליו, הייתי ביפן, עשיתי עסקים בתאילנד, עבדתי ולמדתי בארצות-הברית, יש לי עכשיו כמה שותפים אשכנזים, ובכל זאת, עד היום לא למדתי לאכול דג מלוח ואני לא מסוגל להכניס דבר כזה לפה. איך אתם רוצים שיהודים עיראקים, שלא הסתובבו בעולם כמוני ואין להם שום קשר יומיומי עם אשכנזים, יאכלו דג מלוח לארוחת בוקר? מדוע אתם לא מבינים, שאוכל זה דבר אלמנטרי, ושדברים קטנים כאלה הופכים לגדולים ומרגיזים בתנאים הנוכחיים?
דר יוספטל, היקה מהקיבוץ, קלט מיד את המצב האבסורדי. אני משער שלא היה ער לעניין עד שלא הבאתי את הסיפור לתשומת לבו. הוא התייעץ אתי כדי להביא לפתרון הבעיה, והבטחתי לו שיוכל בנקל למצוא בקרב העולים מעיראק את כל הטבחים הנחוצים לו. תן להם, אמרתי, לקבוע בעצמם את התפריט ולבשל את האוכל העיראקי שלהם, ואת הדג המלוח תשמרו לעולים האשכנזים. ואכן, כעבור כמה ימים הונהג הסידור שהצעתי, לפחות במחנה בפרדס-חנה.
כעבור כמה שבועות, כששוב באתי לבקר, נתקלתי בפרדס-חנה במריבה אחרת. פקיד הסוכנות רצה להחתים עולה מעיראק על טופס שאישר את הסכמתו לעבור למחנה אחר. העולה, שלא הבין את פשר הטופס, היה בטוח שהפקיד מבקש את רעתו, וסירב לחתום. העברית המינימלית שלו מנעה תקשורת בסיסית עם איש הממסד, החשוד ממילא. בו בערב הצעתי פתרון מעשי לאנשי הסוכנות. העלייה מעיראק, הצעתי, משופעת בעורכי-דין, מורים ופקידים ממשלתיים שעדיין לא מצאו עיסוק קבוע, ואפשר להטיל עליהם משימות מנהלתיות רבות. גייסו אותם לקורס קצר, לא יותר משלושה שבועות, למדו אותם איך נראית הניירת שלכם ותנו להם לעשות בעצמם את העבודה. הם יוכלו להידבר עם העולים בשפתם, ולמתֵן את רמת החששות שלהם. גם עצה זו נתקבלה בעין יפה, אם כי אינני יודע אם יושמה בכל מחנות העולים.
סיפור אחר שהותיר בי את רישומו התרחש בעת ביקורי באחד מימי הקיץ הלוהטים במעברת עולים מעיראק, ליד חיפה. המעברה התפרסה על שטח של אדמת חול שוממה ונטושה, שעליה 'זרוקים' בצפיפות, אפילו לא במרווחי נשימה, טורים אקראיים של צריפים שגגותיהם מכוסים פח ושאינם מגינים די הצורך מפני השמש הלוהטת. מיד כשדרכו רגליי בשטח המעברה קיבלו אותי העולים בפנים זועפות, ובשטף משפטים שטחו בפניי את בעיותיהם הקיומיות. החום הלוהט, גגות הפחים, האוכל שאינם מסוגלים לטעום ועוד. לפתע לפתה את זרועי אישה באה בימים, קמטי עברהּ מעידים על גילה, בת 90 לערך. היא משכה אותי בחוזקה מתוך ההמון לפינה צדדית, כאילו רצתה להמתיק עמי סוד. אני לא מתלוננת על מה שיש לי כאן, פנתה אליי בלחש ובערבית, אבדאלך, אינת מתל אבני תל דקלך (אני אמות בשבילך, אתה כמו הבן שלי, בוא ואגיד לך). יש לנו מים, בגדים ואוכל... אבל רק דבר אחד חסר לי, לנשמה הזיקה המעשית ליהדות. איך יכול להיות שהאשכנזים האלה לא דאגו שיהיה כאן 'בִּירטְבִּילֶה' (מקווה טהרה)?
אתה אדם טוב, רק תדאג שיהיה לנו 'בירטבילה' והכול יהיה בסדר! אותה אישה מצאה חן בעיניי,  אולי משום הלהט העז לשמור על הערכים שהורגלה בהם בעיראק. עניתי לה, כי קרוב היום שבו תזכה להיטהר במימי המקווה, ועד שיתרחש העתיד לבוא, התאמתי להווה פתגם בערבית,
'כל העוונות של הנשים שאינן מיטהרות במקווה, על צווארי'. משהו בנוסח 'פיקוח נפש דוחה בירטבילה'. אני מקווה שלפני שנשמתה עלתה לגן-עדן, היא אכן זכתה לראות מקווה.
כיוון שפעלתי רבות כמתווך בין עולי עיראק לבין מחלקת הקליטה, מטבע הדברים הלכו והתהדקו קשריי עם מחלקת הקליטה. באחד הערבים של קיץ 1949, בשעת לילה מאוחרת, התדפקו על דלת דירתי בתל-אביב שני קציני משטרה. נאמר לי שהופנו ממחלקת הקליטה, כדי שאגיע בדחיפות 'לכבות שריפה' הנוגעת לעולים מעיראק. קציני המשטרה סיפרו לי כי בדרום
תל-אביב עומד בית, שעל דלתו קבוע שלט בית הקבוצות והקיבוצים, והוא שייך כנראה לסוכנות היהודית. בעבר שימש הבית הזה אכסניה לחברי קיבוצים וקבוצות שהגיעו העירה. במרוצת הזמן השתלטו על הבית חמש משפחות ועשו בו כבתוך שלהן. בינתיים, בלי קשר למשפחות אלה, הפיץ מישהו במחנה העולים בפרדס-חנה את השמועה על הבית הפנוי הזה, וכמה מיוצאי עיראק, שמצאו עבודה בתל-אביב, החליטו שיהיה נוח ללון בו במרוצת השבוע, במקום לנסוע בכל יום הלוך ושוב בין פרדס-חנה ותל-אביב. חמש המשפחות שהשתלטו על הבית לא התלהבו מהרעיון, וחסמו את כניסת העולים אל הבית. העולים מצדם לא ויתרו, ופרצו בכוח את הדלת. מיד הוזעקה המשטרה, שפעלה בחוזק יד. שניים מהעולים נפצעו ושתתו דם, ועדיין נותר החשש שאין זה סוף פסוק.
אמרתי לקציני המשטרה שאצא אתם לזירת ההתנגשות בתנאי אחד, שיניחו לי לדבר עם העולים בלי להתערב, גם אם אדבר בגנות המשטרה. לאחר שהסכימו בלית ברירה לתנאי שלי, מיהרנו לנסוע למקום. בבואי לבית מצאתי שם כעשרים עולים, נרגשים ומותשים, גם מיום העבודה הקשה, גם מהחום המעיק, ועוד יותר מכך מעצם ההיתקלות האלימה עם השוטרים ומתחושת הייאוש. כל אחד מהם החזיק בידו צרור דל, שמיכה ובגדים להחלפה, והמראה כולו עורר רחמים. טיפסתי על שולחן רעוע שעמד שם והודעתי ל'פולשים' מפרדס-חנה, בניב עיראקי-יהודי, שלא אתן למשטרה לעבור על העניין לסדר-היום, ועד מחר בבוקר אדאג להביא את השוטרים האלימים לדין. שאלתי את הפצועים מי בדיוק הכה אותם, והם הצביעו על שני שוטרים. רשמתי את שמותיהם ואת מספריהם של השוטרים הללו והודעתי להם בתקיפות ובנוכחות כולם, שהם עוד ישמעו ממני. כיוון שהשוטרים הסכימו עמי עוד קודם שלא להתערב, הרי שעתה הם לא מחו על דבריי. כמו תרופת פלא נרגעו בבת-אחת הרוחות. 
הערכתי כי תִגרה נוספת לא תפרוץ כאן הלילה. בעזרת השוטרים אלתרתי סידורי לינה לאותו לילה. שלושה מן העולים שבו עמי לדירתי (אחד מהם שמו חיים דומא), פרשו את השמיכות שהביאו עמם על הרצפה באחד החדרים, והיו לי בעונג רב אורחיי לכמה ימים.
למחרת שכנעתי את מכריי במחלקת הקליטה להביא לפתרון בעיית הלינה של כל החבורה. במאמץ קל אותרו בתל-אביב שתי דירות ריקות ולא מרוהטות של הסוכנות, שהפכו לאכסניה הזמנית של העולים הבאים מפרדס-חנה. קיבלתי על עצמי אחריות לכך שאיש מהם לא יתבע חזקה על הדירות האלה, וכפי שחשבתי, העולים אכן לא אכזבו אותי. כל אחד מהם מצא אחר-כך סידור טוב יותר ולא בא בשום תביעות נוספות.
תוך כדי פעילותי למען עולי עיראק, החלטנו אני ופעילים נוספים לא להסתפק בעבודה וולונטרית של יחידים אלא לנסות ולגבש גוף גדול ומרכזי, שייתן ביטוי ליכולתם ולנכונותם של עולי בבל הוותיקים והמבוססים בארץ לסייע לאחיהם להתאקלם ולהתקדם. 
בגיליון הארץ תוארה התגבשותו של אותו גוף: ותיקי עולי בבל בישראל, חובה קדושה מוטלת עליהם עכשיו כלפי אחיהם הבאים מעיראק. יש לספק עבודה, שיכון וסיוע לעולים, שאינם יודעים את לשון הארץ ואינם בקיאים בתנאיה... ועד עולי בבל נוסד בתל-אביב בראשית שנה זו. ההסתדרות ביקשה להעמיד למשרת יושב-ראש הוועד את מר אברהם בכור, ראש הפועלים היהודים בעיראק, אולם מועמדותו נכשלה נבחר ליושב-ראש מר סלים שלמה נוח, מנהל בנק מרכנתיל בתל-אביב. למזכיר הוועד נבחר הסוחר מר רפאל שאבי, וחברי הוועד האחרים הם מר סלים אמברצ'י, מן המחלקה הערבית של קול ישראל, והסוחר מר ויקטור שלום דאוד. זה לא כבר הופיע על הבמה איש חדש, מר יהודה אסיא, אחד השותפים של מגן צ'טווד. מר אסיא, שהוא מוסמך אוניברסיטה אמריקאית, תרם באחת האספות 200 לי לשם פתיחת משרד לוועד. גם מר ויקטור דאוד תרם 200 לי, ובמגבית בין עולי עיראק נאספו עוד 1,300 לי. הוועד שכר משרד של שני חדרים בפינת הרחובות אלנבי ויהודה הלוי בתל-אביב. ביוזמתו של מר אסיא צורף מר אברהם בכור אל הוועד כסגן יושב-ראש. לפי שעה מתכנס הוועד ערב ערב בביתו של מר אסיא, עד שייפתח המשרד. מר נוח ומר אסיא עובדים עכשיו בייסוד החברה, שתמומן בכספם של עולים חדשים, בעלי הון של 1,000-2,000 לי. הון החברה יושקע בבתי-חרושת שונים, בתנאי שיעסיקו עובדים מעולי עיראק. תוכנית אחרת היא להוציא יום יום בולטין (עלון) עם שמות הבאים. כן אומר הוועד לבוא במגע עם הסוכנות היהודית ועם מחלקות הממשלה המוסמכות, כדי למצוא עבודה ושיכון לעולי עיראק החדשים. כן ישתדל הוועד לתת הדרכה, אינפורמציה וסיוע לעולים חדשים, וייתן להם מכתבי המלצה אל מחלקות הממשלה. הכותב סיכם את דיווחו בקביעה: תפקידים גדולים מוטלים על ועד יהודי עיראק, וכולם דחופים מאוד. כל יהודי עיראק היכולים לעזור, חובה עליהם לסייע לידי הוועד, שהוא בלתי מפלגתי, וגם על הממשלה ועל הסוכנות היהודית להושיט לו את כל העזרה שאפשר, ולעשות לו את כל ההנחות הדרושות.
 התאחדות עולי בבל נוסדה אפוא בראשית שנת 1949. 21 חברים נבחרו לוועד. שלמה (סלים) נוח נבחר כאמור ליור, ואני נבחרתי לנשיא ההתאחדות רק כשהגעתי לארץ בהמשך אותה שנה והתחלתי להיות פעיל בארגון. כולנו פעלנו כמתווכים בין אחינו לבין הרשויות ולהקלת תנאיהם בכל תחום אפשרי.
במעברות עצמן, ממש לפני שעמדה העגלה לצאת מן הבוץ, החלו לשוטט פעילי המפלגות  ולעשות נפשות. התרוצצויות בין העולים, תוך כדי הטחת האשמות זה בזה ובמנהיגי המדינה מתוך ניסיון לקנות כמה שיותר קולות עולים, הביאו לנֶתק במִרקם האחיד של העולים. כל עולה הצטרף למפלגה אחרת שפרשה עליו כנפיים והבטיחה לדאוג לו. כך נטשו עולים את חבריהם. ההבטחות לא תמיד קוימו, ואם כן, לא לאורך זמן, ומשפחות שלמות סבלו קשות. המפלגות החלו גם לבחוש בקלחת של התאחדות עולי בבל, לקבוע חברים לפי שיקולים פוליטיים ולהתערב בעבודת הקודש שעשינו. ההתאחדות לא הצליחה לשמור על צביונה העל-מפלגתי, שכן חלחלו לתוכה ענייני המפלגות עד שלבסוף הוקפאו המשימות שקיבלנו על עצמנו, שלא מרצוננו. אולם כמו שכתוב בספר 'בראשית', תחילתה של הארץ 'תוהו ובוהו וחושך על פני תהום', רק כעבור שישה ימים 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם'. להבדיל, מאחר שאנו רק בשר ודם, עשינו דרך ארוכה והשקענו מאמצים כדי לשקם את ההריסות ולבנות תקווה ועתיד חדשים. כעבור זמן הקמנו את אחד הגופים המוצלחים יותר, מפעל שהעלה את מיטב בנינו לעמדות מפתח במדינה, בכל התחומים. עד היום זהו מפעל שכל יוצא עיראק בישראל גאה בו ואשר עליו עוד יסופר בהמשך, הקרן לקידום החינוך של יוצאי עיראק בישראל.
בשבת אחת באביב 1950, בשעת בוקר מוקדמת, שמעתי נקישה עקשנית ובלתי צפויה על דלת ביתי. פתחתי בהיסוס את הדלת, תמה על זהות האורח. לתדהמתי הרבה עמדו בפתח אבי ואחי הצעיר, אהוד, נער בגיל מצווה. הייתי מופתע מאוד, כי לא ידעתי דבר על בואם ולא העליתי בדמיוני שיצליחו למצוא בנקל את כתובתי. לאחר שעברנו את מחסום ההתרגשות, שמעתי את סיפורם. אבי החליט להיות בין הראשונים שיעזבו את בגדאד כדי לעלות לישראל דרך איראן, ובכך להכשיר את בואם של שאר בני המשפחה. הוא מכר את כל רכושו בעשירית מערך השוק, ובעצם הפסיד בבגדאד את כל כספו. הוא צירף אליו למסע את אהוד אחי, והגיע לישראל חסר-כול. באיראן עוד הספיק להיפגש בחטף עם נאג'י אחי, ששהה שם שנה שלמה עם קלייר רעייתו, ועסק בדברים שונים לפרנסתו.
מתברר שהגיעו לבית אבי בבגדאד או לאיראן שמועות שנעשיתי שותף במפעל מגן צ'טווד. מיד כשנחת המטוס בישראל, בשבת בבוקר, נסעו אבי ואחי למפעל בפתח-תקווה. מובן שהמפעל היה סגור בשבת, אך כשאבי נקב בשמי אצל השוער, ונתן לו את כתובת הדירה שלי, דאג הלה שאוטובוס של החברה יסיע את אבי ואת אהוד אחי היישר לביתי בתל-אביב. אחריהם הגיעו מעיראק במבצע עזרא ונחמיה ובהפרשי זמן בשנים 1950-1951 כל שאר בני משפחתי. אמי וסבתי היו האחרונות שהגיעו. נאג'י וקלייר המריאו מאיראן, ואילו מאיר אחי טס מבנגקוק לניו-יורק, שהה שם לצורך לימודים, ואחר כך הגיע אף הוא לארץ.
העובדה שהייתי מבוסס בארץ ובכלל הקֵלה, ללא ספק, על ההתאקלמות של בני משפחתי. לשמחת כל הצדדים, הם לא חוו את התנאים הקשים במחנות העולים ובמעברות, אם כי נכונו להם קשיים במעבר משגרת חיים ופרנסה במקום מוכר כמו בגדאד אל ארץ חדשה ומחוספסת. כמצופה, עשיתי את מיטב יכולתי להקל על מכשולים אלו. רבות הרהרתי, מה היה קורה אלמלא רצונותיי חוצי הגבולות, שנשאו אותי בגיל 21 הרחק מעיראק? האם גם אז היה הגורל מחייך לנו?! לאלוהים פתרונים.
  
 
 
 
לקראת ז'נבה
 
ביום שעזבתי מאחוריי את העולם הרחב ודרכתי על אדמת ישראל, ידעתי שאני עומד לפתוח דף חדש בחיי. גם מבחינה אישית. ההתחככות עם ניצני ההתהוות של המדינה, על דבשם ועוקצם, והעשייה היומיומית שלי בכל המישורים היו הדבק שחיבר אותי לישראליות שבי. בכל יום שעבר חשתי יותר ישראלי. יותר ציוני. אפילו יותר יהודי.
באותה תקופה התחלתי להתלבט מאוד בבחירת בת-זוג. ההיגיון השאיר אותי בישראל ואילו הרגש העז סחף אותי אל ז'אנט שנמצאה בקצה השני של התבל. בכל זאת, חשבתי, אולי אנצל את המרחק הגיאוגרפי כדי להרחיק את הנסיכה מתאילנד ממחשבותיי, ולנסות להתחבר לבחורה יהודיה, ישראלית, כדי לבנות את עתידי. החלטתי לעשות צעד נועז בכיוון. יצרתי קשרים עם בחורות נחמדות. יצאנו, הכרנו, בתקווה שתבוא ותעלה מן ההיכרות לָבַּת-אהבה.
אני יכול לומר שניסיתי, אך התברר לי כי את הלב אי אפשר לתכנן, הוא תופס נפח משל עצמו, ובוודאי שאין לו כל היגיון. הגעתי למסקנה כי לאחר שהכרתי את ז'אנט, לא יכולה להיות עוד אחת שתשווה לה. איך אפשר לחתוך יחסים יפים ומיוחדים כל כך, המשתרכים על פני פרק זמן כה ארוך של כמעט 10 שנים? נאמנותה שלא ידעה גבול, יושרה שלא דבק בו רבב, דרכה השקולה, עדינותה והיותה תמיד מבינה. ז'אנט הייתה בשבילי יוצאת דופן, זן אחר, והיא השלימה אותי בכל מובן שהוא. מחשבותיי לא יכלו להינתק ממנה. מים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה (שיר השירים).
בתחילת שנות ה- 50, בשיא העשייה שלי במגן צ'טווד, עלה בי הרעיון להזמין את ז'אנט להתארח בישראל. היא קיבלה את הזמנתי בשמחה יתרה, שָׂשׂה לראות אותי ואת המדינה שהפלגתי בשבחים עליה. אף היא כמהה להתבשם בחיי החדשים, שעדיין לא הכירה.
למרות עיסוקיי הרבים חיפשתי להקדיש מזמני למי שלא נפגשתי עמה מעל שישה חודשים. המפגש עם ז'אנט החיה אותי. עצם הרעיון לראות אותה כאן אתי, בישראל, גרם לי התרגשות מאין כמוה. שכרתי לז'אנט חדר במלון ישראל, שהיה ממוקם בסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, קרוב לשפת הים. טיילנו יחד ברחבי הארץ. חיפה וירושלים בעיקר הפליאו את ז'אנט. באחת ההזדמנויות הזמנתי לארוחה את שלושת שותפיי במגן צ'טווד, שאול ליפשיץ, יהודה בר-נתן ומנדי סגל, ואת נשותיהם. לקבוצה הצטרף ידידי היקר, שלמה (סלים) נח ואישתו זל. ז'אנט שבכל חברה ידעה לתת את ההרגשה שהיא אחת מכולם, שהשחילה כל מילה או בדיחה בדיוק במקום הנכון והקרינה בחיוכה נועם ידידותי, הקסימה באישיותה את החבורה. הם החלו להזמין אותנו בצוותא לבלות ולהתארח בביתם וכך עברו יחסינו לפאזה שונה קצת. לא שהייתי זקוק לאישור חיצוני כלשהו למערכת היחסים הקרובה בינינו, אך התייחסותם של חבריי אלינו כזוג יצרה מעין גושפנקא רשמית ליחסינו.
ז'אנט אהבה את ישראל והחלה, להפתעתי ולקורת-רוחי, להבין עברית ולפטפט בה. היא נקשרה מאוד לחיים בארץ ולהלכות היהדות עד שהגיעה למסקנה שהיא תהיה יהודיה לכל דבר ויהי מה. ז'אנט החלה להתעקש על רצונה הכֵן להתגייר. אמנם לא הצעתי לה להינשא, אבל פעימות לבי יצאו במחול. ובכל זאת, לאחר חודשיים מדהימים חובקים ז'אנט וארץ, הגיעה שוב העת להיפרד.
הזמן לא נסוג, לא משתהה ולא מתחשב בדבר. יש לו חיים משלו. חיי נצח. אין בינינו הדדיות. לא 'שמור לי ואשמור לך'. הוא לא סוטה ממסלולו. ואנחנו, יש לנו ברירה? חולפים דרכו, רק חוסים בצִלו... סופרים שעות, ימים, שנים... סופרים חיים. גם אני ספרתי. הייתי כבר בן 33. עדיין לא כל חלומותיי על סף התגשמותם, אבל החלקים בהחלט מתחילים לקבל צורה. עובדה. אני בישראל עם כל משפחתי, ממשיך להתקדם הלאה אל עבר מטרותיי העסקיות, אף שבצדודית מחשבתי מרחף ללא הרף הבנק המיוחל. אך מה עם חיי האישיים? הייתי מנוי וגמור להתחתן!
את הצעת הנישואים קיבלה ממני ז'אנט 'סוף סוף' במכתב. לא היה טעם להאריך ולנמק בכתב. לשלושה דברים התייחס הכתוב. שלושתם סטנוגרפיים ובאותו הנושא. 'אני אוהב אותך', כאילו שלא ידעה. 'הגיע הזמן להתחתן' – גם את זה כאילו שלא ידעה. 'תארזי את חייך, סעי לז'נבה בשוויץ, תלמדי את עיקרי היהדות על בוריים כדי לקבל תעודת גיור, וכשתהיי מוכנה אני אגיע אלייך'. אמרתי כבר שז'אנט תמיד הבינה?!
את ז'נבה לא בחרתי באופן אקראי. שוויץ השתרבבה בהצעה חדשה וקוסמת שקיבלתי מטעם המדינה, וידעתי שאני עומד עתה בפני מפנה עסקי גדול בחיי. היה זה טבעי מאוד בעיניי לצרף אליו את ז'אנט. 
המפנה שעתיד היה להתרחש בחיי נקשר לגוף מסתורי ששמו המחלקה המדינית של משרד החוץ, והשתלב במפנה אחר שהתרחש במדינה שנתיים קודם לכן, ב-6 ביוני 1948.
בתאריך זה הקים ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, שלושה גופי מודיעין אוטונומיים נחוצים ביותר. בן-גוריון כינה אותם שי צבאי, שי פנימי ושי מדיני חיצוני. שי כלומר שירות ידיעות, וגם שם גוף המודיעין שהוקם בארגון ההגנה בראשית שנות ה-40.
עד הקמת המדינה עסקו שי והמחלקה המדינית בעניינים מגוונים בתחום המודיעין. לאחר הכרזת העצמאות התעורר הצורך בעשיית סדר והפרדה בין התפקידים. תהליך זה הוליד את שלושת הגופים החשאיים הקיימים עד עצם היום הזה: אגף המודיעין של צהל, שצמח מן השי הצבאי, שירות ביטחון כללי (שבכ), המתמקד במודיעין למניעת פעילות עוינת בתוך המדינה והנו תוצר של שי פנימי, והמוסד, האחראי לפעולות הלאומיות החשאיות מחוץ לגבולות המדינה ובכל רחבי העולם, ואשר מולידו היה השי מדיני חיצוני.
בן-גוריון קבע כי השי מדיני חיצוני יעבוד בכפיפות למשרד הביטחון והוא מינה את ראובן שילוח לעמוד בראשו. לאחר מלחמת העצמאות המשיך שילוח בתפקידו, אלא שהפעם עברה השליטה על גוף זה למשרד החוץ, ושמו השתנה למחלקה המדינית. אנשיה התקשו להתאקלם בתוך האכסניה החדשה. לא זו בלבד שהם לא ראו את עצמם כדיפלומטים, וגם לא התנהגו כמצופה מדיפלומטים, המחלקה המדינית גם נחשבה ליחידה אליטיסטית בפני עצמה, עם סדרים משלה, מיוחדים במינם. ראובן שילוח, הממונה על המחלקה, חבש שני כובעים במקביל. הוא היה היועץ לתפקידים מיוחדים לשר החוץ, משה שרת, וגם איש-סודו הקרוב של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. שר החוץ ומנכל המשרד ידעו במעורפל על מעשי המחלקה המדינית, אך לא עד כדי פרטים. השמועה אמרה שמנהל המחלקה המדינית, בוריס גוריאל, הביא באחת ההזדמנויות למשה שרת מסמכים שנגנבו במהלך פריצה לקונסוליה הבריטית בחיפה, ושרת עיקם את האף וביקש שלא יספרו לו איך הושגו המסמכים. 
על רקע זה לא היה מפתיע שגוריאל וחבריו גייסו את העובדים שלהם ישירות וגם נהנו מעצמאות תקציבית שהשפיעה על מעשיהם בשני כיוונים. מחד גיסא, הם ביצעו פעולות מודיעין ועסקים חשאיים לפי שיקול-דעתם בלי הגבלות של גזברים ביורוקרטים שידם קמוצה. מאידך גיסא נאמר להם שיואילו לדאוג לעצמם. הסכומים שהקצה משרד האוצר למחלקה המדינית היו מזעריים. שר האוצר אליעזר קפלן, כפי שהעיד גוריאל כעבור שנים, לא רצה לתת כסף והמחלקה הייתה צריכה לממן את עצמה. הגזבר 'גיגי' (גרשון) פרס היה צריך לדאוג לכך. גרשון פרס עצמו, אז בחור כבן 22, הוסיף בעדותו: התקציב היה אז 16 אלף לירות, שערכן היה 50 אלף דולר, וזה לא הספיק לשום דבר. הוא התכוון לומר, כי ב-50 אלף דולר אי אפשר להפעיל רשתות ריגול ברחבי העולם ולאסוף את המידע החיוני לביטחונה של מדינת ישראל.
  אנשי המחלקה לא הרימו ידיים. חלקם החלו את הקריירה המקצועית שלהם במחתרת עוד לפני קום המדינה. אז, באירופה שלאחר המלחמה, הם למדו מיני תחבולות לגיוס כספים. אשר (ארתור) בן-נתן, למשל, שהיה סגנו של גוריאל וריכז את עבודתה המבצעית של המחלקה המדינית בחול, היה מנובמבר 1945 ועד יולי 1947 מפקד ארגון הבריחה בווינה. הוא ניצח על העברתם של יהודים רבים מאזורי הכיבוש הסובייטיים לאזורים חופשיים, ששימשו בסיסי יציאה לארץ. תוך כדי כך גילה את הפוטנציאל הטמון בהברחות ובהפרשי השערים בין המטבעות ולמד איך לנצל את התוהו ובוהו של היבשת למודת-המלחמה לטובתו של העם היהודי. הוא התוודע לכל מיני טיפוסים ססגוניים עד מפוקפקים שגלגלו רעיונות גרנדיוזיים ולא חדלו מן ההרגל הזה גם כשמסביב החל לשרור שקט יחסי.
באופן טבעי לגמרי, טיפוסים אלה, עם הפנטסיות שלהם, היו בחוג המגעים של אנשי המחלקה המדינית ונקשרו בצדדים הכספיים של פעילותה. כשהמחלקה הייתה צריכה לממן את עצמה, כפי שאמר גוריאל, היא פנתה גם אליהם וקיבלה לא מעט עצות, טובות יותר וטובות פחות.
בין אותם יועצים היה גם ג'ורג' מנטלו, יהודי שנולד בהונגריה בתחילת המאה ה-20 כג'ורג' מנדל, והצליח איכשהו להתמנות בין שתי מלחמות העולם לסגן הקונסול של פנמה. סופר עליו שניצל את תפקידו זה להנפקת דרכונים ואשרות-כניסה ליהודים רבים שביקשו להימלט מאירופה לפנמה ערב מלחמת העולם. שמו נקשר גם בפרשת המגעים בין עסקנים יהודים לבין אדולף אייכמן בבודפשט, תחת הכיבוש הנאצי. בתום מלחמת העולם, רקם ג'ורג' מנטלו תוכניות גדולות וניסה 'למכור' אותן למכריו, ובכלל זה לאנשי המחלקה המדינית. בינואר 1950 שכנע ג'ורג' מנטלו את בוריס גוריאל, את אשר בן-נתן וגיגי פרס, כי הצרות הפיננסיות של המחלקה יעברו מן העולם מרגע שהיא תהיה שותפה בבנק, שמרכזו יהיה בשוויץ. מוסד כזה, הסביר להם מנטלו, יקבל פיקדונות מהציבור, יעשה עסקים טובים, ויפנה חלק מהרווחים שלו למימון הפעילות של המחלקה המדינית. וכעת מה נותר? למצוא את הכיסוי המתאים לשותפותה של המחלקה המדינית בבנק. וכן, עוד עניין פעוט, לכאורה... לגייס את השותפים העסקיים המתאימים, אלה שישקיעו מכיסם את הון היסוד של הבנק וינהלו אותו אחר-כך בצורה רווחית לתועלת כל הצדדים.
מנטלו עצמו יצא בהבטחה המשריינת לו מקום של אחד השותפים בבנק. זאת, כפי שהסביר לאנשי-שיחו הישראלים, משום יכולתו לגייס על נקלה את הכסף להשקעה. הם התייחסו לדבריו במלוא הרצינות ומיהרו לפתוח בפעילות מעשית. בשלב הראשון הקימו אנשי המחלקה המדינית, ביוזמת מנטלו, חברה בשם בסיס (Basis). כשמה כן הייתה, חברה שנועדה לשמש בסיס לבנק, לפחות כך הוצגה כלפי חוץ. איכשהו עלה בידה, מיד לאחר הקמתה, לגייס פיקדון שנקרא הילל 1 שהסתכם ב-100,000 דולר אשר ערכם היה 430,000 פרנק. מעולם לא הצלחתי לברר מה היה מקור כסף זה, אבל במהרה נודע לי שחלק נכבד ממנו, סך של 187,000 פרנק, בלעה האדמה. הוא נעלם בתוך כמה חודשים בהוצאות שונות ומשונות של החברה.
  רעיון הבנק התגלגל עד מהרה לדרגים הקובעים בארץ, ונפל על אוזניים קשובות. ואז נזכר אלמוני, כי איש העסקים יהודה אסיא פנה לפני שנה וחצי לקונסול הישראלי בניו-יורק, וביקש לקבל רשיון להקמת בנק פרטי בישראל. שמי נשמר כנראה בהמתנה. כעת, משנפתח חלון ההזדמנויות, היה מי שחשב כי כדאי לרתום את יהודה אסיא ליוזמה החדשה. כך החלו הגלגלים לנוע
האם ההחלטה לפנות אליי נתקבלה בחופזה משום היותי המועמד היחיד? האם יד המקרה היא שקבעה את המהלכים? האם עקבו אחריי אנשי המחלקה המדינית ותהו על קנקני? בדקו את כישוריי ואת הרקע שלי, כדי לוודא את אמינותי כבנקאי וכשותף לפעילות ביטחונית שהשתיקה יפה לה? אכן, לא מעטים ממכריי, בעיקר מקרב יוצאי עיראק, סיפרו לי כי במחצית שנת 1950 נתבקשו להשיב על שאלות אישיות הנוגעות לי. ספק אם מכרים אלה יכלו להעיד עליי בהקשר הרלבנטי. רבות תהיתי אם ההצעה להקים בנק בשותפות עמי הונחה על שולחנו של ראובן שילוח, הממונה על המחלקה המדינית, וקיבלה את בִּרכתו? ואם כן, האם העלה שילוח על דעתו שאותו יהודה אסיא הוא תלמידו לשעבר בבית הספר רחל שחמוןבבגדאד, ומי שפגש אותו לביקור קצר בארץ בשנות ה-30? דומני שהתשובה לתהייה זו האחרונה ברורה כשמש. שילוח הרי הכיר אותי בנעוריי כיהודה עאציא. כך גם בשנת 1934, כשנשלחתי בעזרתו לעבוד באחד הקיבוצים. מאז עליתי להשתקע בישראל ב-1949, לא נוצר בינינו כל קשר. 16 שנים לאיש עשייה ווירטואוז כמו ראובן שילוח הן פרק זמן ארוך. מלבד זאת, עובדה היא שכאשר התקבלה הצעתו של ג'ורג' מנטלו, לא נתבקשתי לבוא אל שילוח.
תחת זאת הוזמנתי לפגישה במשרד החוץ עם דר יוסף ברנע. במרוצת הזמן נודע לי, כי הוא מנהל המדור לחקר כלכלי של המחלקה המדינית. מפיו שמעתי לראשונה על קיומה של פעילות מודיעין במסגרת משרד החוץ וגם על היוזמה החדשה של הקמת בנק בשוויץ. לא נוכל לסדר לך רשיון לפתיחת בנק בארץ, אמר לי ברנע באותה פגישה, אבל אם אתה רוצה להקים בנק ישראלי בשוויץ יחד אתנו, קדימה, הדרך פתוחה.
האם לא לכך פיללתי?! הרעיון קסם לי במבט ראשון, ועוד יותר מכך במבט שני. הרי פסגת שאיפותיי הייתה לעסוק בבנקאות ועכשיו הרגשתי שאני די בשל לכך. בשלב זה הייתי מצויד בהשכלה תיאורטית של סודות המקצוע, בעקבות הלימודים באוניברסיטת קולומביה, ובהיכרות עם דרך הפעולה הבנקאית, דרך מבטו של לקוח שגלגל סכומי כסף גדולים. ההשכלה הפראקטית הסתכמה בניהול מסלקה מאולתרת בבנגקוק. היה בידי ההון שנדרש להשקעה ראשונית בבנק, וידעתי, אם כי לא הייתה לי כל כוונה להגיע לכך, שגם אם אפסיד הון זה, לא אתרושש. הערכתי כי באמצעות הבנק בשוויץ אצליח לסייע לפיתוח המשק הישראלי ולגיוס השקעות למשק זה. 
בירכתי מוחי קיננה המחשבה שבנק בחול, בשותפות עם גורמים ממשלתיים ישראליים, יהיה שלב ראשון לקראת פתיחת בנק בישראל. הנחתי, כי בנק אנגלו-פלשתינה לא ישמש לאורך ימים תחליף לבנק ממלכתי ולא יוכל למנוע לזמן רב פתיחת בנקים נוספים, ודאי לא פתיחת שלוחה של בנק ישראלי חצי-ממשלתי שנוסד בחול. העובדה שלצד הפעילות הבנקאית הזאת נושף הפן הביטחוני, שדרכו אוכל לתרום למערך המודיעין הישראלי, הייתה בבחינת בונוס רציני לכל המהלך.
  נוסף לכך היו לי כמה רעיונות חדשניים בתחום הפעילות הבנקאית. אירופה של שנות
ה-50 נראתה לי זירה מתאימה לקלוט רעיונות אלה. חמש שנים אחרי תום המלחמה, ובעיצומה של תוכנית מרשל שהזרימה הון-עתק ליבשת המשתקמת, הסתובבו בשטח סכומי כסף כבירים שהזמינו את המערכת הבנקאית לנצל אותם. בנק חדש, כך חשבתי, גמיש וזריז, בלי גבנונים של העבר ובלי התחייבות למסורת השמרנית, יכול לעשות חיל, כמובן, תוך פעולה אחראית שלא תסכן את לקוחותיו.
  על יסוד כל השיקולים האלה יצאתי באוגוסט 1950 לביקור בז'נבה, לבדוק את השטח.
יותר מכול הייתי קצר-רוח לפגוש את רעייתי לעתיד ובחירת לבי, ז'אנט. ב-10 באוגוסט 1950, לאחר שז'אנט עמדה בכל המבחנים הדרושים, חתם הרב דר א' זילברשטיין, אב בית הדין הרבני בעיר בְּייֵן בשוויץ, על תעודת הגיור שהפכה אותה ליהודיה בת אברהם אבינו, ושמה בישראל יהודית. למחרת, בבוקר ה-11 באוגוסט, עמדה מתחת לחופה הנסיכה שהפכה בעבורי בן-רגע למלכה. תמירה מתמיד, בשמלת כלולות עבודת-יד שנשאה עמה מתאילנד, ואשר הבליטה את יופיה האקזוטי.
בבית הכנסת, במעמד שלושה רבנים, נערך באותה עיר, בְּייֵן, טקס הנישואים כדת וכדין של ז'אנט איינסלי ושלי. התכוונתי לכל מילה כאשר הצהרתי בביטחון, הרי את מקודשת לי, בטבעת זאת, כדת משה וישראל. אף שמשפחותינו משני הצדדים לא נכחו בטקס, הן בירכו כאחת על נישואינו. לעומת זאת, חוג אורחים מצומצם כיבד אותנו בנוכחותו. שותפי במגן צ'טווד, מנדי סיגל, וגיסו ז'אק פֶּדוּאה. ליפמן לוינסון, שעוד ידובר בו, גיגי פרס ויצחק ורדי, שניהם מהמחלקה המדינית ושהו בז'נבה כמה חודשים קודם לכן כדי לבדוק את הכדאיות של פתיחת הבנק, ועוד כשלושה זוגות. באותו ערב, ערכנו במלוןDu-Rhone  בז'נבה את מסיבת הקוקטייל לכבוד החתונה. אל המוזמנים הצטרפו עוד כ-30 אורחים, בהם כדורי זילכה, סאלח באשי ונשותיהם.
את ירח הדבש בילינו בסוויטה באותו בית מלון. כבר למחרת הנישואים חשבה ז'אנט להפתיע אותי בארוחת 'גורמה' שתכלול את המאכלים הסטנדרטיים שלי. היא ידעה, למשל,
שבכל בוקר אני פותח את היום בשתי ביצים מטוגנות. לכאורה, לא סיפור גדול. היא קנתה מצרכים, התמקמה במטבח הסוויטה, הפשילה שרוולים והחלה במלאכה. אחרי כעשרים דקות הציף ריח של שרוף את חלל הסוויטה. פתחתי במהירות את דלת המטבח וראיתי את המחבת ותכולתו מעלים פיח, תוצאה של טיגון ללא שמן. לאחר שהעברתי לז'אנט שיעור מזורז בטיגון ביצים, חזר על עצמו אותו ביש מזל בערב, עם תבשיל הריזוטו. הגעתי למסקנה שלא התחתנתי עם בשלנית מדופלמת, אם כי בהמשך ז'אנט התעלתה על עצמה ושמה יצא לפניה, כשהפגינה מקצועיות בהכנת מאכלים תאילנדיים ומטעמים שונים.
מכאן ואילך חוותה אתי ז'אנט את כל הג'ט-לגים בטיסות הלוך וחזור בקו ז'נבה-ישראל, ואת כל פִּרפוּרֵי ההחלטות בנוגע לבנק האמור. משהסתיימו טקסי החתונה, התפניתי לבדוק
את העניין שלשמו הגעתי לז'נבה. הבאתי בחשבון אפשרות שהעניין יסתכם בלא כלום. הערכתי שכצעד התחלתי, אולי כדאי שאסתפק בהשקעה בלבד בבנק החדש, ואחר כך אפעל כבעל מניות המתגורר בישראל. כך קרה שעל שולחן משרדי במגן צ'טווד נשאר חומר שוטף לטיפול, בהנחה שלא אתנתק בשלב זה מפעילותי כתעשיין.
לא חלפו מספר ימים והמהלכים בז'נבה החלו להצטייר לי כרציניים ביותר. היוזמה להקמת הבנק הלכה והתבהרה עתה לאופציה ממשית. התברר שהבנק החדש לא יתנהל כרצוני, אלא אם כן אהיה יותר ממשקיע בלבד העוקב אחר העניינים בשלט-רחוק, ואתערב בפרטי העבודה היומיומית של הבנק. לא כך חשבתי לפני צאתי לדרך. אדרבה, אילו ידעתי מראש שאצטרך להתיישב בז'נבה לשנים לא מעטות, אולי לא הייתי נענה כלל להצעתו של דר ברנע.
אך בשלב זה כבר חציתי את הרוביקון. האימפריה הרומית בוודאי לא תצמח מכאן, אך האופק הבהיר שנשקף לנגד עיניי נצנץ כיהלומים, שאותם יכולתי להכיל בכף-ידי. האופק היה מרתק מכדי שאוותר עליו.
אחת הסיבות לאופטימיות שלי הייתה ההיכרות שנוצרה בז'נבה עם אשר (ארתור) בן-נתן מן המחלקה המדינית מזה, ועם איש-העסקים והפרדסן הישראלי ליפמן לוינסון32
 
ליפמן לוינסון היה גיסו של שר האוצר דאז אליעזר קפלן.
 
מזה. שניהם הבטיחו לעזור בהקמת הבנק ובגיוס לקוחות, ולהפעיל לצורך זה את מיטב הקשרים שלהם. לוינסון היה אמור גם להשתלב במעמד בכיר בהנהלת הבנק. בתזכיר ששלח לציר ישראל בשוויץ, שמואל טולקובסקי, ביולי 1951, סיפר על כך לוינסון: במארס 1950 פנו אליי דר ברנע ומנטלו בהצעה שאקבל עליי את התפקיד של נשיא הבנק העומד להירכש בשוויץ. סירבתי. ...פנו בעניין זה למר קפלן, שר האוצר, שהביע חששות וספקות בעניין. ...בינתיים הוברר שמטעמים שונים קשה היה למצוא איש מתאים שירצה ויוכל למלא תפקיד של נשיא בנק בשוויץ... משום כך, ביולי פנה שר החוץ במכתב אל שר האוצר להטיל עליי את התפקיד. 
במהלך הבירורים הראשונים בז'נבה נודע לי כי ג'ורג' מנטלו הקדים 'נעשה' ל'נשמע' והבנק העומד להירכש כבר נרכש, ביוזמתו ובעצתו, במחיר של 20,000 דולר וכבר הועסקו בו שבעה-שמונה עובדים, בהם מומחים שהובאו מהארץ. נתבקשתי אפוא להצטרף לבנק קיים. לא נזקקתי לזמן רב כדי לגלות כי עומד לפניי מתכון לכישלון בטוח. הבנק שדובר בו, Banque Hypothecaire &  ישב ופעל בציריך ולא בז'נבה ועסק לכאורה במשכנתאות ובמימון תעשייתי, כמשתמע משמו. מתוך עיון במאזני הבנק, שהיו בידי לוינסון, לא התרשמתי לטובה. כיוון שכך, התקשרתי עם מכר ותיק, מר פנקהאוזר מ'יוניון בנק סוויס' (UBS) בציריך, אותו איש שעמו ניהלתי מגע הדוק בימים שישבתי בבנגקוק ועסקתי ביבוא זהב למקאו. מר פנקהאוזר השיג למעני את המידע הדרוש. כך גיליתי שאיפכא מסתברא, הבנק שרכשו אנשי המחלקה המדינית עמד בפני פשיטת רגל וכל המשקיע בו, יניח בוודאות את כספו על קרן הצבי. הודעתי אפוא ללוינסון ובן-נתן, במהלך הביקור בז'נבה, כי אם הם רוצים בשותפות שלי, עליהם להסכים להקים בנק חדש לחלוטין, שאינו סוחב מאחוריו שום תיבת פנדורה. כדי להוכיח את רצינות דבריי, משכתי כספים מחשבונותיי בארהב, ופתחתי חשבון פרטי על-שמי בבנק UBS. הפקדתי בחשבוני 250,000 דולר, באותם ימים סכום שווה-ערך ליותר ממיליון פרנק. עודני רואה לנגד עיניי את הבעת התדהמה על פניו של לוינסון כשהצגתי בפניו את אישור ההפקדה, והודעתי לו כי סכום זה מיועד לרכישת חלקי בבנק החדש שיוקם. רק אז, כשהתברר לאיש שמונה בידי הדרגים הבכירים לנשיא הבנק, כי הבחור שניצב מולו הוא יותר מבעל מאה, רק אז הבליחה בו מן הסתם המחשבה כי עליו להתייחס ברצינות גם לדעתי, שכן היא בעלת-משקל לפחות כמו רעיונותיו של ג'ורג' מנטלו, אם לא יותר, שכן מנטלו עדיין לא הוכיח את יכולתו להשקיע בבנק ולו אגורה שחוקה אחת. Industrielle S.A.
לימים קראתי במכתבים שונים של לוינסון לטולקובסקי, כי קבלת הרשיון לפתיחת בנק חדש בשוויץ הייתה כרוכה בקשיים רבים, כי לפי ידיעות שקיבלנו משוויץ, לא היו סיכויים לקבל רשיון לבנק חדש, ובפרט לבנק שקשור בשם ישראל. הוסבר לי, משום כך, שהדרך היחידה היא לרכוש בנק קיים קטן, ולהפוך אותו עם הזמן לבנק הקשור בישראל.
בפועל ובמציאות לא גיליתי שום רמז לכל הדברים האלה. חוששני שהייתה זו אֲמַתלָה שבאמצעותה ביקש לוינסון לתרץ בפני טולקובסקי את רכישת הבנק הכושל. בתקופה ההיא, לפחות בסוף שנת 1950, לא הוטלו כמעט שום מגבלות על בעלי-הון שרצו לפתוח בנקים פרטיים בשוויץ. אדרבה, היה באפשרותי לקבל את הרשיון בעצמי, כאיש פרטי ובזכות המוניטין שלי בבנגקוק והקשרים שלי עם UBS, בלי להזדקק לשום תחבולה ולשום סיוע של ממשלת ישראל. אולם לאור כל השיקולים המפורטים לעיל לא ראיתי שום סיבה לעשות זאת. בתום הבדיקות הראשוניות, החלטתי להיענות להצעה של המחלקה המדינית ולהתמסר להקמתו של בנק בשם Banque pour le Commerce Suisse-Israelien , שנודע במהרה בכינויו סוויס-ישראל טרייד בנק.
בתוך כל ההכנות לפתיחת הבנק, שבתי לארץ והודעתי לשותפיי במגן צ'טווד על פרישתי מן הפעילות השוטפת בהנהלה. עם זאת, הוספתי להחזיק במניות שלי בחברה יותר משנתיים. מאוחר יותר, בשנת 1953, רכש קואופרטיב מרכבים, בסיוע סולל-בונה, את החטיבה לייצור שלדות אוטובוסים והשתלט בכך על כל הענף בארץ. יעקב גולדמן רכש משאר השותפים, ואני ביניהם, את כל חטיבת הקופות והכספות והפך אותה למפעל מגן גולדמן. לא מצאתי סיבה להתלונן. המחיר ששולם לי תמורת חלקי במפעל היה גבוה, בערכים ריאליים, ב-50 אחוז לפחות מן ההשקעה שלי ארבע שנים קודם לכן. חלק לא מבוטל מן הרווח נבע, מן הסתם, מיוזמות הייעול שלי ומכמה סידורים פיננסיים שהנהגתי.
ב-28 באוגוסט 1950, בעת שעסקתי בניקוי שולחני במגן צ'טווד, החלטתי להקדיש כמה שעות לכתיבת רעיונותיי להצעות-ייעול בתחומים הנוגעים למדינה. את המכתב הפניתי לאריה ויינברג, המפקח על מטבע-חוץ במשרד האוצר. מדינת ישראל נקלעה באותה תקופה למשבר כלכלי כבד. היצוא הידרדר בצורה תלולה, הגירעון במטבע זר גדל מאוד, וביולי 1950 החליטה הממשלה להחריף את משטר הצנע שהנהגתו החלה במארס 1949. עכשיו הוחלט לא להסתפק בקיצוב על מזון אלא להרחיבו גם על ביגוד והנעלה. הממשלה נסחפה למעורבות טוטלית בכל הפעילות המשקית, מה שהצמיח חיש-קל פירות באושים. עד מהרה פרצה בהלת קניות. השוק השחור החל להשתולל והמאמצים להילחם בו העכירו את האווירה. נוספה לכך מלחמת קוריאה, שפרצה ביוני 1950 וגרמה לעליות מחירים גדולות בשווקים העולמיים, ייקרה מאוד את היבוא לישראל והכבידה את הלחצים על המציאות הכלכלית המעוותת.
על רקע זה כתבתי למר ויינברג, בין השאר:
 ... אין ספק שפיקוח כלכלי מתוכנן וקפדני, יחד עם פיקוח על מטבע חוץ, מועיל בארצות מסוימות. על כל פנים, עד כמה שהדברים אמורים בישראל, אני מרשה לעצמי לתהות אם הפיקוחים האלה, שנעים תמיד לכיוון ההחמרה וההפרעה להשקעות זרות, אינם גורמים, בסופו של חשבון, נזק יותר מתועלת. ... מקריבים אותנו על מזבח הסוציאליזם. אפשר להגיע לתעסוקה מלאה בישראל רק באמצעות גידול בהשקעה מבחוץ, הנחוצה לקניית מכונות וחומרים, שייצרו את האפשרות להכניס אנשים למעגל העבודה.
עולים שבאים לישראל מצהירים שאין להם מטבע זר, אך מעבירים את כספם לשוויץ או לארהב לפני הגיעם לארץ. ליהודי רומניה יש הרבה מאוד כסף אך הם אינם מצהירים על כך בפני הממשלה. כמה אלפי היהודים העיראקים שהגיעו עד כה היו מסוגלים להבריח מעיראק בערך מיליון לי, במטבע זר. האם משרד האוצר או הסוכנות היהודית קיבלו את הכסף הזה? אם לא, מה החלק שקיבלו ממנו? מה קרה להפרש? התשובה היא: נמכר בשוק השחור או מוחזק בחשבונות פרטיים בחול. הממשלה מכריחה את האזרחים לפנות לשוק השחור; אין להם ברירה אחרת. האם הממשלה יכולה לצפות מאדם שהיה עשיר ועכשיו נותרו לו 5,000 לירות שטרלינג, שיביא את הסכום הזה לישראל ויקבל את ערכו במטבע מקומי 5,000 לירות בניכוי 10% הוצאות העברה, אם הוא יכול, בקלות רבה, להעביר את הסכום הזה דרך השוק השחור, כלומר, דרך איראן, שוויץ או ארהב, ולקבל 7,000 לי? ...
ביטול הפיקוח תוך שמירה על שער חליפין רשמי לשימושה של הממשלה בלבד יאפשרו תנודות של המטבע באמצעות משחק-הגומלין בין היצע וביקוש עד להשגת הרמה האמיתית. אני סבור כי צעד כזה יתרום רבות למטבע ולכלכלה שלנו ויעודד יצוא והשקעות זרות.
חלק מן הבעיות שנזכרו במכתב נגעו במישרין ובעקיפין לפעילותי בשנים הבאות כמנהל הכללי של סוויס-ישראל טרייד בנק בז'נבה. בתוקף תפקידי זה וממקום מושבי בחול, ניסיתי וגם הוזעקתי לא אחת לצמצם את הנזקים של אותן טעויות. פה ושם הצלחתי בכך, אבל חלק מהבעיות היסודיות נותרו בעינן עד עצם היום הזה. עדות לכך נמצאה, בין השאר, בראיון עמי שפרסם העיתונאי ברוך מאירי במעריב, ב-6 ביוני 1995:
ישראלים מחזיקים 20 עד 30 מיליארד דולר הון שחור בבנקים שונים ברחבי העולם. הדובר, יהודה אסיא, אינו נבהל ממבטי התימהון שהצהרה זו מעלה על פני השומעים. הייתי מבעלי בנק סוויס-ישראל, הבנק המסחרי החמישי בגודלו בשוויץ, הוא מזכיר. אני יודע על מה אני מדבר.
לאסיא יש תוכנית מפורטת ליבוא ההון השחור ארצה. פעמיים ניסה להציע אותה לראשי
המדינה, עד כה, ללא הצלחה. כעת, לאחר שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודית קרפ, הניחה על שולחן הממשלה הצעת חוק למאבק בהון השחור, מציע אסיא גרסה משוכללת יותר של התוכניות שהגיש בעבר. העיקרון המנחה: ללכת לקראת בעלי ההון.
שוויץ, המדינה הנאורה, החליטה בשנת 1969 לחוקק חוק להלבנת ההון השחור, וראה זה פלא, שוויץ הכניסה לתחומה סכום של 52 מיליארד פרנק שווייצריים, הון עתק אפילו כיום. גם הצרפתים, אגב, קיבלו בזמנו חוק דומה שזכה להצלחה גדולה, אומר אסיא.
  מעודד מהצלחת החוק בשוויץ, הלך אסיא לראש הממשלה ולשר האוצר דאז והציע להם להעביר חוק דומה בישראל. ... אבל לצערי הרב, ההסתדרות התנגדה. בנובמבר 89' חזר אסיא לרעיון והגיש הצעה לשר האוצר וממ ראש הממשלה שמעון פרס. לצערי הרב, פרס לא בחן את התוכנית לפרטיה ולא התייחס אליה בכלל, אומר אסיא.
  עכשיו, הוא מקווה, יקשיבו לו סוף-סוף. אף אזרח לא ילך לבנק בשוויץ, או בכל מקום אחר בעולם, יוציא את כספו מרצונו הטוב ויביאו, סתם כך, לישראל, הוא טוען. לכן צריך לשרוף, ממש כך, את כל הצהרות ההון שהוגשו עד כה. רק לאחר שהאזרח הישראלי ישתכנע שמס הכנסה לא ירדוף אחריו, יש לחוקק חוק מתאים להלבנת הון. עיקרו: במשך עשר שנים לא יהיו הצהרות הון. אט אט, כך אני צופה, תהיה זרימת כספים לשוק. אני לא מדבר על כסף זר בלבד, אלא גם על כסף הנמצא כאן בארץ. הכסף השחור ינוצל להקמת עסקים חדשים.
  אסיא מעריך ששלוש עד חמש שנים לאחר חקיקת החוק להלבנת הון תוכל ישראל להשוות את התוצר הלאומי לנפש לזה של ארהב. אני מציע לבטל גם את הפיקוח על מטבע זר,
הוא מוסיף, אנשים יפסיקו לחשוב על הברחת כספים לחול וישקיעו אותו בארץ.
למעט ביטול הפיקוח על מטבע זר בתקופת הקדנציה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, עד היום, שנת 2004, לא בא, לצערי, שום חוק להלבנת הון לאוויר העולם.