בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק ו' - שוויץ
 
סוויס-ישראל טרייד בנק
 
 סוויס-ישראל טרייד בנק הוקם כשלושה חודשים לאחר ששיגרתי את המכתב לאריה ויינברג. אחד התאריכים החשובים בתהליך ההקמה היה 12 בנובמבר 1950, היום שבו נחתם בתל-אביב חוזה בין שבעה בעלי המניות של הגוף החדש. שלושה מהם, בוריס גוריאל, אשר בן-נתן ודר יוסף ברנע, נרשמו כתושבי תל-אביב וייצגו את המחלקה המדינית של משרד החוץ. ג'ורג' מנדל-מנטלו ואני נרשמנו כתושבי ז'נבה. השניים הנותרים, אנשי-העסקים ג'ק פדואה וסמי נורדמן, נרשמו כתושבי פאריס. פדואה היה גיסו, אחי-אשתו, של מנדי סגל, שותפי במגן צ'טווד. נורדמן היה יהודי יליד פולין שנעשה לאזרח צרפתי וצבר נכסים בשוויץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה נמלט מצרפת לשוויץ, אך שלטונות שוויץ הסגירו אותו לידי הנאצים והוא ניצל בנס. לאחר הקמת המדינה נוצרו מגעים בינו ובין המחלקה המדינית ובמרוצת הזמן היו מי שייחסו לו, ולא למנטלו, את הרעיון של הקמת הבנק כדרך למימון הפעילות החשאית של המחלקה.
בחוזה האמור התחייבו כל החותמים לעשות את כל הדרוש לקידום הפיתוח של הבנק ושל המפעלים הקשורים בו במטרה להגדיל את הרווחים שיתקבלו מהם, בתנאי שקו פעולה כזה לא יזיק לכל אינטרס מהאינטרסים של מדינת ישראל. גוריאל, בן-נתן וברנע התחייבו לעשות את כל עסקיהם בשוויץ באמצעות הבנק באם טעמי ביטחון לא ימנעו זאת, וגם להשפיע כמיטב יכולתם על ארגונים בין-לאומיים יהודיים וכן על מפעלים ישראליים להשתמש בבנק זה לצורכי עסקיהם. במקביל לכך נקבע כי ארבעת המשקיעים, תושבי ז'נבה ופאריס, יוכלו להשתמש בבנק זה בשביל עסקיהם המסחריים ויעשו כמיטב יכולתם למשוך לקוחות. עוד נכתב בחוזה שנציגי המחלקה המדינית הם בעצמם וכן כל מוסד או גוף שאותו הם מייצגים לא יקימו כל בנק באירופה המערבית או בישראל ולא ישתתפו בשום בנק קיים בלי הסכמת הצדדים האחרים. בשולי החוזה רשם ליפמן לוינסון, שמונה לנשיא המועצה של הבנק,
 
33 ליפמן לוינסון כיהן בתפקיד זה עד ראשית שנת 1956.
 
בהתאם לבקשת הצדדים הנני לאשר בזאת, כי עיינתי בחוזה זה ומצאתי שהוא מתאים לאינטרסים של כל הצדדים ונותן אפשרות לעבודה משותפת ופורייה. הנני מצרף את ברכתי להצלחה מלאה של המפעל.
בשלב זה גם הוסכם על כל הצדדים, כפי שלוינסון כתב אחר כך לשמואל טולקובסקי, שרק איש אחד מבעלי המניות, יהודה אסיא, ייכנס להנהלת הבנק, ושהוא יישאר שם באופן זמני לנהל אותו עד שיימצא מנהל מתאים. ליפמן לוינסון גם הוסיף באותו מכתב לטולקובסקי כי השותפים הפרטיים האחרים [להבדיל מאנשי המחלקה המדינית] לא היו מרוצים ביותר, אולם הסכימו. אני מעז לקבוע כי אי-שביעות רצונם לא נבעה מהמינוי שלי עצמי, אלא מהניסיון למצוא דרך, כלשונו של לוינסון, שלשותפים בעלי המניות לא תהיה השפעה על מהלך הפעולות של הבנק.
שלושה משבעת השותפים השקיעו לאלתר מיליון פרנקים שוויצריים, שהיו הון היסוד של הבנק: 500,000 פרנק (כ-110,000 דולר בקירוב) היו שלי, 400,000 פרנק היו של נורדמן
ו-100,000 הפרנקים הנותרים היו של פדואה, שמכר לי כעבור שישה חודשים את חלקו בבנק, והפסיד את הכסף שקיבל ממני בתמורה למניותיו בעסקה כושלת עם ג'ורג' מנטלו. המחלקה המדינית, לימים המוסד, לא השקיעה אפילו אגורה שחוקה אחת, אלא הסתפקה בהצהרות ובהבטחות הנזכרות בחוזה, ולא עמדה באף לא אחת מהן.
  בנובמבר 1950, מיד לאחר חתימת החוזה על הקמת הבנק, יצאתי לז'נבה. ככל שאני זוכר, רק בהגיעי לשם הרשיתי לעצמי רגע של חשבון-נפש נוכח ההיקף והתעוזה של המשימה שקיבלתי על עצמי. הייתי צעיר בן 33, אמנם בעל ניסיון בעסקים בינל  ובכל זאת, עדיין לא התנסיתי כבנקאי פעיל הנושא במלוא האחריות לכספי לקוחותיו. והנה אני עומד להיות מנהל כללי של בנק חדש, בעסקת חבילה שהייתה גם כך מסובכת ביותר עם העירוב הבלתי רגיל של השותפים, ובארץ חדשה שהבנקאות היא לחם חוקה. מי אני לעומת כל הבנקאים המנוסים והמפולפלים?! אי אפשר להתכחש לעובדה שאני טירון לעומתם, סייח שמתחיל לטפס על ההר. בנוסף לכל הקושי, לא יכולתי להוציא מפי משפט שלם אחד בז'נבה דוברת הצרפתית. התנחמתי בכך שהמינוי שלי כמנהל כללי הוא מינוי זמני בלבד. נכון שבשל היותי שותף, המחזיק בכמות נכבדת של מניות הבנק, אי אפשר היה להעבירני מתפקידי החדש בניגוד לרצוני, אך עדיין לא הייתי מנוי וגמור כלל, שזהו אכן רצוני.
ייתכן שאילו היה נמצא מועמד מתאים לניהול הבנק, שהחיפושים אחריו הלכו ונמשכו, הייתי שמח להעביר את התפקיד הגדול הזה לידיו. הרי כבעל מניות, היה לי אינטרס מובהק שהבנק יגיע לרווחים גדולים ככל האפשר, וייתכן שמנהל אחר, עתיר ניסיון, עשוי היה להצליח בעניין זה יותר ממני ובלי לעבור את חבלי הלידה הראשוניים בפרקטיקה הבנקאית.
הזינוק אל הלא-נודע ממריץ ומלהיב אותי. האתגר המרתק הזה, שבו אני מופיע לפתע בארץ חדשה וכמו קוסם השולף יונה מכובעו אני מנסה להפוך את הזָר למוּכּר. כך היה כשעזבתי את עיראק בגיל 21 והגעתי אל השונה ביותר בשבילי, יפן. אין ספק שזה יצר ההרפתקה שבי. הביטחון בעצמי הגובל ביהירות, אך גם כעת, בשלהי 1950, כשאינני יודע מה מצפה לי, אני בוחר סיכון מחושב, ובהחלט לא חישוב מסוכן. אני חש שהאחריות על כתפיי רבה מאי פעם. הסיטואציה שונה. כמנהל בנק, אני עוסק בכספים של אחרים, הנותנים בי אמון. בשעת דחק, חלילה אם תתרחש, אוכל להרשות לעצמי לפשוט רגל כבנקאי, להפסיד את הכסף שהשקעתי ביוזמה החדשה, ועדיין לחיות את שארית חיי ברווחה משארית ההון שצברתי עד כה. הייתי מצויד בחגורת ביטחון כלכלית זו, אך לא אני האיש שישלם שכר-לימוד על חשבון שמו הטוב, ובוודאי שלא על חשבון כספם של לקוחותיו. זה המוטו שהוביל אותי עד כה בחיי, וזה המוטו שימשיך להנחות אותי. בכך לא היה לי ספק!
ימים אחדים לאחר בואי לשוויץ כדי להתחיל בניהול הבנק, יצאתי לציריך לפגישה עם מר פנקהאוזר, מכרי הוותיק מעסקי יבוא הזהב למקאו. נועדנו במשרדו ביוניון בנק סוויס, כדי לקבל ממנו טיפים ועצות בנוגע להפעלת הבנק החדש שלנו. אף שהיינו מתחרים, לכאורה, היו לי כל הסיבות להניח שאיענה בחיוב. גם בזכות הקשרים האישיים שנרקמו בינינו במהלך העסקים המשותפים, וגם מפני שרכישות הזהב שלי מ-U.B.S.הועילו מאוד לשני הצדדים ובמהלכן הוכחתי, שאני מוכן לחרוג מהשגרה. ואכן, מר פנקהאוזר לא אכזב אותי. הוא מיהר להציגני בפני המנהל הכללי של U.B.S., דר שאפר, שהבטיח לעזור לי ככל שיידרש. כצעד ראשון הוא הורה לסניף הבנק שלו בז'נבה לספק לי סיוע טכני ולהדריך אותי באימוץ השיטות הניהוליות המקובלות ב-U.B.S.. לאחר שקיבלתי את כל ההדרכה הטכנית הרגשתי שכבנקאי חדש, אני יכול לצאת לדרך ברגל ימין, לפחות ללא חשש שאסתבך בתקלות טכניות. מובן שעדיין נותרו בעינן בעיות צפויות ובלתי צפויות רבות, שחייבו אותי בגישה זהירה ושקולה, ובפעילות מאומצת.
שני עורכי-דין מקומיים מפעילי התנועה הציונית, ז'אן ברונשוויג וארווין היימן, שטיפלו לפני כן בעסקי חברת בסיס (Basis), שאותה הקימה כזכור המחלקה המדינית כדי שתשמש בסיס לבנק, החלו לפעול להסדר מהיר של מתן הרשיון לבנק. בעוד שניים אלה עוסקים במלאכה, ותוך כדי ההשתלמות שלי בסניף U.B.S.בז'נבה,התבוננתי בנעשה מסביבי והגעתי למסקנה נחרצת כי צריך להיפטר, מהר ככל האפשר, מכל זכר לבנק הכושל שרכשו אנשי המחלקה המדינית ומן העובדים שהועסקו בבנק זה. עובדים אלה גויסו לבנק כמומחים בתחומים שלא נראו לי כמתקבלים על הדעת, מבחינת העסקים הפוטנציאליים שלנו. בפעילות הבנקאית כפי שראיתי אותה לנגד עיניי, לא היה להם מקום. כמו כן, היה לי ברור שעלינו להיפרד מחברת בסיס ובראש ובראשונה,מג'ורג' מנטלו. כל זמן ששני אלו בשטח, היה קשה, לדעתי, לעבוד בצורה זורמת ויעילה.  
לג'ורג' מנטלו היה, כך מתברר, דמיון עשיר ומופלג שהצטלצל נפלא בקסמי לשונו, אך לא במציאות. הוא שבה את השותפים מהמחלקה המדינית בפנטזיות שלו. הוא תיאר לפרטי-פרטים עד כמה קל ופשוט להרוויח מיליוני דולרים כמעט בן-לילה, מבנִייה של אלפי יחידות-דיור בדרום אפריקה, מחילוץ אוניות טבועות במי הים התיכון או מהקמה של בתי-חרושת לדיקט בדרום אמריקה. כיוון שהיטיב להתבטא בגרמנית ובצרפתית, שפות שלא היו שגורות בפי, ואילו אני התבטאתי באנגלית, שפה שמנטלו לא הבין, הרי שלא יכולנו להידבר בשום שפה משותפת. את פנטזיות ההוקוס-פוקוס שלו תירגמו לי בהתלהבות רבה גיגי פרס וז'אק פדואה, ששתו בצימאון את דבריו. אני האזנתי לדבריהם המתורגמים ולא האמנתי... איך אינם מבינים שרעיונות אלה משוללי כל בסיס מציאותי ואוי למי שיתפּתֵה לעסוק בהם? עם חלוף הזמן, גמרתי אומר לשים קץ לכל הסיפור הזה. הצטרפה לכך גם סיבה עניינית. מנטלו לא עמד בהתחייבותו בעת חתימת החוזה ולא רכש שום מניה של הבנק. ליפמן לוינסון, שנמנה אף הוא עם אוהדי מנטלו, זקף גבה למשמע דבריי, אך התקשה להתמודד עם הברירה החד-משמעית שהצעתי לו, מר לוינסון, הגיע הזמן שתחליט. או שאתה הולך אתי ועם הכסף או עם מנטלו בלי הכסף. 
הביטוי הראשון להכרעה בעניין זה ניתן בהחלטה בת ארבעה סעיפים שקיבלו בעלי המניות של הבנק, ובכלל זה מנטלו, ב-22 בדצמבר 1950. חברת 'בסיס'תורחק מתחומי הבנק. מועצת המנהלים שלה תתפטר. שמה של החברה יוחלף בשם חדש ומנטלו יהיה בעליה היחיד
של 'בסיס' ללא שום קשר אתנו. כבר למחרת קיבלנו את הרשיון להפעלת הבנק, וכעבור שבוע, ב-30 בדצמבר, החליטה מועצת המנהלים של הבנק על בחירת ועד-פועל בן שלושה חברים, עורכי-הדין ברונשוויג והיימן, ואני. עד שלב מסוים עוד ניהלתי ויכוחים ממושכים עם אנשי המחלקה המדינית, ששוב לא יכלו להתפעל מהפנטזיות של מנטלו, ולעומת זאת התקשו להבין כללים אלמנטריים של בנקאות ואת העובדה שלא זכו בפרה חולבת המספקת תנובה חינם. אך בינתיים, כבר החל הבנק לפעול במלוא התנופה העסקית, אם כי במשנה-זהירות.
את ניהול הבנק התחלתי בהקמת צוות עובדים מיומן. ראשית שכרתי את שירותיו של עוזר אישי מקומי, בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ששמו אוטו אלטשולר. הוא יליד אחד הקנטונים דוברי-הגרמנית של שוויץ, אך רכש את השכלתו בז'נבה והכיר היטב את הנעשה בעיר ובמערכת הבנקאית שלה. בעזרתו גייסתי עוד שבעה עובדים מעולים, לרבות מזכירה שדיברה אנגלית שוטפת. כעת יש לנו הרכב מוצלח של פקידים, השתבח ליפמן לוינסון בצוות שהרכבתי, הפקידים שלנו בחלקם יהודים ובחלקם נוצרים. הפקידים מראים יחס יפה ומסור למוסד, ומוסיפים מרצונם הם לעבודה בכל פעם כשיש צורך, בלי שיידרשו לכך.
לאחר שגובש הצוות הראשוני של הבנק ונקבעו כללי העבודה, יצאתי למילנוֹ. בעיר המסחר התוססת, השוכנת בצפון איטליה, התיישבו לאחר מלחמת העולם השנייה כמה וכמה אנשי-עסקים יהודים ממוצא סורי, שפעלו ביפן לפני המלחמה. ניצלתי את היכרותנו מהשנים ההן והצעתי להם לעשות דרכנו עסקים. למעשה, הפכתי אותם ל'שפני הניסוי' של שיטה חדשה בבנקאות, תיווך-שטרות באמצעות הבנק שלנו וללא ערבותו. בניסוח אחר קראנו לכך שותפות
(participation) בשטרות.
  הרעיון הראשוני לשיטה זו התעורר עקב המציאות שנוצרה במזרח אירופה בעקבות המלחמה האחרונה ועל רקע המלחמה הקרה בין שני הגושים. המדינות הגרורות של ברית-המועצות נזקקו מאוד לסחורות המיובאות מן המערב וסבלו ממחסור חמור במטבע-חוץ לתשלום התמורה. לא נותר להן אלא לקנות באשראי של שנה עד שלוש שנים, אולם הבנקים השמרניים במערב חששו ולא ששו להעניק אשראי למדינות הגוש הקומוניסטי. לי עצמי, לעומת זאת, לא היה שום ספק בכך שהמדינות האמורות, למשל, הונגריה ויוגוסלביה, הן בעלות-חוב טובות. למעט תסריטים קטסטרופליים, שלא עלו אפילו על דעתם של משקיפים פסימיים ביותר, המדינות הללו לא יכלו להרשות לעצמן לפשוט רגל בעתיד הנראה לעין או להשתמט מתשלומים שהתחייבו עליהם.
מצד אחר, ידעתי כי באירופה באותה תקופה, פחות משש שנים אחרי המלחמה, נמצא הון פרטי רב, של יהודים ושל לא-יהודים, המחפש אפיקי השקעה סולידיים יחסית ורווחיים. התשואה השנתית על פיקדונות בנקאיים רגילים הגיעה אז לשלושה עד ארבעה אחוזים בלבד, זאת כאשר עדיין לא היו בנמצא איגרות-חוב ממשלתיות, הנפרעות בריבית גבוהה יותר.
החלטתי אפוא לקשור את כל החוטים זה לזה. בשלב ראשון הצעתי למכריי במילנו למכור סחורות לארצות קומוניסטיות, ולבקש מהבנקים הממלכתיים בארצות אלו לשלם בעד הסחורות באמצעות חשבונות אשראי דוקומנטרי, שייפתחו בבנק שלנו. פתיחת כל חשבון כזה הותנתה בקבלת שטר-חוב, שייפרע כעבור שנה או לפעמים שנתיים, על הסכום כולו, מהבנק הממלכתי הנוגע בדבר. לאחר שקיבלנו את השטר, ואת המסמכים המתאימים המאשרים את אספקת הסחורות, העברנו את הכספים לספקים. כמו כן הסדרנו להם אשראי דוקומנטרי, כדי שיוכלו לעמוד בתשלומים לספקים שלהם. שטר זה עתיד היה להימכר ללקוח שלנו במחיר מופחת, כדי שיגבה את תמורתו מן הבנק הממלכתי הרלוונטי במועד הפירעון הנקוב.
במילים אחרות וכדי לפשט את העניין, כשאחת המדינות הקומוניסטיות ביקשה, למשל, לקנות סחורה במסגרת הסדר זה בשווי מיליון דולר, באשראי לשנה, שילם הבנק שלנו לספקי הסחורה 900,000 דולר במזומן, בהתאם להתקדמות העסקה. בידינו נותר שטר-חוב, שאותו מכרנו ב-910,000 דולר, ומי שקנה את השטר המדובר קיבל בתוך שנה 1 מיליון דולר. הייתה זו עסקה לא רק של 'זה נהנה וזה לא חסר', אלא עסקה שבה כל אחד 'גזר את הקופון' בעניין הנוגע לו. 
מנקודת ראותן של הממשלות בארצות הקומוניסטיות, היה זה הדיל הטוב ביותר שיכלו לקבל בימים ההם מארצות המערב. מבחינת לקוחותינו, שרכשו מאתנו את השטרות, הייתה זו השקעה בטוחה למדי שתשואתה השנתית הגיעה כמעט לעשרה אחוזים, 90,000 דולר מתוך 910,000 דולר. הבנק שלנו הרוויח 10,000 דולר מעִסקה שלמעשה לא השקיע בה שום כסף. הרווח התקבל מתיווך בין כל הגורמים ומקשרים שיצרנו בין מבקשי האשראי מזה לבין ספקי הסחורות מזה ובין המשקיעים מזה. קשרים אלה לא יכלו להיווצר במישרין, לפחות לא באותה תקופה. נוסף לכך סיפקנו את כל השירותים הנלווים והדרושים לפתיחת האשראי הדוקומנטרי הרלוונטי.
ליתר דיוק, תרמנו למהלך כולו גם את תחושת האמון שעוררנו במשקיעים, קוני השטרות. סוויס-ישראל טרייד בנק לא נתן ערבות לשטרות שקיבל ומכר ללקוחותיו, ולא סיכן בעסקאות האמורות לא את ההון העצמי שלו, ולא את הפיקדונות שזרמו אליו. לכל היותר רכשנו שטרות בעבור לקוחות על-פי ייפוי-כוח שקיבלנו מהם לניהול תיקי השקעות, אך כל רוכשי השטרות ידעו כי אנו נוהגים באחריות ובכובד-ראש ומוכרים להם ללא ערבות שטרות, שלמעשה, אין שום חשש שלא ייפרעו כמובטח ולא יצדיקו את ההשקעה. כך, למשל, כשהסתיימה עסקה היה בידינו שטר שלNational Bank of Hungary או של 'מיצובישי בנק', ורק אם ממשלת יפן או הונגריה יפשטו את הרגל הלקוח שלנו עלול להפסיד. מה הסיכוי והסיכון שדבר כזה יקרה?! המוטו שלנו היה ללכת 'על בטוח' ולפזר את ההשקעה ככל שניתן כדי למנוע סיכונים. ואם באמון עסקינן, הרי שבמהלך עסקאות אלה התברר לי, כי שלטונות הונגריה ויוגוסלביה התקשו לתת אמון באנשיהם. בכל מגעיי עמם הופיעו בקביעות לפחות שני נציגים מן הצד השני, זאת כדי למנוע מצב של נציג בודד אחד שישחית במידותיו המקולקלות את העסקה, וימשוך בחוטים לטובת אינטרסים פרטיקולריים שלו ולא לטובת אלה הקשורים למפעל הסוציאליסטי הגדול. שניים זה כבר סיפור אחר, כל אחד הוא בגדר 'שומר אחי אנוכי'.
בעקבות הונגריה ויוגוסלביה נוספו עוד מדינות, לאו דווקא ממזרח אירופה. מעסקאות התחלתיות עם בנקים ממלכתיים התגלגלנו לעבוד עם צרכני אשראי שונים ומגוונים, שבטחנו ביכולתם לפדות שטרות במועד הנקוב. בשונה משותפינו בארצות הגוש הקומוניסטי, לקוחות אלה היו לווים מן המניין ולא קוני-סחורות בעזרתנו או באמצעותנו. העמדנו לרשותם הלוואות, בניכוי הריבית מראש, וגייסנו את הכספים למימון הלוואות אלה ממכירת שטרי-החוב שקיבלנו ללקוחות שסמכו על הבנק. לא אחת קרה שבבוא המועד לפדיון שטר היה הלווה מקבל מאתנו אשראי נוסף, תמורת שטר חדש, שגם אותו מכרנו במהרה בדיוק באותה טכניקה.
בין לווים אלה היו גורמים שונים שגייסתי בזכות קשריי עם חברות במזרח הרחוק, למשל, חברות של קונצרן מיצובישיביפן ובנקים בתאילנד. אליהם הצטרפו הבנק הממלכתי של איראן והסוכנות היהודית. גזבר הסוכנות באירופה, אריק-ערן לאור, נעשה לאחד משותפינו העסקיים החשובים ביותר, ואף צורף בראשית 1951 למועצת המנהלים של הבנק. רבים מלקוחותינו היו בטוחים כי היהודים בכל רחבי העולם יתייצבו תמיד מאחורי הסוכנות היהודית, ולא יניחו למוסד זה, בעתיד הנראה לעין, לפשוט רגל. שטר בחתימתו של לאור נחשב אפוא בשוק שלנו כהשקעה סולידית ורווחית כאחד, דבר שהקל עלינו לגלגלו הלאה. הסוכנות היהודית, לעומת זאת, קיבלה באמצעותנו אשראי אדיר. בשנים הראשונות לפעילות הבנק הגיע היקף האשראי ל-50 מיליון דולר, שהוזרם בכל הדרכים לביסוס המשק הישראלי ולקליטת עלייה. ההלוואות לגורמים יפניים שעברו דרכנו היו גדולות בהרבה והסתכמו, לפי חשבוני, בכמה מאות מיליוני דולרים.
בעקבות ההתפתחויות הללו יכולנו לא רק להרחיב את עסקינו אלא גם להציע למשקיעים הקשורים אתנו סלים של שטרי-חוב. מי שרכש סל כזה יכול היה לחוש את פיזור הסיכונים, שממילא היו מעטים. למשל, אם משקיע קנה תמורת 910,000 דולר סל בן מיליון דולר, ובו עשרה שטרות בני 100,000 דולר, ואחד מנותני השטרות היה פושט את הרגל, בניגוד לכל הציפיות, עדיין היה הפסד הלקוח מסתכם לכל היותר ב-10,000 דולר. וכאמור, הסיכויים לכך היו מזעריים בהשוואה לסיכוי הגדול בהרבה והוודאי כמעט לקבלת התשואה המובטחת.
מכריי הוותיקים במילנו, אנשי-העסקים מסוריה, קנו בהתלהבות רבה את הרעיון שלי כבר בראשית הדרך, כאשר סוויס-ישראל טרייד בנק רק הופיע על המפה. חלקם עשו זאת משום שהחזיקו במחסנים או בהישג-יד סחורות מבוקשות בארצות הגוש המזרחי, ורצו למכור אותן. אחרים חיפשו השקעות רווחיות והביעו נכונות לקנות ממני שטרות בתנאים הנזכרים לעיל. מכרים אלה נעשו אפוא ללקוחות הראשונים של הבנק החדש. מטבע הדברים, היו ביניהם גם כאלה שלא הסתפקו בתיווך השטרות שלנו, ונעזרו גם בשאר השירותים הבנקאיים שהצענו.
סקטור נוסף של לקוחות שהצעתי להם את שירותי הבנק היו אלה אשר מערכת היחסים עמם התאפיינה בזיקה אישית ושורשית. משהחלה העלייה ההמונית של יהודי עיראק לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, במאי 1950, ויתרו עולים אלה, כאמור, על הנתינות העיראקית. הם מכרו מתוך מצוקת הזמן את רכושם וגיששו אחר אופציות מגוונות להגן על הונם, ככל שיצליחו לחלץ. באוגוסט אותה שנה פניתי למר ויינברג, המפקח על מטבע-חוץ, ולממונה עליו, דוד הורוביץ, מנכל משרד האוצר, בהצעה קונקרטית ובת-ביצוע, לדעתי. הצעתי לפתוח משרד בבגדאד שיעזור לנתב את הוצאת ההון של יהודי עיראק. פעולותיו של משרד כזה, הסברתי, עשויות להצליח אך ורק אם תהיינה מציאותיות ולא כפופות לפנטזיות של פקידי משרד האוצר בישראל. למה הכוונה? לתת אפשרות למועמדים לעלייה להמיר את כספם בשער הדולר בשוק השחור, קרי, לפי 2 דולר ללירה ישראלית, ולא בשער הרשמי כנהוג, לפי 2.80 דולר ללירה. הצעה זו נדחתה אז על הסף. כעבור כמה חודשים של התלבטות, כנראה, הודיע לי דוד הורוביץ, כי כעת הוא נכון לאמץ את הרעיון שלי ביסודו. אולם הברד כבר נמס והוא איחר את המועד, שכן שער הדולר בשוק השחור השתנה פלאים ומחירו היה עתה 1.60 דולר ללירה, ברור שבשלב זה ירד העניין לגמרי מן הפרק.
העובדה שמנהל סוויס-ישראל טרייד בנק בז'נבה הוא 'אחד משלנו' משכה לא מעט
עולים מעיראק להפקיד את כספם אצלנו. זאת, כמובן, בזכות התנאים המשופרים שהצענו ללקוחות אלה, שהיו טובים בהרבה מן התנאים במקומות אחרים, ובכלל זה בישראל. חלקם רכשו באמצעותנו לירות ישראליות, בהיקף של 10 מיליון דולר בקירוב, אלא שהשער היה עכשיו 1 דולר ללירה וזה היה המחיר בשוק השחור. מטיפה לטיפה גדל ההון והעסקאות עם העולים מעיראק גררו אחריהן עסקאות נוספות עם יהודים שנשארו בעיראק וכן עם קומץ אזרחים עיראקים, מוסלמים לכל דבר. כל אלה הצטרפו למאגר לקוחותיו של הבנק והזרימו כספים בהיקף לא מבוטל.
הצעד הבא שעשיתי להרחבת פעולותיו של הבנק היה בראשית 1951, כשהשגתי את הרשיונות ליבוא זהב למקאו, אלו שהיו בידיי כמה שנים קודם לכן. אי-היכולת לפקח כעת מקרוב על העסקים בבנגקוק, כמו גם חוסר ההון הדרוש לרכישות הזהב, אילצו אותי לכפוף גורם נוסף לעסקה זו. לכך התווסף הלימוד מניסיון העבר, שלא לסבך את הבנק החדש בתקלות שעלולות להזיק לשמו הטוב, אם אכן תתרחשנה. בתרחיש הגרוע שדמיינתי לי, ראיתי גנרלים שודדים שיתנפלו על אחד המשלוחים, דבר שיגרור כמובן תביעת-ענק לחברת הביטוח, כפי שחוויתי
ב-1948. הכותרות הסנסציוניות בעיתונים יציירו אותנו כהרפתקנים ובלתי-אחראיים
 ולא כבנקאים שקולים ואמינים. הגורם הנוסף שהכנסתי לתמונה נועד להפוך את התרחיש  החשוך לתרחיש רווי אור וכסף, בלי סיכון. היה זה מי שעשה עמי מחווה והכשיר אותי לתפקיד הניהולי שקיבלתי על עצמי, U.B.S.. רכשנו את הזהב מ-U.B.S. ומכרנו אותו לבנגקוק בנק, שקיבל מאתנו ייפוי-כוח לפעול במקאו במסגרת הרשיונות שלנו. זכור לי שדר שאפר, מנהל U.B.S.,ביקש עם תחילת העסקאות בזהב שאחתום על ערבות לתשלום תמורת המשלוח הראשון. דחיתי את בקשתו זו. כל הון הבנק שלנו מסתכם במיליון פרנק, תירצתי בפניו, ואילו אתה שולח לבנגקוק זהב שמחירו עשרות מיליוני פרנק. אם אשעבד לך את כל הון הבנק שלנו, יהיה זה מהלך לא אחראי וממילא גם לא תוכל להפעיל את הערבות בשעת הצורך... דר שאפר השתכנע, בעיקר לאחר שבדק ומצא כי בנגקוק בנק הוא מוסד רציני שעומד בהתחייבויותיו. באופן זה פתחתי עוד אפיק לא מבוטל לפעילות סוויס-ישראל טרייד בנק, וזאת בלי להשקיע בו שום כסף שלנו. חלקנו ברווחים הצטמצם לעמלות מהבנק המוכֵר ומהבנק הקונה, אך עמלות אלו הגיעו לסכומים נכבדים לאור היקף העסקאות, ולא היה לנו יסוד לתלונה.
בד בבד עם מאמציי לעלות את קרנו של הבנק ולהגדיל את קופתו, פתחתי חשבונות של סוויס-ישראל טרייד בנק בכמה בנקים מחוץ לשוויץ, בניו-יורק, ברוטרדם, בבריסל, בפאריס ובלונדון. בבירה הבריטית בחרתי את בנק אולמן אנד קומפני,בבעלותם של יהודים יוצאי גרמניה. עד מהרה תפס בנק זה מקום מרכזי בעסקינו. הפעילות באמצעותו התרחשה על רקע מצבה הכלכלי והרבולוציוני של בריטניה באותה תקופה, ושוב שילבתי בה את קשרי העבר שלי עם המזרח הרחוק.
בזכות הנהגתו התקיפה של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, ובזכות גבורתם של הבריטים ובעיקר חילות הים והאוויר, נמנעה פלישת הגרמנים לבריטניה. בריטניה אכן זכתה במקום של כבוד בניצחונן של בעלות-הברית על גרמניה, אך את הפצעים המכאיבים, מחיר הניצחון, קשה היה לרפא גם שנים אחר כך. כלכלתה של בריטניה עמדה בשנת 1945 בסכנת קריסה גמורה. ממשלת הלייבור, שהביסה בבחירות את השמרנים וצ'רצ'יל בראשם, המשיכה ודרדרה לחלוטין את המצב. מצד אחד רבץ על הבריטים הנטל הכבד של הקמת מערך לחימה וחימושו בקצב מואץ, מצד שני היה עליהם ליצור מקומות-עבודה להמוני החיילים שהשתחררו, ומצד שלישי הלכה והואצה התפוררותה של האימפריה הבריטית כשנאלצה להעניק עצמאות למושבותיה מעבר לים, כמו להודו ב-1947, למצרים ב-1953 ועוד. בראשית שנות ה-50 עדיין היה  חוסנה הכלכלי והפיננסי של בריטניה רעוע ביותר. המושבות שנעשו עתה למדינות עצמאיות שוב לא הזרימו אליה כספים ולא השתדלו לצרוך תוצרת בריטית. 
נוסף על כך, היה על בריטניה להסתגל להסכמי ברטון-וודס34
 
34 הסכמים שהושגו בוועידת האום לענייני כספים שהתקיימה בעיר ברטון-וודס בניו-המפשייר בארהב. דרכם נוסדה קרן מטבע בינלאומית ובנק בינלאומי לשיקום ופיתוח; הם כללו כ-50 מדינות.
 
שנחתמו ביולי 1944 ונכנסו לתוקף ב-1946. הסכמים אלה הגבילו, בין השאר, את יכולת התמרון בשער הרשמי של הלירה שטרלינג, שבעצם הוקפאה. בנק אוף אינגלנד לא יכול היה עוד לבצע פיחותים ולשנות את שער המטבע בהתאם לאינטרסים של בריטניה, עקב כך ירדה האטרקטיביות של המטבע האמור בשווקים הבין-לאומיים. המדינות שהחזיקו כמויות גדולות של לישט לא ידעו מה לעשות בהן, ולירות אלו נותרו כאבן שאין לה הופכין. יתר על כן, בשל תקנות הפיקוח על מטבע זר בבריטניה נחסמו כספים אלה בחשבונות בבנקים בריטיים, דבר שתרם להחמרת מצבם של בעלי החשבונות וכן של הכלכלה הבריטית.
  תאילנד הייתה אחת המדינות שהחזיקה מלאי עצום של לישט. היא מכרה לבריטניה כמויות גדולות של אורז משובח, בעיקר כדי לענות על דרישות השוק במושבות הבריטיות מאלזיה, סינגפור והונג-קונג, ולא התכוונה לנצל את התמורה בגין האורז לרכישת מוצרים בריטיים. הסיבה הייתה, מן הסתם, האפשרות לרכוש מוצרים מקבילים ממקורות אחרים,
זולים יותר, או שתאילנד נזקקה למוצרי-יבוא שנבצר מבריטניה לספק. כלומר תאילנד מכרה לבריטניה אורז, התמורה שולמה לה בלישט שלא היו חופשיות, אלא הוקפאו ואילצו את תאילנד לעשות שימוש בכסף זה אך ורק בקניית סחורה מהקולוניות הבריטיות או מבריטניה עצמה.
לעומת תאילנד, לישראל בהחלט היה כדאי לרכוש סחורה מסוימת בבריטניה. נפט ממדינות שבריטניה מושלת בהן, למשל, נחשב באותם ימים למציאה גדולה מבחינתנו, נוכח המקורות האחרים של הזהב השחור שעמדו לרשותנו. אך הנפט הבריטי היה צריך להירכש אך ורק בלישט, שלא היו בנמצא באוצר המדינה. סוויס-ישראל טרייד בנק השתרבב לנישה הפתוחה הזאת וסייע בפתרון הבעיה.
כבר בעת פעילותי העסקית בבנגקוק, במחצית השנייה של שנות ה-40, התוודעתי לגישה המעשית שהנחתה את פקידי הממשלה הבריטית במאבקם עם הבעיות ההומניטריות של ארצם. להלכה, הם שמרו אמונים להסכמי ברטון-וודס, אך בפועל העלימו עין מהפרת הסכמים אלו. בלונדון פעל מנגנון לפיקוח על מטבע זר, שהשתדל לקיים את השער הרשמי של הלישט ולמנוע 'שוק שחור' בזהב ובדולרים. אולם בירכתי האימפריה הבריטית, בהונג-קונג ובסינגפור, למשל, לא היה שום קושי לסחור במטבע הבריטי בערכו הריאלי.
השלטונות במקומות אלו, שהיו כפופים לממשלת בריטניה, לא עשו דבר לבלימת 'השוק השחור' ואפילו עודדו אותו. הסוחרים בארצות אלה המשיכו ומכרו את המוצרים הבריטיים בארצות-הברית, תמורת דולרים. איש לא דרש שימירו את הדולרים האלה בבנקים, בשער הרשמי. מכאן הובילה הדרך אל המסקנה הברורה, סוויס-ישראל טרייד בנק יכול לעשות עסקים עם הבריטים, לתועלת המדינה ולתועלתו שלו, בלי צורך להרחיק עד דרום-מזרח אסיה. אנו נקנה לישט במחיר ריאלי באירופה, ואפילו בלונדון עצמה, ובלבד שיימצא לכך לבוש פורמלי מתאים.
על יסוד מסקנה זו פניתי למר היינמן, הממונה על העסקאות במטבע זר בבנק 'אולמן אנד קומפני' בלונדון, והצעתי לו, מדינת ישראל רוכשת כיום הרבה נפט מוונצואלה אך תהיה מוכנה להחליף את המקור הזה במקורות בריטיים. התמריץ לצעד הזה יהיה שיפור בתנאי התשלום. איננו מבקשים הנחה במחיר, אלא את האפשרות לקנות לישט מארצות המעוניינות להיפטר מהן, ולהשתמש בכסף הבריטי שנקנה לרכישת נפט. כך, למשל, מוכנים התאילנדים למכור לנו לישט מהחשבונות החסומים שלהם. תואיל בטובך לברר אצל מכריך ב'בנק אוף אינגלנד' אם יהיו מוכנים להסכים לסידור מעין זה.
למר היינמן היה ברור, בלי שאמרתי זאת במפורש, שאמנם נקנה את המטבע הבריטי במחיר הנמוך ממחיר השוק ובוודאי לא בשער הרשמי, הלא-ריאלי, וזאת תהיה ההנחה האמיתית שמדינת ישראל תקבל על רכישת הנפט. אנשי-שיחו בבנק אוף אינגלנד שמחו שהנה נפתחה להם עוד דלת להגדיל את היצוא מבריטניה בלי לחרוג ממגבלות הסכמי ברטון-וודס, בדיוק כפי שקורה בהונג-קונג ובסינגפור. מאחר שהמהלכים כולם נועדו להתבצע כעת בסיטי של לונדון ולא במרחק אלפי קילומטרים משם, הוטל על מר היינמן לשוב אליי עם התשובה הבאה: מוסד ישראלי יקבל היתר לטפל ברכישת לישט מחשבונות תאילנדיים בבריטניה, בשביל בנק ישראלי, במסגרת מימון של עסקאות מסחריות בין ישראל ותאילנד. 
אף שמר היינמן דיבר בשם מוסד ישראלי ולא בשם סוויס-ישראל טרייד בנק, לא ראיתי כל קושי לעמוד בתנאי זה. הודעתי באמצעות מר היינמן לבנק אוף אינגלנדעל כוונתנו להסדיר יצוא בהיקף נרחב של פרי-הדר תוצרת ישראל לבנגקוק. ואכן, עד מהרה ניתנו לנו האישורים המתאימים לביצוע העסקה ולהעברת לישט מחשבונות תאילנדיים חסומים לחשבונות ישראליים. כל בר-דעת יכול היה להבין שמדובר בעסקה פיקטיבית. כמויות פרי-ההדר שהבטחתי למכור היו גדולות בהרבה לא רק מהיקף הצריכה התאילנדית של תפוזים ואשכוליות, אלא גם מכל נפח הספנות בין ישראל למזרח הרחוק באותה תקופה. אך עובדה בסיסית זו לא הטרידה את שלוות-רוחם של הפקידים הבריטים. ההיקף שדובר בו השתלב בהחלט במושגים הגמישים שלהם על מותר ואסור בשוק המטבע.
כעת נותר לי לסגור את הקצוות של עסקה זו בישראל. הודעתי לאנשי משרד האוצר שאוכל להשיג לישט במחיר מציאה של 2.50-2.55 דולר ללירה שטרלינג, לעומת 2.80 דולר ללישט על-פי השער הרשמי. במקביל הגעתי לסיכום עם ידידי דני רקנאטי. בנק דיסקונטבראשותו קנה את כמות הכסף הבריטי מסוויס-ישראל טרייד בנק,כדי למכור אותו לממשלת ישראל, וסיפק לנו את התמורה בשטרי-חוב בנקאיים. סוויס-ישראל טרייד בנקמכר שטרות אלה בניכיון מתאים למשקיעים פרטיים מבין לקוחותינו, במסגרת השיטה המיוחדת שאימצנו לנו, בלי ערבות של סוויס-ישראל טרייד בנקובתשואה צפויה גבוהה בהרבה מהמקובל בשוק. כך גייסנו, בעקיפין, את הדולרים שנדרשו לרכישת לישט מהתאילנדים. ארבעת הצדדים נהנו מהפרשי השערים ויצאו נשכרים- מדינת ישראל, רוכשי השטרות, בנק דיסקונט וכמובן, יוזם הרעיון, הבנק שלנו. אם בסיבוב הראשון הסתפקנו ברכישה של כמה מאות אלפי לישט, הרי שבתוך זמן לא רב זינקנו לסדר גודל של מיליונים.
אנשי בנק אוף אינגלנדהחליטו לא להיות לגמרי עיוורים, מתברר שעצמו רק עין אחת. הם עקבו בקביעות אחרי העסקאות שלנו עם התאילנדים, אולי כדי להבטיח את עצמם מאישום בהפרת הסכמי ברטון-וודס. בשלב מסוים הודיעו אנשי הבנק לאיש הקשר בינינו, מר היינמן, כי הם נאלצים להקפיא את ההסדר. לפי החישוב שערכו, הם אמרו, ישראל כבר מכרה לתאילנד את כל יבול פרי-ההדר שלה, ולכן אינם מתכוונים לאשר משיכות נוספות מהחשבונות התאילנדיים החסומים. אולם, סגרו חלון ופתחו דלת - אם יש מוצרים אחרים לסחור בהם בין שתי המדינות, הם בהחלט עשויים לאשר את העסקה החדשה. 
כעת הייתי צריך רק להפעיל את הדמיון, וזה לא איחר לבוא. הרעיון החדש שצץ במוחי הוא למכור בולי-עץ, מהיערות שלא היו לנו. אבל הרעיון לא הלהיב את הפקידים הבריטים. תגיד ללקוח שלך, השיבו למר היינמן, שבינתיים תאילנד מייצאת בולי-עץ וישראל מייבאת אותם, שיחשוב בבקשה על משהו אחר. לאחר שדשתי במחשבותיי, הודעתי שנשמח למכור לתאילנד כסף מתכתי. מטילי מתכת יצוקה?! לכאורה, אפשרות מופרכת עוד יותר מסיפור בולי-העץ. נו, באמת, מי שמע אי פעם על מכרות כסף בארץ הקודש? בוודאי לא אנשי כספים וכלכלה בריטים שידעו אילו חומרי-גלם ומחצבים היו בארץ בתקופת השלטון המנדטורי ועקבו בקפדנות אחרי מה שמתחדש בכלכלה הישראלית. אם עמדו על היקף יבול ההדרים שלנו ועל כך שאין לנו בולי-עץ למכירה, איך יהיו מוכנים לבלוע את הסיפור על מכירות מטילי כסף תוצרת  כחול-לבן? ובכל זאת, אלה היו כללי המשחק הלא-כתובים והלא-מוסברים, ואמנם כך שיחקנו. העסקה אושרה  והמשכנו לבצע רכישות נוספות של הכסף הבריטי.
באחד המקרים הופיעו בבנק שני פקידים בכירים של נשיונל בנק אוף יוגוסלביה, שהכרתי אותם מפעולות אחרות בעבר. הם סיפרו לי שממשלת בריטניה נתנה ליוגוסלביה הלוואה של 5 מיליון לישט לטווח ארוך, ולירות אלה מוקפאות, כלומר ניתן להשתמש בכסף אך ורק לקניית סחורות מבריטניה. אך ליוגוסלביה לא היה צורך לרכוש בכל הסכום הזה סחורות ומוצרים מבריטניה. הם שמעו שהבנק שלנו יכול לרכוש מהם חלק מהכסף ולתת תמורתו דולרים אמריקאיים. עניתי בחיוב והודעתי שאני מעוניין לרכוש מהם 2.5 מיליון לישט. לאחר מיקוח רכשתי את הסכום כולו בשער של 2.465 דולר ללירה שטרלינג אחת. כמו במקרים הקודמים, ישראל מכרה מטילי כסף ליוגוסלביה, קיבלה לישט מחשבון יוגוסלבי והפכה אותו לחשבון ישראלי. הביצוע נעשה באופן פשוט ביותר. טלפנתי ללונדון למר היינמן, הלה טלפן לבנק אוף אינגלנד וקיבל את הרשיון, ואת הכסף מכרנו לממשלת ישראל. כך קנתה ישראל סחורות רבות מבריטניה וממושבותיה והכול היה בעצם פיקציה. פיקציה שהתאימה לבנק אוף אינגלנד. 
מהלכים לא-שגרתיים אלה העלו את סוויס-ישראל טרייד בנק על דרך המלך העסקית והרווחית. ביטוי לכך נתן ליפמן לוינסון, כשדיווח לציר טולקובסקי כי במשך ששת החודשים של קיום הבנק, מינואר עד יוני 1951, הצליח הבנק לכסות את כל ההוצאות השוטפות וגם נשאר רווח מסוים. גם בחודש יולי, אם כי החודש לא נגמר, כיסה הבנק את כל הוצאותיו ונשאר רווח נקי. מה שחשוב הרבה יותר שהבנק רכש לו שם מסוים בין הבנקים בשוויץ, למרות הונו הקטן, הזמן הקצר של פעולתו וחוסר 'התלהבות' מצד הבנקים בשוויץ לקבל בנק זר חדש. על כל פנים, הבנקים פותחים לנו אשראי דוקומנטרי בסכומים גדולים וברוב המקרים אינם דורשים תשלום ערובה (margin). במקרה אחד הסכים בנק גדול לפתוח לנו אשראי דוקומנטרי בגודל של מיליון דולר לישראל בתנאים נוחים. העניין לא יצא לפועל בגלל עיכובים בישראל.
לוינסון המשיך ותיאר, כי גם בישראל עצמה חל מפנה יסודי ביחסם של האנשים הקובעים אל הבנק שלנו. בפגישות המרובות שהיו לי עם דר ברט, מר הופיין35,
 
35 אהרון ברט ואליעזר הופיין עמדו באותה תקופה בראש בנק לאומי לישראל.
מר [דוד] הורוביץ, מר שנקר36
 
36 אריה שנקר עמד בראש התאחדות התעשיינים בארץ.
 
ורבים אחרים הביעו האנשים את תמיכתם ונכונותם לעזור לנו, אם כי בזמנו היו להם
ספקות וחששות רבים. שני בנקים גדולים בישראל פתחו אצלנו חשבונות והודיעו על רצונם בשיתוף פעולה, ואלה הם בנק אי לדיסקונט בעמ והאגודה הארצישראלית בעמ -PalestineCorp. Ltd.גםבנקים אחרים מוכנים, אך לא רצינו להגדיל את מספר הבנקים שנעבוד אתם בישראל... התוצאות של פעולות הבנק במשך ששת החודשים הראשונים הצדיקו את הדרך שהתווינו לנו ואת קו פעולותינו.
לוינסון נקט לשון אנחנו בעניין התוויית הדרך וקו הפעולות; בעיניי היא אינה מוצדקת במיוחד. הפגישות המרובות שהיו לו עם האישים הנזכרים במכתבו נותרו עלומות, שכן, לא זכור לי שראינו מהן פירות. על כל פנים, לא לוינסון היה האיש שניהל את המגעים עם הבנקים הישראליים שפתחו אצלנו חשבונות. עשייתו בבנק בשנותיו הראשונות התמצתה,
למיטב ידיעתי, בניהול ישיבות מועצת המנהלים כל אימת שהגיע לביקור בז'נבה. מכתבו של לוינסון לציר טולקובסקי כלל גם דיווח על מנהל הבנק, את הבנק ניהל יהודה אסיא, אחד מבעלי המניות, שהסכים לבקשתי להישאר כאן באופן זמני עד שיימצא מנהל. לאסיא אמנם לא היה ניסיון בנקאי ישיר, אולם ניהל עסקים גדולים במזרח הרחוק ויש לו שֵׁם טוב בכמה בנקים גדולים שעסק אתם שנים רבות. הוא... אינו מעוניין ואינו מסכים להישאר כאן זמן רב, ויישאר כאן עוד זמן מה, במידה שענייני הבנק דורשים זאת.
בהמשך לכך ציין לוינסון את הדברים החשובים העומדים על הפרק, מציאת מנהל מוכשר, בעל ניסיון אירופי בהנהלת בנקים ושענייני ישראל קרובים לו; הגדלת מספר המפקידים והון הפיקדונות והרחבת הפעולות של הבנק. בינתיים המשכתי בניהול ענייני הבנק ביתר מרץ, שכן, המנהל המבוקש בעל הכישורים המתאימים טרם נמצא. מנטלו זריז הלשון יצא, כאמור, מן התמונה, ואחריו, עקב נסיבות הקשורות בחיכוכי יוקרה ובכפילויות בין המחלקות השונות בקהילת המודיעין של ישראל, נאלצו גם גוריאל, בן-נתן וברנע לפרוש.  
המאבקים בין מחלקת המודיעין של צהל ובין המחלקה המדינית לא נפסקו מרגע הקמתם של שני גופים אלה. המודיעין הצבאי אף ניסה לגייס באירופה סוכנים ומקורות משלו ולשגרם לארצות ערב, ללא שום תיאום עם הסוכנים החשאיים של משרד החוץ. בפברואר 1950 הושג לכאורה הסכם על העברת כל האחריות לאיסוף מידע צבאי בחול לידי המחלקה המדינית, אך ההסכם היה תקף על הנייר בלבד.
העובדה שב-25 ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה רק החמירה את המצב. במערכת הביטחון הישראלית התעורר החשש כי מדינות ערב ינצלו את המתיחות הבין-לאומית לפתיחת סיבוב שני במלחמתן נגד המדינה הצעירה, והשאלה איזה גוף ישיג את המידע הדרוש לקראת אפשרות כזאת שִׁלהבה את הרוחות. ראובן שילוח ניסה להשיג פשרה בין הגופים הנִצים אך לא הצליח בכך. לאחר שורה של התנגשויות הגיע שילוח למסקנה, שיש צורך בגוף מודיעיני חדש, המוסד לתיאום, וקיבל חלק ניכר מדרישות המודיעין הצבאי. ראש הממשלה דוד בן-גוריון שוכנע שצריך לפרק את המחלקה המדינית והורה להעביר את פעילותה למסגרת אחרת, הכפופה לו במישרין. בפברואר 1951 הוא הסביר, לו היינו שרויים בימי שלום, הייתי מעדיף ש'הבינה' [אינטליג'נס] בחול תהיה בידי משרד החוץ ובוודאי שלא בידי הצבא. אלא שאין ישראל חיה במצב של שלום. ...במצב הקיים בעולם, כשמלחמה מאיימת לפרוץ, חייב המודיעין לקבל על עצמו גם סיכונים ופעולות נועזות ואסור לסבך בהן את פעולתו התקינה והלגיטימית של משרד החוץ.
אנשי המחלקה המדינית לא אהבו את ההחלטה נטולת הפשרות של בן-גוריון והתאספו לכינוס חירום. בינתיים פיטר שר החוץ, משה שרת, את בוריס גוריאל מניהול המחלקה. בעקבות זאת ועל רקע התוכניות לרפורמה מרחיקת-לכת בקהילת המודיעין, פרץ מה שנודע כמרד המרגלים. בראשית מארס 1951 הגישו אשר בן-נתן ושאר בכירי המחלקה את התפטרותם מן המחלקה המדינית. התפטרותם נתקבלה, אך עצם המרד והגשת ההתפטרות עוררו תגובות קשות בצמרת השלטון. כעבור חודש, ב-1 באפריל 1951, הוקם הגוף שנקרא המוסד. ראש המוסד הראשון היה ראובן שילוח, שקיבל לידיו את כל מה שנותר מן המחלקה המדינית, ובכלל זה גם את חלקה בבעלות על סוויס-ישראל טרייד בנק.
לאחר כ-17 שנה מאז התראינו בפעם האחרונה, נפגשתי לבסוף עם המורה הנערץ עליי בילדותי בבית-הספר בבגדאד, ראובן שילוח. אותו מורה שנתן לי את הקרדיט לסייע לו בבדיקת חיבורי התלמידים בעברית. כעת חלף מבטו על פניי, מנסה לזכור מאין מוכרות לו פנים אלו. המפגש היה מרגש. התברר ששילוח אכן לא ידע במהלך כל המגעים בנוגע לבנק, שמדובר בי, תלמידו. הוא היה סקרן לשמוע פרטים על חיי, מה עשיתי מיום שעזבתי את עיראק, באיזה אופן יצאתי בשנת 38' ומה מצב הדרכון שלי. שילוח לא השתנה. בדיוק כמו אז, גם עתה היה ידידותי וחביב, משכמו ומעלה. סיגריה נעוצה דרך קבע בפיו, שפתו קולחת, עיניו הבוחנות ממשיכות להסתתר מאחורי עדשות משקפיו ומקנות לו הילת מסתורין. יותר מכל ניכּר ראובן שילוח בראשו הרואה למרחוק והמקדים בהרבה את המאוחר. 
לאחר שיחת עדכון אישית ונעימה המשכנו הלאה בענייננו. ראובן שילוח הופיע לפגישה יחד עם עוזרו לעניינים כלכליים, עקיבא לווינסקי, לימים ממנהלי בנק הפועלים וגזבר הסוכנות היהודית. הוא הסביר לי שאינו מבין דבר בבנקאות וגם אינו מתכוון להתחיל לעסוק בכך. הוא מעדיף, כך אמר, שגרשון מירון, מנהל המחלקה הכלכלית של משרד החוץ, ייצג אותו ואת ממשלת ישראל בכל הנוגע לבנק. גרשון מירון עצמו הגיע לז'נבה בתוך זמן לא רב, ומיד נוצרו בינינו קשרים טובים.
  עד מהרה צצו בשטח, בהסכמה מלאה בין גרשון מירון וביני, עוד ארבעה נציגים ישראלים רשמיים. ב-27 ביוני 1951 שיגר שר החוץ משה שרת מכתבים זהים לשמחה גולן, ממנהלי החברה ההסתדרותית הגדולה סולל בונה; לגרשון גורביץ, ממנהלי החברה המרכזית למסחר והשקעות, שהייתה אחת מן החברות הגדולות ביותר במגזר הפרטי; ליוסף שפירא, ממנהליחברת החשמל; ולעורך הדין אלי קירשנר. ידוע לכם, כתב שרת לכל הארבעה, כי לפני חודשים מספר נוסד בז'נבה בנק בשם Suisse-Israelien Banque pour La Commerce אשר הממשלה מעוניינת בו. באנו לידי מסקנה כי מן הראוי הוא, שהאינטרס של הממשלה בבנק זה יהיה מיוצג על ידי אנשים מהציבור שיופיעו כלפי חוץ כבעלי מניות הבנק. לפיכך אני מבקש מארבעתכם לכהן כנאמנים בשמנו. שר החוץ המשיך ופירט את תנאי המינוי והדגיש, בין השאר, כי תקופת כהונתכם תהיה למשך חמש שנים, וכי עליכם להחזיק בכל המניות השייכות לממשלה בידיכם במישרין, או אם תמצאו זאת לנכון, בידי נאמן.... כן קבע, עליכם לעמוד בקשר עם משרדי ולקבל כל הוראה על ניהול עסקי הבנק מן האיש או האישים שאמנה למטרה זו. ארבעת הנאמנים גם נדרשו לדאוג במיוחד הן לאינטרסים של הממשלה והן לאינטרסים העסקיים של הבעלים האחרים.
כפי שכתב לוינסון כעבור חודש, בתזכירו לציר ישראל בשוויץ שמואל טולקובסקי, כל האנשים האלה... הסכימו לקבל עליהם את תפקידם והם קיבלו מינוי ממשרד החוץ. הם כיהנו כנציגי הממשלה בבנק עד מכירת המניות של הממשלה בבנק. בין הזמנים, עם פרישתו של ראובן שילוח מראשות המוסד ומתפקידו כיועץ מיוחד לשר החוץ37
 
37 ראובן שילוח נפצע קשה בתאונת-דרכים בספטמבר 1952. בן-גוריון מינה במקומו לתפקיד ראש המוסד את איסר הראל, שהיה עד אז ראש שירות הביטחון הכללי
 
ומינויו לציר ישראל בוושינגטון, ארהב, סוכם בינו וביני, שממשלת ישראל תעביר את חלקה בבנק ממשרד החוץ לידי משרד האוצר. בהזדמנות זו גם ראינו לנכון להעמיד את היחסים בין שני הצדדים על בסיס כספי סביר. למשרד האוצר הוקצו 20,000 מניות B של הבנק, כביטוי לאחזקתו במחצית הבעלות, תמורת 10 מיליון פרנק שנוספו להון היסוד שלנו.
בד בבד עם חילופי הגברי במחלקה המדינית והקמת המוסד, וחילופי נציגי הממשלה בבנק, שנגזרו מכך, המשכתי להרחיב את היקף פעולותיו של הבנק ואת הון הפיקדונות. בסוף יוני 1951, יכולנו להתגאות בפיקדונות עובר ושב בסך של 2,275,000 פרנקים שוויצריים. כעבור שישה חודשים, לקראת המאזן של סוף השנה, הכפילו פיקדונות אלה את עצמם ויותר, הסכום עמד כעת על סך 4,608,754 פרנקים. גידול דומה הופיע גם בסעיפים אחרים של המאזן. יתר על כן, כיסינו את כל הוצאות ההקמה של הבנק, פרענו את כל החובות שנותרו - 187,000 פרנקים, תוצאות הרפתקאותיו של מנטלו בחודשים האחרונים של 1950. יצאנו משנת הפעילות הראשונה של הבנק, 1951, ברווח צנוע ביותר של 12,194 פרנק. 
 

סוויס-ישראל טרייד בנק נרתם לעזרת המדינה
 
שנת 1952 החלה בסימן של שינויים כלכליים בישראל, בניסיון להתמודד עם המצוקה הקשה שנקלע אליה המשק. אחת הסיבות למצוקה זו הייתה גל העלייה הגדול. יותר מ-800,000 מכלל 1,400,000 אזרחי המדינה היו עולים חדשים שישבו בארץ פחות מארבע שנים. רבים מהם עוד לא נקלטו כהלכה בשוק העבודה ולא יכלו לתת ביטוי מלא לכישוריהם. הנטל הביטחוני כבר לא היה כה כבד לאחר תום מלחמת העצמאות, אך עדיין בלע משאבים אדירים. הדפסת הכסף הביאה לאינפלציה. מערכת הקיצוב והפיקוח קרסה והשווקים האפורים והשחורים פרחו ושגשגו. הייצור לא המריא והיצוא פיגר הרחק מהיבוא. הציבור לא היה מודע... למלוא חריפותן של הסכנות העומדות בפתח, כתב על כך חיים ברקאי38.
 
38 בספרו ימי בראשית של המשק הישראלי
 
רק מעטים ידעו שבין 1949 ו-1952 חי המשק הלאומי ממש מהיד אל הפה, מאחר שמלאי המזון, הדלק ויתרות מטבע החוץ היה בכל אותן שנים קרוב לאפס. היו ימים וחודשים שבהם אספקת הדלק והחיטה הייתה תלויה בהצלחתו של דוד הורוביץ (מנכל האוצר) לקבל אשראי למימון מכלית דלק או מטען גרעינים.
על רקע זה אישרה הכנסת, בינואר 1952, את הצעת הממשלה לפתוח במשא-ומתן על קבלת שילומים מגרמניה. במקביל הוחל במפעל מלווה העצמאות ומכירת איגרות-החוב שלו, הבונדס המפורסמים, בארצות-הברית. ב-12 בפברואר של אותה שנה הכריז שר האוצר אליעזר קפלן על מדיניות כלכלית חדשה ועל הנהגת שלושה שערי-חליפין פורמליים, כביכול, לתקופת מעבר קצרה. הגבוה משלושת השערים, שהיה עתיד להיות לשער העיקרי והרשמי, כבר עמד על 1.80 לי לדולר, יותר מפי שישה מהשער שהיה נהוג עם הקמת המדינה. עצם קיומם של שלושה שערי-חליפין העיד כי הממשלה החליטה שהיא מוסמכת להפלות כלכלית בין מגזרים ושימושים שונים לפי ראות עיניה. מאחורי שלושת שערי-החליפין רחשה מערכת של סובסידיות ומסים שהייתה נתונה לשליטתם המלאה של פקידי הממשלה, וטשטשה כל דמיון בין השערים האפקטיביים לבין אלה הנומינליים.
ממקום מושבי בז'נבה עקבתי בדאגה אחרי הצעדים הכלכליים שנקטה הממשלה. כל בעיה חדשה שהתגלתה ליבתה אצלי עוד יותר את החשדנות, כי מעורבותה של הממשלה בכלכלה הישראלית ניזונה מתערובת של אידיאולוגיה בלתי מציאותית וביורוקרטיה המכוונת לשמור בחרדה על האינטרסים הצרים שלה. מעבר לכך, נוכחתי, שמעורבות זו הולכת ומוסיפה להיות גדולה בהרבה מן הנדרש, גם נוכח האילוצים הכבדים, ורק מחמירה את המצב. הרהרתי בכך רבות, גם ביני לבין עצמי וגם במשותף עם אנשי מקצוע מסביבי, הן כצופה מן החוץ והן כשותף ומנהל בנק בשוויץ שיכול להביא הוכחות בדוקות לכך, שאפשר גם אחרת. כיוון שממשלת ישראל הייתה בכל זאת בעלת מחצית המניות בסוויס-ישראל טרייד בנק, וניהלה אתנו עסקים מעסקים שונים, חשתי היטב ובמישרין במעורבותה ובנזקים שמעורבות זו גורמת. כעת היה עליי להקדיש זמן ומרץ לא מבוטלים להתמודדות עם התקלות החדשות שנוצרו.
כמעט בכל ביקור שלי בארץ נקלעתי לוויכוחים קשים עם דוד הורוביץ, שהתעקש לאחוז במושכות ולפקח על כלל המגעים בין הבנק שלנו לבין ממשלת ישראל. בתוקף תפקידו ראה זאת הורוביץ כזכותו הטבעית, הן בתחילה, כמנכל משרד האוצר, והן אחר כך כנגיד הראשון של בנק ישראל. לא אחת הגענו לידי הרמת-קול צורמת, סיטואציה שהיא כשלעצמה מביכה ולא נעימה במיוחד. אחרי הכול, הורוביץ היה מבוגר ממני ב-19 שנים ונמנה עם צמרת היישוב והמדינה. כשעלה הוא לישראל עם ראשוני העלייה השלישית, הייתי אני עוד זאטוט בבגדאד. דוד הורוביץ היה שותף למשימות רבות ערב הקמת המדינה, צבר ניסיון ומוניטין נכבדים בתחום הכלכלי, ושמו הלך לפניו ברחבי העולם. אף שכבודו במקומו מונח, לא מנע ממני כל האמור לעיל להתעמת עמו, מתוך אמונה ברורה בצדקת דרכי ומתוך דעותיי הנחרצות על חשיבותה של כלכלה חופשית. יתרה מכך, מאחר שהכרתי את פני הדברים מקרוב, הרשיתי לעצמי לנקוט כלפי הורוביץ לשון תקיפה, מסוג שאחרים, שהיו תלויים בו, לא התירו זאת לעצמם. כך, לדוגמה, כשבהזדמנות מסוימת איים עליי הורוביץ שימנע פירעון שטרות של משרד הביטחון שמכרתי ללקוחות הבנק, ובכך הוא ייאלץ למוטט את עיקר הפעילות שלנו, לא היססתי לומר לו כי איומיו מכוונים לכתובת הלא נכונה, וכי המען במקרה זה הוא דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, ולא יהודה אסיא, מנהל הבנק.
למען האמת, פגישותיי עם דוד בן-גוריון עצמו היו מעטות. ראובן שילוח צירף אותי אליו לאחת מפגישותיו עמו. הוא התעניין במסלול חיי וכשסיפרתי לו שהתגוררתי בבנגקוק, הוא ביקש אם אוכל לשלוח לו ספרים על בודהא כדי להתעמק יותר בתורה זו. בחורף שנת 1953 השגתי לו ארבעה ספרים עבי-כרס על בודהא ומשנתו. בן-גוריון הוקיר את מאמציי במכתב תודה. שיחה נוספת התקיימה בבית המלון שבו נפש בטבריה, שבמהלכה הציע לי לעמוד בראש מועצה להשכלה גבוהה. יוזמה זו מצדו הסתיימה בלא-כלום, בראש ובראשונה מפני שהתפקיד הצריך ישיבת קבע בארץ,
דבר שלא התאפשר עקב תפקידי בז'נבה. על כל פנים, הרשיתי לעצמי להתבטא בצורה כנה שכזו באוזני הורוביץ, גם מפני שעתה היה סוויס-ישראל טרייד בנק מעורב במתן הלוואות למערכת הביטחון הישראלית ובמכירת שטרי-חוב שלה.
תחילתו של הסיפור בסוף 1952, כשהגיעו אליי לז'נבה היישר מפאריס שני בחורים צעירים ממני, צבי דינשטיין ואברהם (רמי) טייבר, מנהלי משלחת הקניות של משרד הביטחון בבירה הצרפתית. הם הסבירו לי שהם זקוקים בדחיפות למיליון דולר. אם לא ישיגו את הסכום הזה מיד, אמרו, לא יוכלו לפרוע חובות לספקים ואלה יוציאו צווים משפטיים לסגירת משרדי המשלחת. כשפנו לממונים עליהם בארץ, הוסיפו דינשטיין וטייבר, הוסבר להם שאין שום אפשרות להזרים אליהם כסף מקופת המדינה וכי עליהם לנסות את מזלם אצלי. הנה הגיעו ימים טובים, חשבתי לעצמי בסיפוק. הבטחות-הבטחות והנה, קורה שהן גם מתגשמות. שנתיים אני מחכה בציפייה לתזוזה כלשהי, הקשורה לאותו סעיף אופטימי שחתמו עליו ראשי 'המחלקה המדינית' בחוזה להקמת הבנק, להשפיע כמיטב יכולתם על מפעלים ישראליים להשתמש בבנק זה לצורכי עסקיהם, והנה הגיע המשיח, 'מפעל' ישראלי שלם על 'חמור לבן', הנקרא עתה מערכת הביטחון. נעניתי לבקשה ברצון רב, תוך שאני מתאפק מלומר: 'עכשיו כשאתם דחוקים כל כך נזכרתם בנו? איפה הייתם שנתיים?' מצבו הפיננסי של סוויס-ישראל טרייד בנקבשנה השנייה לפעילותו היה איתן די הצורך כדי להסדיר במהירות הלוואה בת מיליון דולר למשלחת הקניות של משרד הביטחון בפאריס.
מובן שעשינו זאת בתנאים המקובלים של בנק מסחרי, בניכוי הריבית מראש ותמורת שטר-חוב לשנה אחת. דינשטיין וטייבר חתמו על השטר בשם משרד הביטחון, ואני מיד מצאתי קונים לשטר זה מקרב לקוחות הבנק. שביעות-רצונם של ראשי משרד הביטחון מכל המהלך התבררה לי כעבור שלושה ימים בלבד. צבי דינשטיין ורמי טייבר הופיעו לפתע לביקור נוסף בבנק ובישרו לי,
כי הם זקוקים לעוד עסקה סיבובית של מיליון דולר בקירוב. ספקים בבלגיה תבעו מהם סכום זה בדחיפות. שמחתי לשוב ולבוא לעזרתם באותם תנאים, ולספק למערכת הביטחון אשראי שאלמלא כן סביר להניח שלא היה בהישג-ידה. כעת יכולתי לטפוח לעצמי על השכם ולומר כי עמדתי בתנאי החוזה להקמת הבנק ועשיתי את כל הדרוש לשם קידום פיתוחו של הבנק... במטרה לעזור למדינת ישראל.
בעקבות מערכת הביטחון באו עוד כמה וכמה גורמים ישראליים, בהם חברת הספנות הלאומית צים, חברת אל-על שעשתה אז את ראשית צעדיה בשוק התעופה, חברת דשנים וכימיקלים, והמועצה לשיווק פרי-הדר, ששמה שימש אותנו, כזכור, לקניית לישט מחשבונות תאילנדיים בלונדון, והאשראי שהעמדנו לרשותה סייע לה בעסקיה האמיתיים. תוך כדי כך לא חדלנו מן העסקים המסחריים הרגילים עם גורמים במזרח הרחוק. הוספנו להלוות להם סכומי כסף גדולים תמורת שטרי-חוב שנמכרו ללקוחותינו, והשתמשנו בעסקאות האלה גם כדי להרחיב ולהעמיק את אחיזתנו בעולם הבנקאות של שוויץ ולחזק את קשרינו עם בנקים אחרים. 
דוגמה מובהקת לכך היא עסקה שעשיתי בשנת 1954 עם שותפיי למכירות הזהב, אנשי U.B.S.. יזמתי מתן הלוואה בסך 30 מיליון דולר, בשטרות של חצי מיליון דולר כל אחד, לחברה היפנית של חנויות הכל-בו  Dai-Maruוזאתתמורת שטר בערבות של בנק מיצובישי.הצעתי למנכל U.B.S., דר שאפר, לקנות את מחצית השטר. זה היה, ליתר דיוק, הלבוש הפורמלי של העסקה שהצעתי לו. בפועל ביקשתי שיממן את מחצית ההלוואה לרשת היפנית, וכן ישלם עמלה לבנק שלנו על שטרח להכניס אותו לשותפות. הבנקאי הנכבד, שפחות מארבע שנים קודם כן הכיר אותי כטירון במקצוע וסייע לי בצדדים הטכניים של פתיחת סוויס-ישראל טרייד בנק,הופתע מעצם העניין וכנראה גם מהעובדה שהגדי גדל ונעשה לתיש. מהבעת פניו הבנתי שאינו בטוח כלל ביכולת ובנכונות של הגורמים היפניים לפרוע בבוא העת את השטר, כמקובל בכלכלה המערבית המתוקנת. העזתי אפוא לומר לדר שאפר בנוסח העדין ביותר, כי תאגיד מיצובישימסוגל לפרוע בקלות את השטר, ושבתי ורמזתי על הרווח הצפוי לבנק שלו מרכישת מחצית השטר. ואכן, כעבור זמן קצר השלים דר שאפר את בדיקתו וקנה מאתנו אמנם לא את מחצית השטר, אבל שליש ממנו. חיש קל מצאתי קונים לחֶלק השטר הנותר ורשמתי לי את המסקנות המתבקשות: גם ב-U.B.S. הבינו שאין לזלזל ברווח של 9 אחוזים מתוך 10 מיליון דולר, וגם שם, למרבה הפלא, עדיין לא תפסו הנוגעים בדבר שהם יכולים לוותר על שירותי הבנק שלנו ולהתחרות בנו באופן ישיר. תיווך שטרות בלי ערבות הבנק עדיין נראה לבנקאים השמרנים של ציריך, ולא רק להם, כהרפתקה יפה אך ורק לבנק נועז כמו הבנק הקטן שלנו. כך נותר לנו עוד זמן-מה ליהנות מן המונופול בתחום זה ולהשתמש בו לביסוס עסקינו.
  המאזן שהצגנו בפני הציבור בסוף 1952 העיד שהצלחנו במידה לא מבוטלת. הסך הכולל שלו עמד על 23,952,028 פרנק לעומת 8,823,363 פרנק בשנה הקודמת. הפיקדונות בחשבונות העובר-ושב גדלו בתוך שנה אחת פי שלושה ויותר מ-4,608,754 פרנק ל-15,477,956 פרנק נטו. הרווח גדל בשיעור גדול עוד יותר והגיע ל-413,065,16 פרנק, פי חמישה מהרווח שהשגנו בשנה הראשונה.
הבנקאי הראשון שגילה כי נוסחת ההצלחה שלנו תוכל לפעול גם בשירותי הבנק שלו היה דווקא מישראל, דני רקנאטי, מנכל בנק דיסקונט.לאחר שהפעלנו דרכו כמעט את כל עסקינו בארץ במשך שנתיים וקנינו ממנו לא מעט שטרות תמורת סכומים שגייסנו בחול, היה ברור לרקנאטי כי הבנק שלו יכול לבצע תיווך שטרות בעצמו, ללא התיווך של סוויס-ישראל טרייד בנק, וכך כמובן יחסוך את דמי העמלה שהיה עליו לשלם תמורת תיווך זה. לא יכולתי להתרעם על הגילוי הזה של רקנאטי. לא התיימרתי, ולו לרגע, לרשום פטנט או להחזיק בזכויות יוצרים על הרעיון, מה גם שברור היה שזוהי משימה אבודה מראש , שלא לדבר על כך שרקנאטי עצמו נהג כלפיי גם עתה במלוא ההגינות, הידידות והג'נטלמניות. הוא הציע לי לפרוש מהבנק שהקמתי ולהיכנס לשותפות אתו בסניף של בנק דיסקונט שהתכוון להקים בז'נבה. רקנאטי ניסה להסביר לי, בוודאי יותר מפעם אחת, כי השותפות עם הממשלה עתידה לסבך אותי בצרות עסקיות, ואילו השותפות שלך אתי, אמר, תהיה שותפות נורמלית ובריאה בין שני אנשי-עסקים המדברים באותה שפה וחושבים באותה רוח, ולכן היא תועיל לשנינו. הוא אפילו שלח את אחיו, הארי רקנאטי, לדבר אתי.
במבט לאחור אפשר לומר, שרקנאטי כמעט ניבא את העתיד בעניין זה, וללא ספק צדק,
אך בשעתו הייתי משוכנע שאצליח להתגבר על הצרות הצפויות וכי מוטב לי להמשיך בכיוון שהתחלתי בו במקום להיות כינור שני אצל רקנאטי. במבט שני, אני נוטה להאמין שגם היום הייתי חוזר על אותו מהלך, שכן, מבחינה אישית, קסמה לי יותר השותפות עם המדינה הן כיהודי והן כציוני, והעניקה לי את התחושה הנפלאה של תרומה למדינה שאליה חשתי שייך בכל מאודי.
הידידות האישית בין רקנאטי וביני לא ניזוקה ולא נפגמה, אבל ב-1953, עם פתיחת הסניף האמור של בנק דיסקונט בז'נבה, נעשינו למתחרים של ממש בתחום המקצועי. באופן טבעי היה עליי להתנתק מבנק דיסקונט ולמצוא בנק חדש שייצג את סוויס-ישראל טרייד בנק בישראל. בחירתי נפלה על בנק איגוד,שהיה אז הבנק הרביעי בגודלו בישראל ועסקיו העיקריים היו קשורים בתעשיית היהלומים. כך התחלתי להתהפך בשנתי מצד אל צד, ובמוחי מקננת המחשבה על המחר הקרב ובא. סוויס-ישראל טרייד בנק, כבר תכננתי,יקנה במרוצת הזמן את בנק איגוד, וכך אצליח להגשים את חלומי הישן ולעמוד בראש הבנק שייחלתי לו, במדינת ישראל.

 
לוי אשכול ופנחס ספיר –
'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?'
 
בין האנשים שהייתי צריך לדון עִמם בעניין זה, ובעוד כמה עניינים חשובים לא פחות, היו שני הקברניטים החדשים שהחלו להשיט את הספינה המיטלטלת של הכלכלה הישראלית. ביוני 1952 פרש אליעזר קפלן מתפקיד שר האוצר ובמקומו בא מי שהיה המנכל הראשון של משרד הביטחון, ואחר כך שר החקלאות והפיתוח וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, לוי אשכול. זמן קצר לאחר שפרש דוד הורוביץ מניהול משרד האוצר כדי לעסוק בהקמתו של בנק ישראל39,
 
39 דוד הורוביץ היה נגיד בנק ישראל מדצמבר 1954 עד אוקטובר 1971.
 
מינה לוי אשכול, ביוני 1953, לתפקיד מנכל משרד האוצר את ידידו משכבר הימים, ואת מי שהחליף אותו בשנת 1949 בתפקיד מנכל משרד הביטחון, פנחס ספיר. שניהם היו שותפים ותיקים. מבחינות מסוימות, אפשר לומר שכבר בשנות ה-30 'גילה' אשכול את ספיר וצירף אותו אליו כיד-ימינו. כשהקים אשכול בשנים אלו את החברה לשיכון פועלים ולמימון, ניר, ואחר כך את חברת המים מקורות, אך טבעי היה שימנה את פנחס ספיר לסגנו.
השניים המשיכו ללכת יחדיו, זרת באגודל, אף לאחר הקמת המדינה, הן במשרד הביטחון והן כשמונה ספיר בשנת 1951 לממונה על הפיתוח במשרדי החקלאות והאוצר ולנציב המים הראשון בישראל. שניהם הגיעו לפעילות כלכלית ולתפקידים בכירים במערכת הפוליטית והממשלתית כאנשי מפאי, נאמנים פחות או יותר לרעיונות של משק פועלים ותכנון מרכזי. אשכול הגיע לארץ בימי העלייה השנייה מקייב שבאוקראינה לדגניה ב', בהיותו בן 19 בלבד, לאחר לימוד ב'חדר' ובגימנסיה העברית בווילנה. ספיר עלה ארצה מפולין בעלייה הרביעית בהיותו בן 22, וזאת לאחר לימודים בסמינר למורים בוורשה. הוא התיישב בכפר-סבא ובתחילת דרכו עבד בפרדסיה. לשניהם לא הייתה השכלה אקדמית בכלכלה ולמרות פעילותם הנרחבת בעניינים משקיים, הם לא צברו ניסיון בעולם העסקים האמיתי.
גם אשכול וגם ספיר התרגלו לפעול כגזברים וכמנהלי חברות הסתדרותיות וציבוריות במערכות לא תחרותיות, התלויות בתקציבים מן הקופה הכללית. לא פלא, אפוא, שהם התייחסו בחשדנות לא קטנה ליזמים פרטיים, במיוחד למי שהתעקשו לעמוד על דעתם ולפעול לפי שיקולים
כלכליים טהורים, בלי בהכרח לומר אמן לכל הוראה מן הדרג הפוליטי. על רקע זה פרצו בינינו
לא אחת התנגשויות ועימותים.
החיכוכים הבלתי נמנעים הללו נגעו בנושאי כלכלה, חברה ומדיניות ולא היו ממש אידיאולוגיים, אולם לעתים התעטפו כלפי חוץ באצטלה כזו. שניהם, אשכול וספיר, לא היו טיפוסים דוקטרינריים. אין ספק שהיו נבונים ומציאותיים די הצורך שלא לשגות בחלומות על סוציאליזם בימינו, לא לחתור להלאמת רכוש פרטי, אפילו לא להזכיר זאת ברמז. הם הבינו בבירור שתפקידיהם הממלכתיים מחייבים אותם למשוך לישראל משקיעים המתיימרים להרוויח כסף.
עם זאת קיוו שיוכלו לפעול בתחום זה, בלי לאבד את השליטה על התהליכים הכלכליים במדינה ובלי לקפח את יכולתם להיטיב עם אלה שהם חפֵצים בִּיְקרם. אשכול וספיר לא התנהלו כמי שחושבים שהמטרה האידיאולוגית והפוליטית מקדשת את כל האמצעים, אך בהחלט הניחו שמטרה זו מצדיקה התגמשות, לפחות ביחס לחלק מן האמצעים. כך קרה שבצד הזכויות הרבות שעמדו להם, ובצדק, נרשמו להם גם כמה וכמה עניינים לא לגמרי כשרים. אותו החלק, שבו רב הנסתר והבלתי-טהור על הגלוי, נגע לי עצמי ואף הזיק, לדאבוני.
'היֵלכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו'? הם אולי נועדו זה לזה, ואני אמנם נוהג להזכיר את אשכול וספיר בנשימה אחת, אך היו בין השניים גם הבדלים תהומיים. אשכול היה, לדעתי, מתוחכם יותר ומבין עניין, לא מקובע בד' אמותיו, אלא פתוח וגמיש גם לדעות אחרות. הוא התאפיין בהרבה פחות כוחניות מספיר, אף שהוא היה זה שהרבה להשתמש במשפט הידוע מפרקי אבות: הפנקס פתוח והיד רושמת. על סמך ניסיוני האישי, נדמה לי, שגם מסירותו של לוי אשכול למפלגתו, ונכונותו לפעול למענה ללא כל חשבון לא היו עמוקות וחזקות כמו אלו של ספיר. דומני שכך היה גם ביחס למעורבות ולהתערבות האינטנסיבית בכלכלה הישראלית, שאפיין את ספיר יותר מאשר את אשכול, והוא מילא בכלכלה זו תפקיד מרכזי כל שנות עשייתו.
'מי שעושה, גם שוגה', 'מי שלא נוהג, לא עושה תאונות', אלו היו האמרות החביבות על פנחס ספיר, ואלה גם שימשו לו, בשעת הצורך, צידוק למעשה כלשהו שעשה, ונכשל. ספיר היה בולדוזר ענק שהיה מסוגל להזיז הרים, לדחוף ולפָנות במחי-רגל כל אבן נגף שחסמה את דרכו, לעתים בלי לתהות כלל על קנקנה. בנושא זה לא היה לו לא דין ולא דיין. מרוב להיטותו להשיג דברים במהירות, נזנחו על-פי-רוב הקריטריונים המנחים. כך הונצחו מפעלים כושלים שלא היה להם קיום כלכלי, וכך קמו 'פילים לבנים'. אני ראיתי את הדרך לניהול כלכלת המדינה בצורה שונה. ואכן, במרוצת השנים שילמנו על כך מחיר כבד.
אחת הפעולות הראשונות של סוויס-ישראל טרייד בנקבשיתוף עם השניים, אשכול וספיר, נקשרה בחברת החשמל. חברה זו, שניצבה באחד המוקדים המרכזיים של המשק הישראלי, הוקמה בשנת 1923 כגוף פרטי ונרשמה בלונדון. חלק ניכר מן המניות שלה היה בידי אזרחים בריטים, דבר שלא מנע את התגייסותה של החברה במרוצת השנים למשימות רבות וחשובות בשירות המדינה. בשנת 1953 החליטה הממשלה כי יש להעביר את החברה לבעלות ממלכתית מלאה. מובן שהיו דברים בגו. הוחלט להגדיל בצורה ניכרת את הון החברה, לצורך הרחבת הפעילות וההשקעות הנדרשות לשם כך. מאחר שהיו רמזים לכך שבעלי המניות הבריטים יתנגדו, נקבע שהמדינה תשתלט על מניותיהם. מן ההחלטה הזאת נדף, כמובן, ריח של הלאמה, על כל האסוציאציות שנלוו לכך במערב, ובכלל זה האיתותים הברורים למשקיעים פוטנציאלים בישראל, שעליהם להיזהר מפני התנכלות הממשלה לכספם. הצעתי אפוא לספיר לרכך, בעזרתנו, את המהלומה, והוא נענה להצעה. התחלנו לרכוש את המניות של חברת החשמל בבורסה בלונדון באמצעות כמה חברות, ובכספים שהפכו להלוואה שלנו לממשלת ישראל. בבוא העת, כשכבר החזקנו בנתח נכבד מכלל המניות, יכלה הממשלה לפנות בגלוי לבעלי המניות האחרים בהצעת רכישה, כמקובל בשוק, ושוב אי אפשר היה להאשים אותה בהלאמה כפויה. באותו אופן סייענו גם לרכישת המניות של בתי הזיקוק בחיפה, ולחברת הדלק של. בשני מקרים אלה רכשנו כגורם פרטי את המניות בלונדון של Shell Petroleum
Palestine  of ושלHaifa Refineries , כדי להעביר את הבעלות בצורה סולידית לידי ממשלת ישראל.  
עוד היתקלות מיותרת שחוויתי עם אשכול וספיר החלה בשיחה טלפונית בהולה שהגיעה אל ביתי בז'נבה ביום ראשון אחד, בשלהי שנות ה-50. בוא מיד לארץ! הרעים קולו של ספיר מן העבר השני של הקו. הסברתי לו בצורה נימוסית שלא אוכל להיענות לבקשתו-הוראתו, כיוון שהזמנתי את רוב הבנקאים בז'נבה למסיבת קוקטייל מטעם הבנק שלנו, ליום שישי הקרוב. ספיר, שלדידו לא היה דבר כזה בעיה בלי פתרון, עמד על שלו. תגיע מחר, יום שני, פסק, וביום שלישי כבר תהיה בדרכך חזרה לז'נבה. הזכרתי לו שהביורוקרטיה הישראלית אינה ערוכה לתרגילים כאלה. אני בחור צעיר, אמרתי לו, ובגילי אני צריך היתר יציאה בכל פעם שאני ממריא מישראל, ולהיתר יציאה כזה צריך לחכות כמה ימים. אין בעיה, לא נרתע ספיר, אני אגיע לשדה-התעופה ואדאג שתקבל היתר יציאה מיד, הבטיח. ניפגש בירושלים בכנסת, מחר בשעה שמונה בערב, אמר וטרק את השפופרת בלי לחכות כלל לתשובתי.
לפי טון הדיבור של ספיר ובהילות המפגש הנחתי שמדובר בעניין חשאי ובפגישה גורלית לעתיד המדינה. מובן שעליתי על מטוס לישראל והגעתי בדיוק בזמן למשכן הכנסת, שהיה אז ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. הייתי משוכנע שספיר ייצא מחדרו כדי לקבל את פניי, ואחר כך, בחדרי חדרים, יגלה לי במה מדובר. כשהגעתי לחדרו, הופתעתי לראות עוד ארבעה-חמישה אנשים הממתינים, כמוני, לפגישה עם פנחס ספיר. קלטתי שהם באו לדון אתו בעניינים משניים-יחסית הנוגעים להם, ולא בנושא החשוב כל כך והלא-מוכר לי עדיין, שבגללו הוזעקתי ממרחקים. כעבור כמה דקות הופיע ספיר, התנצל על כך שהוא בעיצומו של דיון חשוב ואינו יכול להתפנות ולהיפגש עם הנוכחים במועדים שנקבעו להם. רובם התבקשו לחזור בעשר וחצי. כשהבחין בי אמר, תבוא בשתים-עשרה בלילה.
חזרתי בחצות יחד עם אריק לאור, גזבר הסוכנות באירופה, שאף הוא הגיע משום מה באותו ערב לכנסת. כבר בפרוזדור המתינו לנו גולדה מאיר, לוי אשכול, פנחס ספיר וראובן שילוח. במוחי חלפו מחשבות שונות ומשונות על מה שעתיד להתרקם בתוך דקות ספורות, בעיקר בגלל נוכחותו של מכרי הוותיק, ראש המוסד, ראובן שילוח. הייתי נרגש וזעה קרה בצבצה על פניי. אולי משום כך נדהמתי כל כך לאחר שנכנסנו לחדר הישיבות, התיישבנו ואשכול פתח במילים: אסיא, המדינה עומדת להישאר בלי סוכר. נשאר לנו סוכר לשבועיים בלבד. אנחנו צריכים לקנות עכשיו, ממש עכשיו, מלאי גדול, ולשלם תמורתו במזומן שני מיליון דולר. האם תוכל לגייס את הסכום הזה מיד, כדי לקנות סוכר? כגודל הציפיות, כן גודל האכזבות. אדוני השר, פניתי בחוסר איפוק לאשכול, האם זו הסיבה שבגללה הייתי צריך לטוס בדחיפות כזו לארץ? הרי אפשר היה לפתור את כל העניין באותה מהירות, אם לא יותר מכך, בטלפון.
ביקשתי מאשכול שיורה לאריק לאור לחתום על השטרות המתאימים. היו אלה הליכים פורמליים להעברת הכסף כדי שהמדינה לא תישאר, חס וחלילה, בלי סוכר. אשכול, שהתעלם במכוון
מהקובלנה שלי, דרש מיד מלאור, בטון ענייני, לעשות כדבריי. ואילו ספיר חשב שעליו לנצל את
מה שנראה לו, אולי, כשעת רצון טוב שלי. הוא ניצל את ההפוגה בחתימות כדי להסביר לי, שיש צורך באשראי דחוף בסך שני מיליון דולר נוספים, למימון רכישות של חברת מקורות לצורכי המוביל הארצי. הנחתי שאם אשהה את מתן ההלוואה הזו, יש סיכוי שספיר, ללא כל בעיה, יזעיק אותי שוב לארץ בדחיפות גם בשבוע הבא, ולכן הזדרזתי להסכים. באותה תקופה כבר גלגלתי בקביעות שטרות של הסוכנות היהודית, בחתימתו של לאור, על סך עשרות מיליוני דולרים, וארבעה מיליוני דולרים נוספים לא שינו בהרבה את התמונה הכוללת. עכשיו היה שקט. אני חיכיתי לגולדה כדי לדבר, אבל היא לא אמרה דבר. לכן, שאלתי אותה, גברת מאיר, כמה את רוצה? היא שאלה אותה, האם גם אני יכולה לקבל הלוואה?. עניתי לה, אם לשלושה גברים מכובדים אני נותן הלוואה,איך ייתכן שלא אתן לגברת נחמדה כמוך? חשבתי שאם את באה איתם, גם את זקוקה להלוואה. והיא ענתה לי, לא, אני באתי כי שמעתי שיש כאן קוסם בגדאדי, אחד שמוציא כסף מהשרוול... כולם צחקו, חוץ מספיר, שהיה שקוע במחשבותיו, או לא הבין את חוש ההומור, או אולי חשב שהבחור הצעיר הזה, יש לו חוצפה ואסור לו לדבר בנוכחות ארבעה שרים בצורה כזו.
עוד פגישה, שתייקתי אותה בזיכרוני כמשמעותית, התקיימה בין אשכול וספיר וביני בשנת 1955, זמן קצר לאחר שהתחלתי במגעים לרכישת בנק איגוד מידי שני בעליו העיקריים, איש העסקים היהודי הלונדוני וולטר כהן ו'החברה הכלכלית לארץ-ישראל'. עצם הרעיון שלי לקנות את בנק איגוד הרגיז כנראה מאוד את אליעזר הופיין, שהיה באותה תקופה יור מועצת המנהלים של 'בנק לאומי לישראל'. הופיין החליט למנוע ממני את הגשמת היוזמה הזאת בכל מחיר. הוא החל לנקוט צעדים דרסטיים, שעד היום איני יכול להבין את סיבתם. הופיין היה אז בן למעלה מ-80, מאחוריו עבר מפואר של פעילות בשירות היישוב והמדינה מאז עלה לארץ מהולנד ב-1912, בין ראשוני העולים ממערב אירופה, ועד שנעשה לאיש החזק בבנק אנגלו-פלשתינה (אפק). הופיין ביסס את מעמדו של הבנק, שהיה אז הסוכן היחיד של המדינה, וניצח על הנפקת מטבעות ושטרי הכסף הראשונים לקראת הכרזת העצמאות ב-1948. שמו של בנק אנגלו-פלשתינה הוסב בשנת 1951 לבנק לאומי לישראל.
הבנק בראשותו של הופיין נהנה ממעמד כלכלי איתן ומיוקרה רבה, לא הייתה לו סיבה לחשוש מפני מתחרה כמוני. ובכל זאת, הופיין היה נחוש לא להניח לשום גורם חדש להשתלב במישרין בבנקאות הישראלית, והוא פעל כמיטב יכולתו ומעמדו כדי לסכל את המזימה. הדברים הגיעו לידי כך שהופיין, כשנודע לו על המומ בין סוויס-ישראל טרייד בנק לבין בנק איגוד, הציע לבעלי בנק איגוד הצעה שקשה לסרב לה: לרכוש את מניות הבנק במחיר גבוה בהרבה מהמחיר שהצענו אנו, וגבוה יותר, כמובן, גם ממחיר השוק. ואכן, לא במפתיע, קיבלו בעלי בנק איגוד את ההצעה, והבנק סופח לאימפריה של בנק לאומי לישראל. כך הצליח הופיין להתרחב ולדחוק אותנו הצדה.
בתנאי השוק הישראלי היה זה, כמובן, מהלך שנזקק לאישורם של ראשי האוצר. לעניות דעתי היה עליהם להימנע ממתן האישור, ולו רק משום העובדה שהופיין שילם את המחיר
המוגזם מכספו של בנק לאומי לישראל, כלומר על חשבון ציבור הלקוחות ובכלל זה הממשלה. אבל,  כאמור, הופיין היה האיש החזק ובעל ההשפעה, לכן, ללא כל קושי, ניתנו לו כל האישורים לרכישה. בפניי ננעלה הדלת למימוש חלום ישן ששוב נותר, לעת עתה, בגדר אשליה.
כשהגיעו אשכול וספיר לביקור בז'נבה, לא יכולתי להסתיר את זעמי. נזכרתי באותו כרם של נבות היזרעאלי שחמד אחאב, והשתמשתי כעת באותה שאלה נוקבת ששאל אליהו הנביא, הרצחת וגם ירשת? לאחר שאשכול הסביר לעמיתו את מקור הציטוט ופשרו, הוא הבטיח שיתקן את המעוות, ויפעל ככל יכולתו עם הגורמים הנחוצים להסדרת רשיון לפתיחת בנק חדש בארץ. 
הגורמים הנחוצים היו במקרה זה מוסד אחד והאיש הכל-יכול העומד בראשו, שהחליט לא להקל עליי את הדרך אל הבנק. דוד הורוביץ, שהיה כעת נגיד בנק ישראל והממונה מתוקף תפקידו על רישוי הבנקים, היה איתן בדעתו שאין מקום לבנק נוסף בארץ. הוא הודיע חד-משמעית שאין בכוונתו להעניק את הרשיון המבוקש. כך ניתן 'אות הפתיחה' לסדרת התנגשויות בלתי נמנעות בין הורוביץ וביני, שנמשכו ללא הפוגה לאורך 12 השנים הבאות.
אני עצמי לא קפאתי על שמריי, אלא הגברתי ככל יכולתי את הלחץ על אשכול, תוך שאני נעזר במכר חדש, דר עדיה קוניקוב, לשעבר איש משרד האוצר שהצטרף לבנק בז'נבה בסוף 1954. בשלב מסוים, כשהרגשתי שבאו מים עד נפש, נאלצתי להרחיק לכת ולאיים על אשכול וספיר שאעזוב את הניהול ואת חלקי בבנק בז'נבה, אם לא יינתן לי האישור המיוחל לפתוח בנק בארץ. למשמע האיום הזה, ראה כנראה אשכול לנגד עיניו את כל הכספים שזרמו לארץ באמצעותנו והבין שלא יהיה זה מן החוכמה לוותר על המשך הזרימה. הוא הורה למזכירתו להכין מכתב שיפתח את הדרך למתן רשיון לבנק שלנו בישראל, עם או בלי הסכמתו של בנק ישראל. 
כשהגיעו הדברים לידיעתו של דוד הורוביץ וכשנוכח שאשכול נחוש בדעתו, הוא פנה אליי ישירות וניסה לשכנע אותי על דרך ההיגיון לוותר על היוזמה כולה. בנסיבות הקיימות, התריע הורוביץ, פתיחת בנק נוסף בארץ עלולה לפגוע במשק הישראלי ואף להסב נזק לי ולקבוצה הגדולה שאותה אני מייצג.
  לא השתכנעתי בשום אופן, וניסיונו האמור של הורוביץ נכשל. הנקודה היא, שלא התעקשתי אך ורק בגלל האתגר להגשים את שחלמתי עליו שנים רבות. לא הלכתי כמו פרפר אל האש. ראיתי את המציאות בצורה צלולה, וככל שהבנתי אותה יותר כך הייתי בטוח יותר ויותר כי מוסד בנקאי מבוסס נוסף בארץ ייטיב בהחלט עם מדינת ישראל, בעיקר כשיש מאחוריו גב יציב וחזק כמו סוויס-ישראל טרייד בנק.
בדוח שהגשנו לבעלי המניות בשנת 1955, בסך הכול בשנה הרביעית לחיי הבנק, יכולנו לכתוב במצפון שקט: אזור מערב אירופה התנסה בשנה האחרונה בתקופת השגשוג הגדולה ביותר מאז המלחמה. רמות הייצור והסחר עלו ב-70 אחוז בקירוב לעומת המקובל בתקופה שלפני המלחמה. עקב כך הצטברו יתרות מטבע כמעט בכל מדינה, למרות הגידול המשמעותי הכולל ביבוא מארהב. ...מבחינת הבנק שלנו, הייתה השנה היוצאת שנת התבססות יותר משנת התרחבות. אנו מבקשים שתתייחסו ברוח זו לגידול בהון העצמי של הבנק בסך חמישה מיליון פרנק. ...מספר החשבונות שנפתח בבנק גדל ביותר מ-20 אחוז ומספר האשראים הדוקומנטריים שנפתחו גדל ב-40 אחוז. ביולי 1955, לאחר שקיבלנו רשיון מממשלת צרפת, רכשנו מוסד בנקאי קטן בפאריס, Societe.Financierre d'Orientבנק זה נוסד ב-1925, אך שימש את בעליו הקודמים רק לעסקים מיוחדים. בעקבות הרכישה הגדלנו את הונו מ-1 מיליון פרנק ל-13 מיליון פרנקים צרפתיים והתחלנו לנהלו כעסק בנקאי כללי. ההתקדמות בחודשים הראשונים לניהול החדש הייתה מספקת ביותר ואישרה את אמוננו כי יוזמה זו תתרום בבוא הזמן את חלקה המלא לרווחינו. 
  הטבלה שהוצגה בסוף הדוח השנתי האמור לימדה כי המאזן הכולל של סוויס-ישראל טרייד בנק גדל בתוך ארבע שנים כמעט פי שבעה. מ- 8,823,364 פרנק בשנת 1951, ל-57,868,614 פרנק בשנת 1955. נוסף לכך ניהלנו תיקי השקעות של לקוחות בהיקף של 300 מיליון דולר בקירוב.
בעקבות המכתב של אשכול ובעקבות השיחות בין דוד הורוביץ וביני, זומנה הוועדה המייעצת של בנק ישראל והנגיד העלה בפניה את העניין. כל חברי הוועדה, למעט אחד, נתנו את ברכתם להקמת הבנק החדש. המתנגד היחיד, שלא במפתיע, היה אליעזר הופיין. אבל עכשיו לא היה די בהתנגדותו לסכל את התוכניות שלנו ולפגוע באינטרס מובהק של הציבור הישראלי.

לחיות בז'נבה
 
שתי סיבות חופפות, נישואיי עם ז'אנט, והקמת סוויס-ישראל טרייד בנק בשנת 1950, אילצו אותנו לקבוע את משכננו בעיר המהודרת והיקרה ביותר בשוויץ, ז'נבה. עיר פסטורלית במיוחד בנופיה. נהר הרון המתחיל את דרכו מאגם ז'נבה חוצה את העיר לשניים. על גדות הנהר טיילות מדהימות, ולאורכן בתי-קפה רבים שוקקים חיים. מהטיילת משקיפים מצד אחד על האגם הרגוע, ומצד השני על ה'מונט-בלן', ההר הגבוה באירופה, בגבול צרפת. ז'נבה עצמה, בניגוד לנינוחות ולשלווה של הנוף, היא עיר סואנת ביום ואף חיי הלילה בה תוססים מאוד. עיר אלגנטית, נקייה להפליא ובה שפע בתי אופנה של מותגים בין-לאומיים. תושביה מתפרנסים מענפי הבנקאות, המסחר והתיירות, ולא לשווא נודעה ז'נבה בעולם כ'פאריס הקטנה'.
בזמנים ההם גרו בשוויץ כמיליון איש בעלי נתינות זרה, ורבים מהם קבעו את משכנם בז'נבה, המרכז של מוסדות בין-לאומיים רבים, בין השאר מוסדות האום, ארגון הבריאות העולמי והצלב האדום. לידם מצאו גם מוסדות יהודיים רבים את מקומם, הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי העולמי, הג'וינט ועוד. תושבי שוויץ דוברים שלוש לשונות רשמיות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית, אך משום קרבתה של ז'נבה לצרפת, רוב תושביה דוברי צרפתית. בעיר זו, שבה חי גם הפילוסוף שהגותו השפיעה על המהפכה הצרפתית, ז'אן ז'ק רוסו, פתחנו, ז'אנט ואני, פרק חדש בחיינו.
ז'אנט כהרגלה התאקלמה במהירות בנוף החדש של חייה, על החֶברה, הקשרים עם ישראל והיהדות, השפה החדשה, בעלה ועיסוקיו, ועיסוקיה היא. ראשית התמסרה רעייתי ללימודי הצרפתית עד ששחתה היטב בין גלי השפה הלא-קלה הזו. גם אני השתדלתי לבוא לשיעורים, אלא שזמני היה דחוק ונאלצתי להסתפק בניהול הבנק בעיקר בשפה האנגלית, אף שגם הצרפתית לא נותרה לי זרה לחלוטין. רוב הזמן הצטרפה אליי ז'אנט לנסיעותיי הרבות לישראל ונהנתה להימצא שם במחיצת משפחתי או לנפוש בימות הקיץ החמים בצפת השקטה והאוורירית.
בז'נבה רכשנו ידידים רבים שנהגנו להיפגש אתם תכופות. כמעט בכל יום היינו מוזמנים לבית זה או אחר, וגם הרבינו לארח בביתנו שברחוב Chemin Krieg, שבו התגוררנו בתחילה. ג'ין, כפי שכינו כולם את אשתי בחיבה, אירחה למופת את האורחים הרבים שפקדו את ביתנו. כל מי שהגיע לז'נבה לראות ולהתרשם מן הבנק, מנהלי בנקים, שרים מישראל ומכובדים אחרים התקבלו בביתנו בברכה לארוחה וקוקטייל כיד המלכה. כבר בתקופה זו הייתה ג'ין פעילה מאוד בקרן הקיימת לישראל ובקרן היסוד. בהמשך היא נעשתה מעורבת בארגונים נוספים כמו עליית הנוער, ויצו, ישראל היפה, האגודה למלחמה בסרטן ועוד. מדי חודש או חודשיים באופן קבוע, נערכו בביתנו ארוחות ומפגשים שמטרתם העיקרית הייתה גיוס כספים ותרומות לישראל. ג'ין ואני גייסנו כך בסיפוק רב סכומי עתק לתועלת המדינה וארגוניה הוולנטריים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, אהבו את ג'ין.
בשלב מסוים הפתיעה אותי רעייתי כשהלכה ולמדה את יסודות וסודות הברידג', ולוּ רק כי ידעה שאני מצטיין במשחק זה. לאחר שהתמכרה כמוני למשחק המרתק, ארגנו חבורה של שמונה עד עשרה זוגות, שעמם נהגנו לשחק ברידג' בקביעות. 
היינו פעילים מאוד בקהילה היהודית בז'נבה. בתקופה זו ישבו בעיר כ-3,000 יהודים מתוך כלל 25,000 היהודים שחיו בשוויץ. אני פעלתי כיור הקהילה הספרדית בז'נבה, בחסותו של הרב ספרן, תושב העיר. פעם בחודש התכנסנו לישיבה שבה עסקנו בכל הנושאים הקשורים בבית הכנסת. בתפקידי זה חתרתי להביא לאינטגרציה בין העדה הספרדית לעדה האשכנזית, זאת למרות התנגדותו של ארמונד ברונשוויק, יור העדה האשכנזית בז'נבה. אפשר לומר שפעילותי זו צלחה, שכן עד היום יושבים בוועד הקהילה בז'נבה, בכפיפה אחת, אשכנזים וספרדים גם יחד.
ב-6 באוגוסט 1951 התמלאנו אושר כאשר נולד בז'נבה בננו הבכור, דויד. אותו מיזוג של תאילנדית ועיראקי מצא חן בעינינו כל כך, עד שהחלטנו שיהיה זה עוול לא ליישם אותו בשנית. בדיוק כעבור שנה, ב-15 באוגוסט 1952, נולדה בתנו האמצעית, דליה. כעבור שנתיים, וליתר דיוק
ב-25 ביולי 1954, נולדה התינוקת השלישית לבית אסיא, דניאלה. כאב הגאה מאוד בילדיי, לא אפליג בשבחיהם מינקותם. אסתפק בציטוט מיומנו של משה שרת, שהגיע לז'נבה בימים האחרונים לכהונתו כראש ממשלת ישראל וכתב ב-31 באוקטובר 1955: בצהריים סעדנו אני וזאב [מזכירו זאב שק] אצל [יהודה] אסיא - היהודי הבבלי הצעיר שהנו אחד השותפים העיקריים והמנהלים הפעילים של הבנק השווייצי-ישראל בז'נווה ולכן הוא גר פה עם אשתו הסיאמית ושלושת ילדיו היפהפיים
שלושת ילדינו אמנם באו לאוויר העולם בז'נבה וחיו בה כל שנות ילדותם, עם מטפלות צמודות, אך גם ג'ין וגם אני ידענו והיינו מוכנים נפשית לכך, שבבוא היום נעבור כולנו לגור בישראל. לא היה לנו ספק, שאת החינוך הטוב ביותר ואת אהבת הארץ יספגו ילדינו דרך הסביבה, החברה ואורח החיים בישראל. שוויץ הייתה בשבילנו ארץ ארעית, מעין תחנת-מעבר. ילדינו שמעו והפנימו את המשפט שחזר על עצמו כמו תקליט שבור, בשנה הבאה בישראל. נכון שהשנה הבאה נדחתה בכל פעם, אך תמיד נשארה במחשבה. בינתיים הקפדנו לבקר בארץ בהרכב משפחתי מלא לפחות פעמיים בשנה. הילדים בילו בדרך כלל בקייטנות-יום לילדים מחול שדיברו בהן אנגלית, זאת לאחר שלמדנו לקח מאחת הפעמים שבהן אפשרנו לילדינו לנפוש בשבי ציון ליד נהריה, אצל משפחה מארחת יוצאת עדות אשכנז. במשך כל שהותם לא יכלו הילדים להבין אפילו מילה אחת של בני המשפחה הזרה להם, ויחד עם חוסר התקשורת הופיעה גם התמרמרות רבה.
כבר באחד הביקורים הראשונים בישראל החליטה אשתי להקדיש את רוב זמנה ללימוד העברית באולפן עקיבא בנתניה, במקביל לשיעורים פרטיים בעברית שהמשיכה לקבל בז'נבה אצל מורה ישראלי. בסופו של דבר עלתה העברית של ג'ין על שלי בכמה רמות. אם נחפש תירוץ, הרי שאני למדתי את השפה בבגדאד בעיקר כלשון קודש, לצורכי תפילות ומצוות דתיות, לא לצורכי דיבור יום-יומי. גם בחלוף הזמן לא היו לי הרבה הזדמנויות לתרגל את העברית, למעט המגעים העסקיים שלי בישראל. בבנק דיברתי בעיקר באנגלית ובמעט צרפתית ובבית הוספנו אשתי ואני לשוחח בשפה האנגלית, כמנהגנו מהיום שהכרנו. מטבע הדברים, השרשנו את האנגלית כשפת-אם גם לילדינו, וזו נשארה שפת הדיבור בינינו עד עצם היום. 
עם לידתה של בתנו הקטנה, דניאלה, עברנו לדירה מרווחת יותר, ברחובContamines  בז'נבה. את הדירה רכשנו מסאלח באשי, גיסו של כדורי זילכה. כמשפחה ניצלנו היטב את איכות החיים שמציעה שוויץ הטבולה בירק, על הרי האלפים המושלגים שלה. בקיץ נהגנו לצאת לנופש לעיירה וילאר (Villard), לא רחוק מז'נבה, וילדינו שהו שם לעתים בפנימייה. בחורף שכרנו בקתת-עץ קטנה על ההרים, שָאלֶה Chalet)), ב-Crans Sur Sierre וב-Crans Montana . לשם התפנינו משגרת היום-יום כדי להינפש עם שלושת ילדינו ובדרך כלל עם חברים נוספים, למשל, בני משפחת פופר שחמשת ילדיהם היו בני גילם של ילדינו.
בצמוד לבקתת-העץ שלנו ב-Crans Montana ניצבה הבקתה של השחקן צ'רלי צ'פלין, שלא היה כה מבדח במציאות. בתו ג'רלדין קיבלה שיעורי סקי באתר יחד עם בננו דויד.
כשיצאנו אנחנו המבוגרים למשחק הגולף במסלול רחב הידיים, ישבו כל הילדים בצוותא והעסיקו את עצמם במשחקים מתחת לעץ או שנרתמו לשאת בשבילנו את מקלות הגולף, תפקידו של נושא המקלות (ה- (caddyבדרך כלל, בידיעה שכך יוכפלו דמי-הכיס השבועיים שלהם. אמנם עשינו כמיטב יכולתנו להנעים את זמנם, אבל עד היום ילדיי מקניטים אותי, ספק בצחוק ספק ברצינות, על כך שנהגנו להריץ אותם למרחקים כדי לאסוף את כדורי הגולף. הזיכרון, כך מתברר, עשוי להשתנות בהתאם למי שזוכר.
הקִרבה לבני משפחת פופר הייתה אחת החוויות היותר מרנינות בחיינו בז'נבה. ליאו פופר האב היה קולגה רציני שלי למשחק השחמט, ורות פופר האם, ספורטאית סקי וספורטיבית באורח חייה, נתנה לנו השראה לפעילויות רבות. הילדים מצדם ניצלו כל הזדמנות כדי להשתולל יחד. בחופשים הם היו משחקים 'מונופול' ואת המשחק הבלשי 'קלודו' שלושה-ארבעה ימים רצופים. אנחנו המבוגרים יעצנו, כמובן, בענייני המהלכים המתוחכמים. עם ה'פופרים' נהגנו גם לבוא ארצה בהרכב גדול או לנפוש באיטליה, בנסיעות למרחקים ארוכים ברכב. בנסיעות האלה היה לי תפקיד - להשגיח על הילדים ולדאוג שיתנהגו בדרך ארץ. חמשת ילדיהם של ליאו ורות פופר זל חיים עד היום בז'נבה.
מדי פעם נסעה ג'ין עם הילדים גם לביקורי מולדת בתאילנד, לבלות עם הסבתא, הדודות ביאטריס וקוני, ושתי בנותיה של קוני, גרטה וג'ואנה.
ילדיי אמנם חיו חיים איכותיים, אך לא היה להם קל עם הקפדנות השוויצרית. תעשיית השעונים לא סתם הפכה את הדייקנות השוויצרית לשם דבר. בשוויץ הכול חייב להיות שופרא דשופרא. אם עושים, עושים הכי טוב ומוצלח שאפשר. החריצות והיעילות, השירות, ההגינות, האדיבות, הניקיון המופתי. הכול מתוכנן, מדוקדק וחזוי מראש, אין לסטות מן הנורמה. גם אנו כהורים לא תמיד הקלנו עליהם, ולא תרמנו לרצונם הטבעי של ילדינו להשתולל. ג'ין הייתה אמונה על הגינונים תאילנדיים, קיבלה חינוך בריטי קפדני והייתה מסודרת ופרפקציוניסטית מאין כמוה. אני חונכתי וחינכתי באותה נוקשות וקשיחות עיראקית, הממריצה להישגים ומושלמות בעשייה. העמידה באטיקט השוויצרי הייתה לשנינו באותם הימים אורח-חיים מובן מאליו. 
גם המטפלות השוויצריות הנוקשות טיפלו בילדינו בדרך האחת שהן הבינו: רצף של סדרות-חינוך ותִדרוך. בתי דניאלה זוכרת עד היום איך אילצו אותם המטפלות לאכול ואיך נהגה היא 'לבלוע' את הנקניקייה שדליה סירבה לאכול, ולו רק כדי שהמטפלת לא תראה ולא תרגיש. הם למדו להניח ספרים מתחת לבית-השחי בזמן הארוחה ולהצמיד את ידיהם לספרים, כדי לא לפרושׂ ידיים בעת הסעודה ולחתוך במיומנות את הבשר כשידיהם צמודות לגוף. כשהיו הילדים בני 8-9 הם חונכו שלא לשוחח בשעת הסעודה ולא להתרוצץ בין מבוגרים שמשוחחים ביניהם. התייחסות בכבוד למבוגר/ת ופנייה בתואר 'גברתי' ו'אדונִי' על כל תשובה היו חוקי נימוסים בל יעברו. מאז ואילך הם לא נזקקו מעולם לשיעורים של חנה בבלי. באותה תקופה שודרה בשוויץ סדרת טלוויזיה פופולרית שנקראה  Papa a raison, (אבא צודק). דויד ודליה הזכירו לי כמה נהניתי לשבת בניחותא עם משפחתי לאחר שעות העבודה ולצפות בסדרה המצחיקה. הזדהיתי לחלוטין עם נושא הסדרה וזה היה עוד אחד מכללי הנימוס שהונחלו אז לילדיי... אבא תמיד צודק.
היו גם מעשי קונדס, אך הם בדרך כלל לא נעשו בכוונה תחילה. במקרה אחד טסנו בהרכב מלא לפאריס והתאכסנו בסוויטה במלון היוקרתי 'ארבע העונות' בקרבת השאנז אליזה. בערב הראשון בפאריס יצאנו ג'ין ואני להצגה בעיר והשארנו בחדר את שלושת הזאטוטים בלא השגחה. סמכנו לגמרי על דויד הבכור שישגיח היטב על שתי אחיותיו. כהרגלם מדי יום לפנות ערב, ניגשו הילדים לפתוח את הברזים ולמלא את האמבט. כיוון שזרם המים היה איטי והילדים, כטבעם של ילדים, היו חסרי סבלנות להמתין, החליטו שלושתם לפנות לחדר הסמוך ולשחק. המשחק הסיח את דעתם, האמבט התמלא והמים עלו על גדותיהם וגלשו משטח הסוויטה לחדרי המלון האחרים. לפתע החלה תנועה ערה בבית המלון. האורחים מהקומה התחתונה התלוננו שיורד עליהם גשם, האורחים מן החדר הסמוך הקישו על דלתנו, קוצפים מזעם על חדרם שהוצף. כשחזרנו מההצגה ופתחנו בזהירות את הדלת, חשכו עינינו. כבר בפתח שקענו ברצפת העץ ובשטיחים שספגו כמויות מים אדירות. ילדינו עמדו כבולי-עץ במרכז החדר, מבוישים ונבוכים. אמנם הרגשנו שבאו מים עד נפש, אבל בחרנו למלא פינו מים ולהבליג, שהרי מעשה הקונדס הזה אכן נעשה בתום-לב. אני יכול רק לומר בביטחון, שעד היום שלושתם לא זזים מן האמבטיה בשעת מילוּיה.
בית-הספר שלמדו בו הילדים בז'נבה היה בית-ספר בין-לאומי לילדיהם של הזרים שגרו באופן זמני בשוויץ - ילדיהם של אנשי אום, דיפלומטים ועוד כיוצא באלה. בית-הספר לא נועד לתלמידים תושבי העיר. כיוון שכך, מלכתחילה לא הרגישו ילדיי שייכות עמוקה לעם או ללאום השוויצרי. הלימודים התקיימו באנגלית ורק בני דויד למד בכיתה מיוחדת שלימדו בה מחצית מהשיעורים בצרפתית ומחציתם באנגלית.
בית-הספר לא היה במרכז השכונתי אלא רחוק מאוד מהבית ואפשר היה להגיע אליו רק בהסעות מיוחדות, לכן גם מגורי התלמידים היו מרוחקים מאוד זה מזה, דבר שהקשה להיפגש וליצור חברויות אחרי שעות הלימודים. כדי לתאם ביקורי חברים היה נהוג לקבוע פגישה מבעוד מועד, לפחות כשבועיים מראש. ילדיי התחברו בעיקר עם קְרייג וברוס, שלמדו באותו בית-הספר והיו בניהם של גֶ'נְקס וג'יין וילפריד, שכנינו מאותו הבניין. ג'נקס היה ג'נטלמן ממוצא אנגלי שהיה באותו זמן נשיא ויור ארגון העבודה הבין-לאומי של מוסדות האום בז'נבה. היום נכנס ברוס, בנו הצעיר, לנעליו של אביו והוא מתקדם בצעדי ענק בתפקידיו השונים באום.
כפועל יוצא מאורח החיים המחויט, המעונב והנוקשה בשוויץ, גברה הציפייה של ילדינו להגיע לביקורים בישראל. ישראל סימלה בשבילם חופש וים, השתוללות ורעש, חוצפה עסיסית וקורצת, חברים ומשפחה גדולה. בקיצור, שחרור מכל אותם כבלים לוחצים ומשוריינים של השמרנות השוויצרית. אין ספק שפתיחת הבנק בארץ קירבה והכשירה למעננו את הקרקע ליום שבו התקווה לחיות בישראל, כמשפחה אחת, תהפוך למציאות. לא היה לי אז ספק שבבוא היום, לא יישא עמו איש מאתנו את צער הפרידה מז'נבה.