בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק ט' – שלושה גיוסי תרומות למוקדים חשובים בישראל
 
ועכשיו קוּלטוּרה... מוזיאון תל-אביב
 
בשנת 1960, בתום תשע שנים של פעילות בנקאית, עמד מאזנו הכולל של הבנק על 258 מיליון פרנק. יותר מפי 40 ביחס לשנת הפעילות הראשונה. היקף המאזן שכלל גם את חברות-הבת הגיע באותה שנה ל-330 מיליון פרנק. ב-1961 קפצו נתונים אלה ל-403 מיליון פרנק ולקרוב ל-510 מיליון פרנק בהתאמה. ב-1962 כבר התפארנו ביותר מ-600 מיליון פרנק ויותר מ-763 מיליון פרנק בהתאמה. בשנת 62' הסתמן גם מפנה של ממש בשילוב בין פעילותי העסקית ופעילותי הציבורית. הכספים שהיו בידינו (ניהול תיקים) גם הם גדלו בצורה יוצאת מן הכלל.
ההחלטה שקיבלתי על עצמי באמצע שנות ה-40 לעבור מהתמקצעות במסחר לעיסוק בבנקאות נבעה, בין השאר, מההכרה בהשפעות המרחיקות-לכת שיש לפעילות כזו. באינטואיציה קלטתי כבר אז, כי מהלכים שמתחילים בהפקדות כספים ובמתן הלוואות יכולים להוליד תוצאות בתחומים שלא עלו על הדעת קודם לכן. זוהי מין שרשרת שאתה מַלְחים בה את החוליות הראשונות ואינך יודע עד לאן היא תתארך, והיכן היא תתהדק. הערכתי ששותפוּת בהתפתחויות כאלה יכולה לספק חוויות מרתקות, ולא התאכזבתי. הדבר שהחל להתגלגל בכיוון זה ב-1962 העתיק אותי לאופקים חדשים ושונים לגמרי. יכולתי עכשיו לראות כיצד שיטת ההשקעות שפיתחתי, לתועלת הלקוחות והבנק, מזכה את העיר תל-אביב ובעצם את מדינת ישראל כולה באותם נכסים המפרים את נשמתנו.
ישנם תחביבים או אספנויות שאינם מסוג הדברים שאנו נולדים אִתם, אלא דברים שאנו לומדים לאהוב עם הזמן ולנטות אחריהם. כך נתפסנו, ג'ין ואנוכי, להתעניינות של ממש באמנות, בעיקר בציור. כילד שגדל ובגר בעיראק בראשית המאה ה-20, לא נגלו לעיניי אף לא פעם, בשום בית, תמונות של ציירים על הקירות. בוודאי שלא בבתי היהודים, וכמדומני, תליית תמונות כאלו לא הוכרה גם בבתי המוסלמים או הנוצרים. כשחייתי ביפן, היו רוב חבריי מעיראק או מסוריה. כמוני כמוהם, לא הכרנו וממילא אף לא עסקנו בעולם האמנות. ידידיי היפנים נהגו להזמין אותי לבלות מחוץ לביתם, הרי אין כניסה לזרים כאשר מדובר בבתיהם הפרטיים. בתאילנד נתקלנו בחפצי אמנות רבים, אך לא בתמונות, בציורים או ברישומים.
בבואנו לז'נבה התווספו חברים חדשים לחוג מכרינו, רבים מהם אספני תמונות לא מבוטלים. כל אירוח החל בהליכה איטית ומרתקת לאורך הקירות מעוטרי התמונות בבתים שהוזמנו אליהם. כל תמונה לוּותה בהסבר והערה על צורת הבעתו של אמן זה או אחר. דובר גם על קונצרטים, אופרה וכו', אבל בדרך כלל נסבו השיחות על תמונות, סגנונות וזרמים בציור, והשתייכותם של ציירים לזרם זה או אחר. כך נשבינו ג'ין ואנוכי בקסמם של הציורים. ביקרנו במוזיאונים ובתערוכות בכל מקום בעולם שהגענו אליו. התחלנו להתעניין בחייהם של ציירים נודעים ונודעים פחות, לנסות להבין מדוע ציירו בטכניקה זו או אחרת, מה אומרים הקווים האילמים והדינמיים בתמונה, הצבעים, המרקם, הזמן הכרונולוגי והממדים.
נכנסנו לעולם האמנות כמו להיכל קודש. בכבוד, בזהירות, על קצות האצבעות, עד שהרגשנו שם כמו בבית. התחברנו בעיקר לזרמים האימפרסיוניסטי והפוסט-אימפרסיוניסטי. כעת היו גם בביתנו תמונות וחפצי אמנות שהנעימו את שהותנו. לא עוד קירות מסוידים לבן, ריקים מתוכן ומבט. קירות ביתנו התמלאו לפתע חיים, יופי של פורטרטים ושל נופי טבע בשלל צבעים.
התמונות שהפכו חלק בלתי נפרד מחיינו ריתקו רבים מאורחינו. אחד מהם היה ידידי, יוסף שמואל שפירא, שהוזמן באמצע מאי 1962 לארוחת ערב שגרתית. כעשר שנים קודם לכן, כזכור, מונה שפירא, מנהל מחוז הדרום של חברת החשמל, לאחד מארבעת הנאמנים על מניותיה של ממשלת ישראל בסוויס-ישראל טרייד בנק. הוא שימש בתפקיד עד שנפטר בפברואר 1964. בשונה משלושת עמיתיו הנאמנים, שתפקדו רק כבעלי מניות, היה שפירא מעורב בפעילות השוטפת של הבנק. כיוון שלמדתי להכירו ולהוקירו, דִרבּנתי את שיתוף הפעולה בינינו, דבר שהביא תועלת רבה. דאגתי אפוא לבחירתו כחבר במועצת המנהלים של הבנק, ולקראת סוף שנות ה-50 הוא נבחר ליור המועצה, על דעת ממשלת ישראל והקבוצה שייצגתי. משום כך הִרבה שפירא לבקר בז'נבה, והיה זה אך טבעי שאחת מתחנותיו בביקורים אלה הייתה בביתנו, לרבות אותו ביקור במאי 1962. 
אתה מתעניין בציורים באופן רציני? שאל אותי יוסף שפירא באותה ארוחת ערב. חייכתי.  ההתעניינות שלי רצינית מאוד, לצערי, עניתי. מדוע לצערך? תהה האורח. כי אם יש לך עניין במשהו, אתה מחפש לרכוש אותו, והעניין הזה יקר מאוד. עכשיו שפירא היה זה שחייך למשמע תשובתי. הוא סיפר לי, כי זמן קצר לפני כן החליט להיענות לבקשתו של ראש עיריית תל-אביב, מרדכי נמיר, ולהתמנות ליור חבר הדירקטורים של מוזיאון תל-אביב, אף שעד כה לא התעניין באמנות באופן מיוחד. שפירא התלבט איך למלא את התפקיד בצורה משביעת רצון, לצד תפקידים ציבוריים נוספים שמילא. תוכל לעזור לי? שאל. לא העליתי על דעתי איזה סוג עזרה אני יכול לתת, ועם זאת, לא הרשיתי לעצמי לסרב לחבר. אין בעיה. בתוך חודשיים-שלושה אני מגיע לישראל, תערוך לי סיור במוזיאון ואחרי זה אהיה חכם יותר ואראה מה אפשר לעשות.... 
באוגוסט 1962 הצטרפתי ליוסף שפירא לסיור בדק-בית במוזיאון תל-אביב שנחנך בשנת 1959, במקום קודמו שהוקם ב-1931 בביתו של ראש העירייה הראשון של תל-אביב, מאיר דיזנגוף. כעת שכן המוזיאון בביתן הלנה רובינשטיין, ליד היכל התרבות בתל-אביב, בשדרות תרסט 6.
כבר בפתח הביתן נעתקה נשימתי מתחושת המחנק. המקום היה צנוע בממדיו, גלריה של כמה חדרים קטנים. התקציב לא הספיק להתקנת מזגן, וכנראה לא הספיק גם לתחזוקה נקייה ונאותה, כיאה לגלריה המשכנת תמונות יקרות-ערך. נכנסתי למקום שנראה ישן ומאובק. לא היה לי ספק שאין זו הדרך למשוך מבקרים למוזיאון, ושיהיה קשה כך לשמור על מצב תקין של יצירות שיוצגו בו או לעודד נדבנים לתרום עוד יצירות ולסייע בדרכים אחרות לפעילות המוסד ולקידומו.
המקום הזה, ביתן הלנה רובינשטיין, אינו מקום הולם למוזיאון לאמנות של תל-אביב, הודעתי לשפירא בצער את התרשמותי בתום הסיור. אין לנו תקציב למשהו אחר, תירץ ידידי בהבעת ייאוש. אם כך, אין טעם בשום עצה אמנותית שאתן לך. ראשית יש להתמקד בבניית מוזיאון חדש, ורק אחר כך ללכת הלאה. העזרה הראשונה שאני מתחיל להגיש לך בנקודה זו היא הגדלה ניכרת של התקציב. לצורך מטרה זאת, אעשה ככל יכולתי לגייס סכומים רציניים מתורמים פוטנציאליים. הבטחתי להשתדל ומיד נכנסתי לאמביציה.
בשלב זה די גיששתי באפלה כדי למצוא תורמים. עד כה פעלתי בעניינים מסוג זה בקנה-מידה קטן, בעיקר למען העולים מעיראק ויחד עם אשתי למוסדות כמו הקרן הקיימת לישראל, בית-החולים תל השומר ועוד. טרם התנסיתי בגיוס מאות אלפי דולרים ומעלה, למטרות ציבוריות. כמו במקרים רבים, כשמחפשים ישועה ולבסוף היא נמצאת ממש מתחת לאפינו, במרחק נשימה, כך קרה למזלי, גם הפעם. הפתרון השתרבב החוצה כשבלול המציץ מתוך קונכייתו. הפעם מדובר היה ביוזמה עסקית של הבנק, שתפסה תאוצה באותם ימים ממש.
שנים ספורות לפני כן הרחבנו את שיטת ההשתתפות (Participation) שלנו להשקעות מעבר להלוואות, ובראש ובראשונה בתחום הנדלן. עסקאות אלו יזם הבנק באמצעות חברות-בת שלו. המגמה הייתה לצאת מהן לאחר הצטברות רווח סביר, ולמכור ללקוחות נתחים מן העסקאות. השיטה הורכבה למעשה ממכירת הבעלות על נתח מההשקעה בחלקת קרקע או בפרויקט בנייה שנבחרו בקפידה, וזאת במקום בעלות על שטר-חוב של גורם ממלכתי או מוסדי רציני, כפי שהיה נהוג. התנינו עם הלקוחות הנוגעים בדבר שהבנק יקבל 15 אחוז מרווחיהם. ידענו, כמובן, שהשוק הזה מסוכן יותר משוק ההלוואות שטיפחנו, ולכן כלכלנו את צעדינו בזהירות ודאגנו לפזר את הסיכונים. הוכחה ברורה לדרך הטיפול שלנו ניתנה בכך, שהרוב המכריע של ההשתתפויות היו מתוך תיקי ההשקעות שניהלנו על פי ייפויי-כוח מלקוחות. מכאן שלא שאלנו אותם מראש אם להפנות את כספיהם לעסקה זו או אחרת, אך בדיעבד, גם לא שמענו מהם כמעט שום תלונה בנדון. מיותר לציין, שהשגחנו תמיד בשבע עיניים שההשקעות האמורות ייעשו בלי שום ערבות ישירה של הבנק ובלי לסכן דבר חוץ מרזרבות ההון של חברות-הבת הרלוונטיות. כיוון שאי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו, הרי שעצם רצוננו להקטין את ההימור בסיכון שלקח הבנק על עצמו צמצם, כמובן מאליו, גם את אופק הרווחים שלו בעסקאות. העדפנו את המעט אך בטוח, ועם זאת, לא היה לנו יסוד להתלונן. קנינו ומכרנו נכסים במקומות שונים בעולם, גבינו עמלות נאותות, סיפקנו רווחים נאים לכל המעורבים בדבר, וקשרנו אותם אלינו, מרצונם, גם בפעילויות רבות אחרות.
מארק טוויין טבע פתגם שבנקאים שוויצרים הכירו היטב. הפתגם אומר כי בנקאי הוא אדם המשאיל לך מטרייה כשהשמש זורחת ודורש אותה חזרה כשהגשם מתחיל לרדת. אני כבנקאי השתדלתי תמיד לרצות את הלקוח ולהשאיל את המטרייה בעתה.
יום אחד בא אליי לקוח גדול שעזרתי לו מאוד כשהיה זקוק להרבה כסף לממן עסקה גדולה שרכש (אינני יודע אם יכול היה לעשות את העסקה הזו בלי עזרתי). בכל אופן, הוא העריך מאוד את עזרתי ואחרי שיחה ארוכה אתו, חשבתי שזה הזמן לבקש ממנו לתרום כסף לפרויקטים שאני מגייס כסף בשבילם. הלקוח ענה בחיוב והסכים לתרום שני מיליון דולר, חצי מיליון למוזיאון תל- אביב, מיליון דולר בשביל הכור האטומי וחצי מיליון דולר בשביל דברים אחרים. הלקוח, שהיה גם ידיד, התנה את תרומותיו להקמת המוזיאון והתרומות האחרות באנונימיות מוחלטת. הוא אסר עליי בתוקף לגלות את שמו למקבלי הכספים. אני מניח כי היו לו סיבות נכבדות משלו שלא להבליט את עושרו ולא להיחשף לאור הזרקורים, אך אין לי ספק שמעבר לזה גם הפך את ההסתייגות מפרסום אישי לחלק מהשקפת עולמו.
כעבור כמה שבועות, במארס 1963, הגעתי לישראל בענייני הבנק והודעתי ליוסף שפירא, בגאווה של מקיים הבטחות, כי גייסתי את התרומה המבוקשת להקמת בניין חדש, מתאים לייעודו, למוזיאון תל-אביב. הוא ביקש לדעת אם הסכום של חצי מיליון דולר יספיק למימון הפרויקט. ברור לי לחלוטין שאין די בסכום הזה כדי לסיים את הפרויקט, הבהרתי, אך אין בכוונתי להעביר לישראל את סכום התרומה עלומת השם, אלא אם כן נזכה, על סמך תרומה זו, לתרומה נוספת ומכובדת מהקופה הציבורית.
בשונה מידידי שפירא, ידעתי כי מה שקרוי Matching, כלומר הכפלה של תרומה פרטית באמצעות הקצבה של הרשויות, היא טכניקה מקובלת בארץ וגם במקומות רבים בעולם, וראיתי כעת הזדמנות טובה להפעילה. היה ברור לי שבעזרת לחץ נכון, נצליח לקבל את יתרת הסכום הנחוץ להקמת המוזיאון החדש, אם מהממשלה ואם מעיריית תל-אביב. בשלב ראשון ביקשתי משפירא להסדיר לנו פגישה עם ראש העירייה, מרדכי נמיר.
 
41  מרדכי נמיר כיהן כראש עיריית תל-אביב יפו בשנים 1959-1969.
 
בארוחת צהריים משותפת של שלושתנו, הסברתי לכבוד ראש העיר נמיר במה מדובר וכיצד, לדעתי, עליו לבוא לעזרנו. עוד לפני שסיימתי לדבר שמעתי אותו אומר, אין על מה לדבר. קופת העירייה ריקה. באמת לא ציפיתי שיאמר דבר אחר, הרי כך נפתחת כל התמקחות, מנקודת המוצא של 'אין'. המשכתי והבהרתי לנמיר חד-משמעית, שכל הפרויקט עומד על 'הכול או לא-כלום'. נמיר הבין היטב את הכוונה ואת העובדה שהפרויקט יקום או ייפול בהתאם לנכונותו לסייע. עד סוף הארוחה הגענו להסכם. כנגד חצי מיליון הדולר של ידידי האלמוני, אשר שוויים באותה תקופה היה 1.5 מיליון לירות ישראליות, הבטיח נמיר להקצות לפרויקט עוד מיליון לירות (330,000 דולר) מכספי העירייה, וכן מגרש מתאים לייעוד הספציפי.
למחרת יצאנו יוסף שפירא ואני עם נציג העירייה לסיור לבדיקת ארבעה מגרשים. רק באחד מהם ראיתי עתיד ודאי למוזיאון. מגרש בשדרות שאול המלך בתל-אביב. הצלחתי לשכנע את שפירא שמיקומו של המגרש טוב ומרכזי, וכן הצלחתי לשכנעו שגודל המגרש מתאים. מגרש שנוכל לבנות עליו לפחות 25,000 מר. נציג העירייה הקשיב לדברינו בפנים חתומות ודיווח על כך למרדכי נמיר.
ב-31 במארס 1963, אישרה ועדת הכספים של מועצת העירייה את ההסכם שהושג בין שפירא וביני ובין ראש העירייה, מרדכי נמיר, והתחייבה להעביר את הכסף במשך שנתיים עד שלוש שנות תקציב. נוסף לכך גם נרשם בפרוטוקול של ישיבת הוועדה, כי התקבלה בקשה שלא לפרסם את דבר קבלת התרומה בעיתונות. ההודעה על אישור ועדת הכספים הגיעה למשרדי בז'נבה כעבור ימים אחדים במכתב ששלח אליי יוסף שפירא: הנני שמח להודיעך, כי על סמך התרומה של ידידך לבניין המוזיאון בתל-אביב החליטה מועצת העירייה להקציב לבניין זה סך של מיליון לי. כמו כן נעים לי להודיעך כי בעקבות הלחץ שלנו גמרה ועדת הארכיטקטים, שהוטל עליה לחלק את המגרש שנועד למוסדות תרבות אחדים וביניהם המוזיאון, את עבודתה. המוזיאון קיבל מגרש מצוין והגישה אליו תהיה רבת רושם. כשאבוא לז'נבה אביא אתי את התוכנית. גם העבודה בהכנת הפרוגרמה של הבניין מתקדמת יפה
ב-3 בדצמבר 1964, בגשם שוטף של חג החנוכה, הזמנתי ברוב הדר את התורם היהודי שהעדיף להישאר אנונימי לטקס הנחת אבן הפינה של מוזיאון תל-אביב החדש. היה זה אירוע חגיגי שתועד בהרחבה בעיתונות. לצד נבחרת מכובדת של אישים ואנשי הסגל הדיפלומטי עמד בצנעה, כאחד מן השורה, ידידי היקר התורם האלמוני, והקשיב למחמאות ולשבחים שהרעיפו עליו כאילו לא בו דיברו כולם. בסיום הטקס הוא הפנה אליי שאלה אחת בלבד. מדוע חלק מהגברים במקום התעקשו להניח פיסות בד קטנות (כיפות) על ראשיהם? שאל בתמיהה. ריחוקו מכל הסממנים הקשורים ביהדות הגיע עד כדי כך, שרק עכשיו נתן את דעתו על המנהג הדתי של חבישת כיפה. כשהסברתי לו כי המנהג מבטא יראת שמים וסימן לשמירת מצוות אצל אדם יהודי, צץ בו זיכרון רחוק. כשהייתי בגיל בר-מצווה, בן 13, גם על ראשי הניחו פיסת בד כזו, אמר.
מיום הנחת אבן הפינה ועד סיום בניין המוזיאון עמדתי בקשר הדוק עם דר לנדאו ובדקתי באופן קבוע את התקדמות הבנייה. יחד עם התורם האלמוני ודר גמזו נסענו לבקר במוזיאונים באירופה כדי להתעדכן וללמוד את נושא התאורה, עיצוב הפנים, הקצאת מרחבים ועוד. 
בפברואר 1964, כעשרה חודשים לפני הנחת אבן הפינה, נפטר ידידי הקרוב, יוסף שפירא.
צר מאוד היה לי שהוא לא זכה לצפות ולו בהנחת אבן הפינה של המקום היפהפה הזה ששמו מוזיאון תל-אביב.
כך התחיל הרומן שלי עם המוזיאון. מבחינות רבות ראיתי ואני עדיין רואה בו את הבייבי שלי, שיש להמשיך ולטפח אותו באהבה. מאז נחנך מוזיאון תל-אביב החדש, ב-19 באפריל 1971, ועד היום, אני נמצא בקשר עם מפעיליו, מוסר בחפץ-לב את תמונותיי בהשאלה לתערוכות המתחלפות, בודק את הדופק, מוודא שהמוזיאון נושם כהלכה. קרוב לוודאי שלא הייתה בי מידת העוז והיומרה לחשוף את עובדת תרומותיי האישיות, לולא גאוותי על 800 המר בקומה העליונה של המוזיאון הנושאים את שמי, 'אולם יהודה אסיא', ולולא שתי הגלריות בקומה התחתונה המנציחות את שם אשתי, 'גלריית ז'אנט אסיא'. אני רואה בטיפוחו של המוזיאון חשיבות רבה. כשאני מגיע לביקור במוזיאון ועשרות תלמידים ובני נוער חוסמים את דרכי, אני חש סיפוק והנאה עצומים. אין זה חשוב אם הם באים להשתעשע באולם היצירה או להתבונן בתמונות או צילומים, אין זה משנה
אם קהל מגיע לנשף גאלה, למסעדה, לבית הקפה או לקולנוע שבתחום המוזיאון, העיקר שהמוזיאון שוקק חיים ומקדם בדרך שווה לכל נפש את החינוך ואת התרבות.
לעתים נדירות אני מחמיץ ערב פתיחה של תערוכה חדשה במוזיאון. בערבים כאלה לא מתאפשר לי להתרכז בכל תמונה ותמונה בגלל המוני האורחים המצטופפים במסדרונות. בדרך כלל בשלב הטפטוף, לאחר ימי המבול הראשונים, אני מופיע יָשׁוּב ודרוך על כיסא הגלגלים שלי, מוּבל על-ידי הלן המסייעת המלווה אותי זה זמן רב, ומקציב לי כשלוש שעות לסיור בניחותא בין הגלריות השונות. גם בחודש מאי 2003 לא חרגתי ממנהגי. לקחתי לי פסק-זמן והגעתי למוזיאון תל-אביב לצפות בשלוש תערוכות שהתקיימו במקום בו-זמנית, תערוכות מעניינות של ליליאן קלאפיש,
מרדכי ארדון ואריה ארוך. לאחר מכן המשכתי בסיור הקבוע שלי בכל ביקור במוזיאון.
ראשית עשיתי דרכי לגלריה על-שם סימון יגלום כדי לקבל השראה נפלאה מהאוסף הנדיר, היחיד מסוגו בארץ, של הזוג שרה ומשה מאייר עליהם השלום. כל תמונה באוסף היא חוויה אמנותית בפני עצמה ואף שהבטתי בציורים אין-ספור פעמים, אני עוד דולה מן התמונות הללו בכל פעם משמעויות, יופי ועומקים חדשים. הן ממש ממגנטות אותי. על קיר אחד תלויות במלוא הדרן ארבע התמונות של פיקאסו, האישה בתחתונית האדומה (1921), מוסקטר עם מקטרת (1968), ברכת הפרידה של הדייג (1902) ואם ובנה ליד הים, מהתקופה הכחולה (1901). כשלושים תלמידי בית-ספר ישבו שם באותו היום ישיבה מזרחית על הרצפה כשמבטם מופנה אל הקיר, קשובים לדברי ההסבר של המדריכה. התבוננתי בהם וחייכתי. נזכרתי איך כילד הייתי מנותק לחלוטין מעולם האמנות. על מה חולמים עכשיו הילדים האלה שרואים את האם מיניקה את בנה ומתבוננת בגוני המים המתנפצים אל שובר הגלים? האם הם יודעים כבר שגם הנהר הארוך ביותר מתחיל בטיפת מים וצבע? שגם המראות המרתקים ביותר הנחשפים על קירות מכוסים בתמונות מתחילים בתמונה הראשונה?
משם עברתי להתבונן שוב בפלאיהם של דגה, רנואר, פיסארו, גוגן ואחרים, ואחר כך נכנסתי לאולם 'יהודה אסיא'. כבר בחזית קיבלה את פניי פרדריק מריה בֶּר של הצייר האוסטרי הענק גוסטב קלימט. תמונה מתוך הקולקציה של מיזנה-בלומנטל שהוענקה כמתנה למוזיאון בתנאי שנציג אותן בתצוגת קבע באולם הולם. אי אפשר לעמוד בפני דמות האישה הלכודה בהרמוניה הצבעונית של הדמויות האוריינטליות שחרבות בידיהן, כפי שצייר זאת קלימט. התמונה בגודל
130X 168 סמ נראית גדולה יותר במבט מלמטה, ממקום מושבי על כיסא הגלגלים. נדמה לי שגם באירופה אי אפשר למצוא תמונה כזאת של קלימט. לא מזמן נמכרה בסות'ביז בניו-יורק תמונה של קלימט בחצי הגודל של התמונה שלנו, ולדעתי גם פחות מעניינת, בסכום של יותר מ-29 מיליון דולר.
יש מי ששיכור מיין, אני משתכר מציור. שלושים דקות התבוננתי מהופנט. לידי נאספו ילדים ובידיהם דף חלק ועיפרון, ניסו לשחזר את הרעיון הכללי של יצירת האמנות שבפניהם. אני ריחפתי. נדדתי לשנות ה-60 עת התלוויתי לשפירא ידידי לבית דיזנגוף, מקום קטן עמוס בארגזים שבתוכם נשמרו מכל משמר תמונותיו של הצייר אלכסנדר ארצ'יפֶּנְקוֹ, שנשלחו למוזיאון תל-אביב מניו-יורק. לא מזמן, במאי 2003, נמכר בניו-יורק פסלון של ארצ'יפנקו בברונזה, Blue Dancer
(1913), בסכום של 1,016,000 דולר. משם נדדו מחשבותיי לביתן הלנה רובינשטיין. נזכרתי שיצאתי משם רטוב מזיעה, מספיק כדי להשתכנע לגייס חצי מיליון דולר להקמת מוזיאון חדש. איזו התנפלות הייתה אז על עיריית תל-אביב ועל העומד בראשה, מרדכי נמיר. אמרו שזה בזבוז כספים מיותר, אמרו שהולכים לבנות במרכז תל-אביב 'פיל לבן'. אולם כנגד אותו סכום לא-גדול שנידבה העירייה נתרמו כספים רבים על-ידי אנשים פרטיים והועברו כמתנות אוספים ותמונות במאות מיליוני דולרים.
כיום ערכן של התמונות התלויות על קירות המוזיאון נע בין 800 מיליון דולר למיליארד דולר. נוסף לכך נמצאות באחסון תמונות אשר שוויין יותר ממיליארד דולר. רק לאחרונה קיבלנו במתנה מתורם נלהב מארהב אוסף בשווי 80 מיליון דולר. ללא מבנה מכובד, מי היה מעביר לנו אוצרות כאלה? מי היה תורם בידיעה שתמונותיו לא תהיינה מוצגות כראוי ולא תישמרנה מכל פגע?
במשך 33 שנות קיומו של המוזיאון בשדרות שאול המלך אני פעיל בהנהלה, ונמנה עם חבר הנאמנים שלו. אנו תומכים במוזיאון ומחפשים ללא הרף דרכים שונות ומגוונות להתפתחותו. בשנת 2003, בשילוב עם האוצֵר הראשי ומנכל המוזיאון זה כשבע שנים, פרופ' מרדכי עומר, ובשיתוף אדריכלים, התחלנו להריץ תוכנית לבניית מבנה חדש וגדול של כ-10,000 מר, שיתווסף למוזיאון וימוקם בצמוד אליו. כך נוכל להציג את החלק הניכר של יצירות האמנות המאוחסנות לעת עתה ונהיה פתוחים לקבל עוד ועוד אוספים מעזבונות וכיוב. אני בטוח שעם הרחבת המוזיאון, יורחבו גם שימושיו ועמם קהל המבקרים.
ב- 24 בספטמבר 2003 קיים המוזיאון ערב מחווה לכבוד יום-הולדתי ובמעמד זה גם הוסר הלוט של קיר התורמים לבניין החדש. שמחתי להיות התורם הראשון של המוזיאון החדש שיוקם, ולהעניק תרומה מכובדת בתקווה שאחריי יזרמו עוד תרומות רבות. לראש עיריית תל-אביב-יפו,
רון חולדאי, הצעתי כבר כעת לאתר מקום למוזיאון נוסף בפרבריה של העיר וזאת כדי שמחר לא יגידו המלעיזים שראש העיר לא השכיל לראות את הנולד. כעת לא נותר לנו אלא לחכות ולראות.
עד כה ביקר התורם האלמוני במוזיאון תל-אביב אין-ספור פעמים. אנו ממשיכים לקיים בינינו קשרי ידידות, אולם גם כיום בגיל 92 הוא שומר על עקרונותיו ואינו מוכן בשום אופן להיחשף.
מוזיאון תל-אביב עדיין לא הגיע לעוצמה של הפראדו, המוזיאון הלאומי של ספרד במדריד, ובוודאי שאיננו הלובר או הדורסיי בפריס, אך הוא מוזיאון עשיר ומכובד, והוא שלנו. אין לדעת, הרי צירופים של אשליות וחלומות הם שהקימו את מדינת ישראל. אולי יהיה זה המוזיאון שבעתיד יביא אלינו את המוני התיירים שאנו משוועים להם... 
  


ביטחון המדינה – הכור הגרעיני בדימונה
 
אחד משני היעדים הנוספים, שאליהם תיעלתי את השקעתו של התורם היהודי, נקשר עם שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון. באותה תקופה התמקד פרס בגיוס כספים לפרויקט האדיר שלא נכלל, מכמה טעמים, בתקציב המדינה - הקמת הכור האטומי בדימונה או כשמו, 'קריית מחקר גרעינית' - קמג.
שמעון פרס יצא מנקודת הנחה, כי הקמת הכור היא צורך כה הכרחי לביטחונה של מדינת ישראל עד כי לא מן הנמנע הוא, שיהודים עשירים מרחבי העולם יתאחדו ויזרימו תרומות נדיבות לפרויקט, בלי לזכות בשום הוקרה פומבית על תרומתם. העיתונאי היהודי-אמריקני סיימור מ' הירש כתב על כך כעבור 30 שנה בספרו ברירת שמשון, כי במועד זה או אחר ב-1960 החליט שמעון פרס להקים קבוצה מיוחדת של תורמים נאמנים ודיסקרטיים, שנודעה לפי מקורות ישראליים, כ'וועדת
ה-30'. יהודים אמידים התבקשו לגייס כספים בחשאי למען הדבר שפרס קרא לו תוכנית 'הנשק המיוחד', וכך עשו. לימים יתפאר פרס באוזני מראיין, כי 'אפילו אגורה אחת [בשביל דימונה] לא באה מהתקציב הממשלתי. הפרויקט מומן מתרומות שגייסתי ממיליונרים יהודים, שהבינו את חשיבות הנושא. אספנו כ-40 מיליון דולר.
אינני יודע עד כמה דייק סיימור מ' הירש בדיווח שלו, אבל אני עצמי שמעתי במו אוזניי משמעון פרס בראשית שנות ה-60, שהוא מקווה למצוא אלף תורמים ולקבל מכל אחד מהם סכום של 50,000 דולר, ובסך הכול 50 מיליון דולר, להקמת הכור. פרס ביקש לפעול בחשאי ותוך עקיפת כל המכשולים התקציביים, הביורוקרטיים ומעל לכול, הפוליטיים, וכך אכן פעל. תפקידי בָּכוח, לבקשתו של פרס, היה לסייע לו באיתור תורמים פוטנציאליים מקרב מכריי הרבים.
מחמת הסודיות וסכומי העתק, לא היה פשוט לאתר תורם כזה. קשה לי לאמוד כיום כמה זמן חיפשתי עד שראיתי לנגד עיניי את המועמד המתאים, בדיוק אותו אחד שחיפשתי. ניסיוני בחיי לימד אותי שלא מספיק ללמוד, לשנן, ולעבור על בשרנו את הטוב והרע. העובדה שהשכלנו והתנסינו עדיין לא מבטיחה שלא נחזור על אותן טעויות. חכמת החיים בעיניי היא לדעת ליישם. מילת המפתח היא יישום. לדעת לבצע את מה שלמדנו והפנמנו. להניח את חלקיק הפאזל במקום המתאים. לשבץ את האיש הנכון למשימה התפורה עליו. ולזכור. לרגע לא לשכוח את המטרה. לשים אותה על 'המתנה' באונה השמאלית, זו השולטת על הזיכרון, ולשלוף בשנייה שההזדמנות מתגלה. את הזדמנות הפז הזאת לא יכולתי לפספס, גיוס של 20 תרומות בבת אחת, שני אחוזים מהמימון של כלל הפרויקט!
  הרגשתי מעין 'גאוות יחידה', כששמעון פרס אִרגן מטוס של חיל האוויר והטיס את ידידי התורם ואותי לביקור בקריית המחקר הגרעיני בדימונה. ידידי יצא מן הקמג בתחושה של סיפוק לאגו. הביקור המחיש לו שתרומתו הייתה מוצדקת. באותה תחושה פטריוטית המראנו חזרה מדימונה במטוס התלת-מושבי. ידידי קיבל את מלוא הכבוד וישב ליד הטייס. אני התיישבתי בשורה השנייה בגבי אליהם. בגלל הצפיפות והרעש במטוס התכרבלתי בגופי ובמחשבותיי, עד לנחיתה.
כשעמדנו לנחות חזרה במרכז הארץ, ראיתי לתדהמתי מכוניות כיבוי אש ואמבולנסים נערכים בצד המסלול. מיד הפניתי מבט לאחור וראיתי את חברי התורם סמוק מפחד ונוטף זיעה. התברר שמיד אחרי ההמראה מדימונה יצא מד-הדלק של המטוס מכלל פעולה. הטייס ניסה להפעילו בנקישת אצבע, לנגד עיניו החרֵדות של ידידי, ואחר כך הגיע למסקנה שאולי יצטרך לבצע נחיתת חירום. הוא רצה למזער את הסיכון, לכן הזעיק את מערך ההצלה הבומבסטי והרעשני.
לאחר שנחתנו בשלום, לא יכולתי להרפות מהשאלה שהטרידה אותי. למה לא חזרת לדימונה ברגע שגילית את התקלה? שאלתי את הטייס. ידעתי שאתם מוזמנים לארוחת צהריים עם שמעון פרס ולא רציתי שתאחרו. ענה הטייס, שארוחת צהריים עם פרס נראתה לו יוקרתית אפילו יותר מחיינו. כיוון שהכול הסתיים בכי טוב, לא היה טעם לנבור בשאלה 'מה היה קורה אילו'. אני הגעתי למסקנה שצריך קצת מזל בחיים. ידידי, לעומת זאת, הגיע למסקנה שהוא מיצה את עסקי האוויר בישראל, ובמקום 'לוּפְט גִישֶׁפְטְן' הוא מעדיף... את הקרקע. 
לפי התוכנית השבועית שנקבעה מראש, היינו אמורים לטוס שוב כבר למחרת, הפעם לביקור באתר המוביל הארצי ליד הכינרת, מה שמוכר היום כאתר ספיר. ידידי התעקש, כמובן, לנסוע אך ורק במכונית. בזאת התמצו תגובותיו על התקרית, אשר לא מנעה ממנו לתרום בנדיבות למוסדות שונים בארץ. הוא מוסיף ותורם באנונימיות מוחלטת, עד עצם היום הזה.
השילוב של צירוף מקרים וביטחון המדינה מזכיר לי אירוע ששמעתי עליו כבדרך אגב כעבור שנים, בזמן שניהלתי את החברה שבבעלותי,  .ASSIA. S.A.זה סיפור שאינני משתתף בו כלל. בתקופה מסוימת פתחתי בפנמה חברות רבות וכיוון שכך העסקתי משרד עוד גדול בפנמה שנקראArias and Fabrega  . לאחר שנים הופיע במשרדי בז'נבה עורך דין פאבריגה, לביקור אצל לקוחו הגדול משנות ה-70. בזמן ששוחחנו התקשר אליי מניו-יורק ידיד קרוב, בן גילי לערך, ושמו
אל שווימר. עורך הדין מפנמה שקלט את השם 'אל', מצא לנכון להפריע לי באמצע השיחה ולשאול אם זה במקרה אל שווימר. עניתי בחיוב, והוא ביקש לדבר עמו. בתום שיחתנו הטרנס-אטלנטית, גברה סקרנותי ושאלתי את עוד פאבריגה על היכרותו עם ידידי, אל שווימר. הסיפור הוא כזה: לאחר מלחמת העצמאות התנגדה ארהב למכור לישראל נשק ומטוסים. אל שווימר, שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו, טיכס עצה איך להעביר מארהב לישראל ארבעה מטוסים. שווימר רתם למשימה בחורה יהודיה שחיה בפנמה ושחברהּ היה לא אחר מאשר מיודענו עוד פאבריגה, שדודו היה נשיא פנמה.
ישראל רוצה לקנות מארהב ארבעה מטוסים וזו מסרבת לתת לה רשיון לשם כך, סיפרה הבחורה הפָנמית את פרטי המקרה לחברה העוד. מאוד אודה לך אם תשקול לעזור לי לעשות עסקה סיבובית דרך פנמה. אתה מוכן? תני לי לחשוב על זה יום-יומיים, ביקש עוד פאבריגה וכבר באותו יום פנה לאביו לשמוע את דעתו, אם עליו לקחת את הסיכון ולהפוך עולמות למען אהובתו. אתה אוהב אותה? שאל אביו. בכל נפשי, התוודה בנו. אם כך, אני ממליץ לך לקחת את הסיכון ואני אסדר לך את כל העניין... סיכם האב. 
אביו של עוד פאבריגה שוחח עם אחיו הנשיא וכך רכשה פנמה באופן רשמי את ארבעת המטוסים מארהב. אל שווימר נעזר לצורך העסקה בעוד שלושה-ארבעה מתווכים דרום-אמריקאים,
והם דאגו לכך שהמטוסים אמנם ימריאו מארהב לפנמה, אך בדרך ישנו את המסלול ויסתובבו לכיוון ישראל. המטוסים אכן נחתו בישראל בשלום אך התרמית נתגלתה וקמה מהומה גדולה. אחד המתווכים שעשה את העסקה בעבור חופן נכבד של דולרים נשלח לכלא בארהב. מאל שווימר, שפעל לא מתוך כוונת רווח אלא בעבור טובת המדינה, נשללה האזרחות האמריקאית לכל ימי חייו. המשמעות היחידה היא, שהוא אינו יכול עד היום להשתתף שם בבחירות.
אל שווימר ייסד את התעשייה האווירית בישראל והיה המנהל הכללי הראשון שלה לאורך כעשרים שנה. הוא מתגורר עד היום בישראל. 
 


זיקה למדע – תחילת דרכי עם מכון וייצמן
זוכרים את העקביות בדרך אל המטרה? אחרי חצי מיליון הדולר למוזיאון תל-אביב ומיליון הדולר שהעביר ידידי לכור בדימונה, נשאר סכום של חצי מיליון דולר לעוד תרומה, שהיא גם השקעה.
ב-20 בפברואר 1949, עם פרסום ספר זיכרונותיו מסה ומעש, כתב חיים וייצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, לאיש-אמונו מאיר וייסגל: עכשיו כשהספר יצא לאור והוא הולך ומתורגם לשבעים לשונות, חשבתי על המסמכים והמכתבים הרבים של ארבעים שנים ויותר, אשר לא ראו אור ושיש בהם אולי משום עניין ציבורי. מסמכים ומכתבים אלה בכל מיני השפות פזורים על פני העולם ומצויים בידיים רבות. אבל המקורות העיקריים הם בלונדון, ירושלים, רחובות וניו-יורק. ...יודע אני כי [עריכתם ופרסומם] זו מלאכה גדולה, והיא תחייב מידה רבה של שיתוף פעולה וכמה שנות עבודה... התקבל אותה עליך? הייתה זו שאלה רטורית. מאיר וייסגל קיבל על עצמו את המשימה ברצינות רבה, כפי שוייצמן יכול היה לשעֵר מראש.
ב-9 בנובמבר 1952 נפטר בעיר רחובות הנשיא הראשון ורב הפעלים, חיים וייצמן. עם הקמת המוסד לזיכרו, יד חיים וייצמן, החלו האיסוף של עשרות אלפי המסמכים וההכנות לפרסומם. בתוך זמן לא רב התברר כי יש צורך בסכומים נכבדים למימון המפעל. על צורך זה למדתי ממאיר וייסגל, במסגרת היכרותנו. הבטחתי לו שאשתדל לעזור, אולם כתבי וייצמן, בכל הכבוד הראוי, לא היו יעד אטרקטיבי במיוחד לתורמים, כפי שהיה ברור גם לוייסגל עצמו. עכשיו, כשישבתי מול תורם נלהב, שכבר החליט על שתי תרומות גדולות והתעקש לוותר מראש על כל פרסום, הנחתי כי ההשקעה השלישית לטובת הציבור, זו הקשורה בכתבי חיים וייצמן והנצחת זכרו, תיראה לו כהשלמה נאותה לשותפותו בפרויקטים האחרים. הסברתי לו במה דברים אמורים ומיד נעניתי בחיוב. 250,000 דולר הופנו לאיסוף הכתבים ושימורם. את שאר הסכום בסך 250,000 הדולר העברתי לצורכיהם החיוניים של מוסדות אקדמיים שונים בארץ.
לא די בכך שצריך שניים לטנגו, צריך גם להתאים את תנועות הרגליים, לרקוד בתיאום זה עם זה וגם להתאים ביחד לקצב המוסיקה. שמחתי בלי סוף. עסקה מוצלחת אחת שהניבה רווחים עצומים הביאה את איש-העסקים היהודי לתרום בלי להניד עפעף. שמחתי שהצלחתי בשידוך בינו לבין מדינת ישראל ולתועלתה. לימים, כשהבאתי את ידידי לביקור במכון וייצמן, שוטטנו ברחבי הקמפוס, וראינו את כתובות ההנצחה החקוקות באבן. קירות ומבנים המלמדים על רוחב לבם של יחידים עשירים, אשר היהדות ומדינת ישראל המריצו אותם להעניק ולהעשיר בכך את בנינו. ידידי עלום-השם, שראה כי בניין אחד נקרא על-שם פלוני ובניין אחר על-שם פלמוני, הביע את דעתו על כך: בכל הכבוד, זה נראה כמו בית קברות. גם שם יש אבנים ועליהן שמות של אנשים. הוא עצמו חשב שאינו זקוק לשום מצבה. די היה לו לראות במו עיניו את הפרויקט שהוקם בעזרתו.
גיוס הכספים לפרויקט התרגום והעריכה של מכתבי הנשיא חיים וייצמן היה הקשר הראשוני שלי עם מכון וייצמן למדע. הסנונית הראשונה. מכאן התפתלה לה דרך חיים שלמה עם השבט הגדול של המכון ועל כך עוד יסופר בפרק נפרד.