בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק י' - הקמת בית בישראל
 
אורזים מזוודות
 
שנה נתפרה לשנה והשובל השתרך כבר ל-14 שנה בז'נבה. חברים שגרו כמונו מחוץ לישראל
שלחו את ילדיהם לטעום מטעם הארץ רק לאחר שסיימו את התיכון, ואלה לא ינקו שם חלב ודבש אלא 'אכלו הרבה קש', התקשו להתאקלם ושבו כלעומת שבאו. לא אחד ולא שניים מהם הִכּוּ שורש באדמה זרה. לא כך ראינו ג'ין ואני את עתיד גוזלנו. דויד הבכור התקרב לגיל מצווה, דליה הייתה בת 12 ודניאלה בת 10. שלושתם היו צעירים דיים לספוג את המנטליות הישראלית ואף לפרוח בה. הגענו למסקנה כי ככל שנקדים, כן ייטב.
פעילותו של סוויס-ישראל טרייד בנק הלכה והתפתחה, ב-1963 גדל המאזן השנתי בשוויץ מ-600 מיליון פרנק  ל-693 מיליון פרנק, ואילו המאזן של כלל הפעילויות עלה מ-763  מיליון פרנק ל-937 מיליון פרנק. שנה לאחר מכן כבר דובר ביותר ממיליארד ו-300 מיליון פרנק. רוב עסקי הבנק צמחו והתרחבו עתה מחוץ לגבולות שוויץ. לאחר פטירתו של יוסף שפירא כיהנתי כיור מועצת המנהלים וז'נבה הפכה להיות בסיס-האם שממנו יצאתי לכל סניפיו ושלוחותיו של הבנק ברחבי העולם. הרביתי גם לבקר בישראל. במובנים רבים, לא היה בפועל הבדל מהותי בין עבודתי כתושב שוויץ או כתושב ישראל. בשיקולים פרטניים יותר, אם היה עליי להעדיף אחת מהשתיים, הרי שהעדפתי במפורש את ישראל. גם לטובת הבנק הייתי צריך למצוא מחליף לניהול השוטף בז'נבה שיאפשר לי להתמקד בפיקוח על העסקים בעולם ובקידום יוזמות חדשות. התחלתי אפוא לערוך את הסידורים הדרושים בבנק, אם כי עדיין לא היה לי שמץ של מושג מי יהיה זה שיתפוס את מקומי בז'נבה. 
שקלנו והתלבטנו לא מעט עד שהחלטתנו ונעמדנו בהיכון על קו המסלול לישראל. כבר לא הייתי אותו בחור רווק האורז מזוודה קטנה, נפרד מהוריו ויוצא לִמְשׁות את גורלו מעבר לים. שנה לפני שעזבנו את שוויץ, בשנת 63', הלך אבי לעולמו. הייתי עתה בן 47, בעל משפחה משלי, ומחויבות רובצת על כתפיי. היה ברור לי שיעבור זמן עד שהילדים ייכנסו לתלם הישראלי וייחלתי לעבור בשלום את ההשתפשפות הראשונית הזאת. מרגע שהתגבשה ההחלטה, נעשו לפתע הסידורים האחרונים בוערים כדי להזדרז ולצאת לדרך, להיוולד למחר חדש. כל אחד משמות ילדינו - דוד, דליה ודניאלה -  נפתח בדלת, אות המייצגת דֶלֶת של בית. כעת הלכה ונפתחה להם דלת חדשה והשתוקקנו להקל עליהם את הכניסה.
מכמה שיקולים החלטנו שבשלב ראשון עדיף שילדינו יעבירו את שנתם הראשונה בפנימייה. הנחנו כי שהות של 24 שעות ביממה בחברת ילדים בני גילם המדברים אך ורק עברית תקל על התאקלמותם בהוויה הישראלית. בשנות ילדותם בשוויץ הם אמנם למדו עברית בשיעורים פרטיים, אבל היו רחוקים עדיין מלזרום עם השפה באופן שוטף. נוסף לכך אִפשר לנו הסידור כולו את הזמן הדרוש להכשרת הקרקע לבניית החיים החדשים. בשנת 1956 רכשתי שני מגרשים צמודים ברחוב הר-דפנה בסביון ובניתי על אחד מהם בית קטן בן שני חדרים, בו נהגנו להתגורר כשביקרנו בארץ. כעת, עם הכוונה להשתקע קבע בישראל, הכשרנו את המגרש הצמוד והתחלנו בהקמת בית גדול, שבנייתו נועדה להסתיים בתום השנה של הילדים בפנימייה. עם כל הכאב והגעגועים שייגזרו על כל אחד מאתנו עקב הניתוק הפתאומי, חשבתי לעצמי, שאני זקוק לזמן הזה כדי למצוא לי מחליף מתאים בבנק ולחדש את חיי משפחתנו, בצורה בריאה ונורמלית.
הכרנו את ילדינו, והרגשנו שהם איתנים ברוחם ובנפשם די הצורך כדי לעמוד במבחן הזה שזימנו להם החיים. נוסף לכך יכולנו להתנחם בעובדה שיש להם זה את זה, ובעזרת הקשר ההדוק והעמוק ביניהם הם מהווים גוש חוסם, משָׁלְשִׁים את כוחם כנגד כל התפתחות בלתי צפויה. 
קיבלנו המלצות מידידים על המוסד החינוכי אלוני יצחק, בצפון השרון סמוך לכפר גליקסון, נפת חדרה. עקב חוסר הניסיון במקומות כגון אלו בישראל, לא התעניינו מראש בתנאי המגורים, במועדי הביקורים וכיוב. התוכנית הפדגוגית והאופי החברתי של המקום נראו לנו משביעי רצון ורשמנו את הילדים לשנת לימודים אחת.
כשהגענו באוגוסט 1964 לאלוני יצחק והבטנו סביבנו, נרתענו. הייתה לנו תחושה שהנה הגיע שִׁבְרו של החלום וילדינו יורדים בבת-אחת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. רוב הילדים בפנימייה היו מדרום אמריקה ודרום-אפריקה שלא ידעו עברית. קומץ הילדים הישראלים באו ממשפחות עם בעיות שונות. לעומת חדריהם המרווחים בביתנו בז'נבה, נתגלו לעינינו חדרים צפופים שבכל אחד מהם גרו ארבעה-חמישה ילדים. לא שטיח מקיר לקיר ולא רצפת פָּרקֶט, אלא מרצפות שכמה מהן שקועות ומלוכלכות, ועליהן עומדות בצורה די מעוקמת מיטות צרות עשויות ברזל ועליהן מזרוני קש. בצמוד לכל מיטה נקבעו בקיר שלושה מדפי מתכת ששימשו תחליף לארון בגדים. מילא החדרים, אך גם סדר-היום בפנימייה די הלחיץ אותנו. שעתיים יומיות של עבודה גופנית במשק החקלאי ובשירותים... משמלות מלמלה, ג'קט, עניבה וההרגל לגור עם משרתים, יהיה עליהם כעת לשטוף בעצמם את הרצפות. בנים ובנות גרים בנפרד בבניינים שונים, ומופרדים גם על-ידי קבוצות גיל. כלומר ילדינו לא יוכלו לשהות יחד באותו החדר. ואם גם על כך היינו מוכנים להתפשר, הרי ששיא השיאים היה הודעת הסגל כי בהתאם לנהלים בפנימייה, ביקור ההורים הקרוב ייערך רק בעוד שישה שבועות.
בלבי פנימה תהיתי אם נהגנו באחריות כלפי ילדינו שהיו עדיין רכים בשנים, אך אשתי ואני לא פצינו פה. העדפנו להפְנים את תחושותינו, שכן כל מילה שנֹאמר הייתה עלולה לערער את ביטחונם של הילדים. השארנו את דויד, הגבר שבחבורה, לשמור על שתי אחיותיו, נפרדנו מהם בלב כבד ויצאנו לדרך. ממראה פניי לא היה קשה לנחש מה מטריד אותי. אשתי, שתמיד הספיק לה מבט קצר כדי לקלוט את הלוך-רוחי, הרגיעה אותי ואמרה שעליי לראות את הדברים בצורה נינוחה ואופטימית ולא לקחת ללב, ושהיא מרוצה מהצעד שעשינו. לא נורא אם הם יחליפו את כפית הזהב בכפית ברזל, רק כך הם יתחשלו. אני בטוחה שהם יאהבו להיות שם, השתדלה ג'ין להרגיע, הם יסתדרו בקלות עם החברים החדשים ובסופו של דבר יהיו ישראלים לכל דבר. כרגיל, מילים אופטימיות. לא היה דבר שאפיין את ג'ין יותר. תמיד הכוס המלאה. בעיניה יכול להיות רק טוב ועוד יותר טוב. מדוע לראות את הרע?
שישה שבועות התחבטנו יחד בפתרון החידה, אם ילדינו במשבר או שכבר הפכו לחלק אינטגרלי מהחבורה. הגענו לביקור הראשון צמאי-געגועים ותשובות, שיערנו שכך חשים גם השלושה לבית אסיא. ואכן הם קידמו את פנינו באותה שמחה תמימה ושובבית אופיינית להם, אך כהורים המכירים את פריינו הבחנו אצלם במבוכה או אי-נינוחות כלשהי. תוך שניות הבנו מדוע. המתנות שהבאנו להם היו ממש מוגזמות וגם המכונית האמריקנית הגדולה שלנו, הקדילק, נראתה להם מנקרת-עיניים מדי. כן, הם התלוננו על מיטות הברזל שלא קל לישון בהן, ועל החוסר בשמיכות בחורף שבגללו קפאו מקור, אך לעומת זאת הם כבר פטפטו ושרו בעברית ומצאו את מקומם בין שאר הילדים באלוני יצחק ובאורח החיים בפנימייה. מן הראוי להזכיר,
כי אחרי השבועיים הראשונים ששהו ילדינו יחד עם העולים החדשים, הסיקה הנהלת הפנימייה שמוטב להעביר את שלושת הילדים של משפחת אסיא לבית הספר של התלמידים הישראלים, תושבי הקיבוץ הסמוך, כפר גליקסון, יחד עם הילדים של קיבוץ אלוני יצחק.
בקושי חלפה שעה, והשלושה רמזו לנו ברמז עבה שמבחינתם תם הביקור והם מעדיפים עכשיו לשוב לחבריהם. נפרדנו מהם רגועים לחלוטין. בביקורים הבאים הקפדנו להחנות את המכונית המנקרת מחוץ לפנימייה, לא בטווח ראייה של הילדים. גם את המתנות צמצמנו למוצרים חיוניים בלבד. כיוון שעדיין היינו על קו ז'נבה-תל-אביב, מילא את מקומנו בזמן הזה
אחי אהוד, שהיה אהוב על הילדים, דאג להם ופינק אותם ממש כאילו היו ילדיו.
בסוף השנה היה ביתנו החדש בסביון מוכן ומזומן לקבל את שלושת הישראלים הטריים. השנה השלמה שעברו יחד, ללא הורים צמודים, הידקה עוד יותר את הקשר המיוחד ביניהם. הם דיברו עכשיו עברית שוטפת ונקלטו בנקל בבית-הספר האזורי בסביון ובשבט הצופים המקומי. בתעודות הזהות שלהם אמנם נרשם שנולדו בשוויץ, אבל מכאן ואילך לא הייתה הישראליות שלהם מוטלת בספק. עד היום היא איתנה כסלע ומתוך בחירה.
החיים אינם הצגה שאנו יושבים בה כצופים, נהנים וכעבור שעתיים רואים את סוף המחזה. כשמדובר בהחלטות כבדות-משקל המשפיעות על חיינו בזמן אמת, חולף לעתים פרק-חיים שלם עד שמתברר אם התגלגלנו נכון, ואם השביל שבחרנו ללכת בו הוא שביל הזהב, יותר מכל שביל אחר שבו לא הלכנו. אינני נביא ואינני יודע מה היה קורה אילוּ זרמנו בנתיב שונה, אולם לאחר שעברתי וכתבתי במו-נפשי את הספר עמוס הדפים של חיי, אני יכול לומר בפה מלא שאילו ניתן לי עוד גלגול-חיים אחד, כך הייתי בוחר ללכת. אינני יודע אם דווקא הפנימייה באלוני יצחק הייתה הצעד הנכון. במבט לאחור אולי לא הייתי בוחר בנתק כזה מן הילדים למשך שנה, לא בגיל הצעיר שהיו ולא בעיתוי של מעבר למדינה חדשה, על כל הקושי הכרוך בכך. אולם היום, כשאני עֵד לחייהם של ילדיי, ורואה את חתניי וכלתי, ואת כל נכדיי הצָבָּרים, אני יודע שהחלטתי נכון. כמו אז כך גם היום, אני מרוצה מאוד שהעברתי את מוקד פעילותי מז'נבה לישראל.
עם השתקעותנו בסביון החלטתי לבנות בה, על שטח של כשמונה דונמים שקיבלנו מחברת אפריקה-ישראל להשקעות, בית-כנסת מכובד במקום הצריף הרעוע שבו התפללו תושבי המקום עד כה. היה זה בית הכנסת הראשון בסביון והיחיד עד היום, בראשות הרב האורתודוקסי של סביון, הרב ברודמן. לבית הכנסת קראתי תפארת יצחק, לזכרו של יצחק אסיא זל, אבי היקר, שנפטר שנתיים קודם לכן.
בית הכנסת תפארת יצחק מכיל כ-400 כסאות מרווחים ומרופדים בקטיפה כחולה. על התקרה תלויות מנורות-קנים רבות החושפות ברווחים הרחבים שנוצרים ביניהן את הילת הקודש של המקום כולו. כשנפתח ארון הקודש המכוסה פרגוד בצבע אדום-ארגמן, יכולים ילדים לגשת אליו ולמשש בידיהם את ספר התורה. מעל לתיבה, אותה הבמה שבמרכז אולם התפילה, נישאת כיפה שקופה כלפי חסדי-שמים. הקומה התחתונה בבית הכנסת מתהדרת באולם רחב המעוטר
בסמלי 12 שבטי ישראל ואשר בו חוגגים שמחות שונות. כיאה למי שהשמחה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה, נושא אולם אירועים זה את שמה של רעייתי, 'אולם ז'אנט אסיא'. בבית הכנסת יש ספריה מכובדת לזכרו של הילד אורון ירדן, כן קיים בו המרכז הפדגוגי המפורסם ללימודי היהדות, עש ליאון וביאנקה אמריליו, שאותו יזם הרב ברודמן ואשר עליו אמר מי שהיה הרב הראשי לישראל, הרב ישראל לאו, כי הוא דוגמה למוסד שמצא דרך לצמצום הקיטוב בעם.
גן מרהיב של צמחים הנזכרים במקרא וארץ ישראל, לזכרם של רחל ומנחם ליבנה, גן רחל, מקיף את כל שטחו של בית הכנסת ומושך אליו אלפי מבקרים. אפשר למצוא בו את הקיקיון, השיח שמפירותיו מפיקים שמן קיק ואשר אותו העלה אלוהים מעל יונה הנביא להיות צל על ראשו. רותם המדבר, הנזכר בספר מלכים, הוא משל ללשון הרע, כפי שמסבירים כאן, ותפקידו של שיח זה הגדל בחולות הוא להסביר את השלכתן של מילים. מספר ישעיה בולטים השיחים שעליהם נכתב: תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס. הפטל הקדוש,  לדוגמה, הוא הסְנֶה שמתוכו נתגלה אדוניי למשה בלַבַּת אש. מצויים כאן שבילי 'שיר השירים', 'שבעת המינים' ובית הבד, פינה המספרת את סיפורה של רחל וכד המים ועוד.
מאושר הייתי שזכיתי לראות את דויד, בני בכורי, עולה למצוות בישראל ועוד בבית-כנסת שבניתי לזכר אבי. אני זוכר את ספר התורה המוכסף שהעניקה ג'ין לדויד, כשדמעות אושר מבצבצות בעיניהּ.
באותה שנה הייתה בתנו דליה הראשונה שחגגה בת מצווה בבית-כנסת זה. מאז הונהגה מסורת של בנות סביון העולות לתורה בחג השבועות וחוגגות יחד ובשיתוף את אירוע בת המצווה.
רבות אני חב לג'ין על התאקלמות הילדים בהווי הישראלי. בזמן שהייתי טרוד בעסקים ובענייני הבנק, טסתי ונסעתי בין מדינות העולם, טרחה ג'ין ליצור סביבת-בית נעימה וחמה לילדינו. היא עודדה אותם להביא הביתה חברים, בלי לקבוע שבועיים מראש ובלי להשתמש במילים שקוממו אותם, 'כן, אדוני' ו'לא, גברתי'. היא הכינה לכולם ארוחות גורמה וקיבלה בברכה פעילות התנדבותית של הילדים. שולה בְּרוֹידֶא42,
 
42 יושבת ראש ויצו ישראל בשנים 1972-1980.
 
חברה יקרה של ג'ין, שבעלה צ'רלי ברוידא43
 
43 צ'רלי ברוידא זל היה מדען לפיסיקה גרעינית במכון וייצמן.
 
זל היה ראש שבט כנען, שבט הצופים של סביון שכל ילדיי השתייכו אליו, סיפרה על הבית הפתוח וההווי החברתי שהנהיגה ג'ין למען הקהילה.
 ג'ין הייתה אישה מקסימה ויפהפייה, אשר בלטה באצילותה. היה בה שילוב של לב רך, חוכמה, אינטליגנציה והמון טאקט. היא מעולם לא הרימה את קולה וכבשה את כולנו בחיוכה הענוג. לא סתם נהגנו לכנותה 'הנסיכה מתאילנד'. ג'ין ידעה ליצור סביבה אווירה ידידותית ונעימה ותמיד נתנה הרגשה שהיא אחת מכולנו, כך גם מדי יום חמישי כשנפגשנו כל תושבי סביון ברחבה ליד הסופרמרקט ללימוד ריקודי-עמים.
'יום האביב' שנערך מדי שנה בערך תחילת יוני במסגרת תרומות לויצו היה אחד האירועים המתוקשרים ונהרו אליו מכל האזור, קריית-אונו, קיראון, גני-תקווה וגני-יהודה. בהכנות ל'יום האביב', שנמשכו כחצי שנה, השתתפו כל תושבי סביון, ילדים ומבוגרים. הם עסקו בהקמת ביתנים, איסוף הגרלות, רעיונות למכירה ושיווק. תחביבים אישיים הוצגו למכירה, הוכנו סוכריות מרשמלו, מיצים טבעיים, עוגיות בראוניס ועוד. כמו כן נערכו תצוגות אופנה שדגמנו נערות מסביון [גם דליה בתי דגמנה בהצלחה בגדי-ים ב'יום אביב' כזה].
אין ספק שג'ין חוותה את האווירה בסביון יותר ממני. לי עצמי זכור המחסן שהוקם במיוחד כדי לאחסן פריטי ריהוט שנאספו מתושבי סביון כדי למוכרם ב'יום האביב'. ג'ין מיינה, תִמחרה והובילה את הסחורה בארגזים לביתנים, וכל ההכנסות הופנו לויצו.
עוד סיפרה הגברת ברוידא, התרומות שנאספו ב'ימי האביב' הופנו לפגייה של בית התינוקות בתל-אביב, למוסד 'אם וילד' ולמטרות צדקה אחרות. כך לדוגמה זכורה לי היטב ההיענות של ויצו סביון לבקשתו של דוד בן-גוריון לעזור בהתבססותם וקליטתם של עולים מפרס בישוב בית-נחמיה. הישוב שוכן בכביש בן-שמן וראש-העין, כשלושה קמ ממזרח לו עבר אז הגבול בין ישראל לירדן. לילדים ששקעו קרועי-נעליים בבוץ הנורא רכשנו מגפיים מרופדים, פתחנו גן ילדים, מועדון נוער ומועדון נשים על כל הציוד המתבקש. חילקנו בגדים, לימדנו קרוא וכתוב [...] בית-נחמיה כיום הוא ישוב מבוסס ביותר. לכל הפעילויות הללו ג'ין אסיא הייתה שותפה מלאה והכול מתוך יוזמה אישית וציונות שדבקה בה בכל רמח אבריה.
  ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ו'יום האביב' המתוכנן לאותה שנה נאלץ להידחות. כשהתקיים לבסוף לאחר המלחמה, הוא נחשב ל'יום האביב' המוצלח ביותר. ג'ין החליטה להכין ארוחה סינית מכובדת ל-300 סועדים וההדים סביב סעודה זו הגיע לכל המי-ומי התל-אביבים שאצו-רצו בהמוניהם לרכוש כרטיס בסך 30 לירות לארוחה הסינית הגרנדיוזית. ג'ין פנתה אז לגברת לאה אייזנברג וביקשה את עזרת השף שלה, שאכן התנדב לתרום ככל יכולתו לארוחה שכל הכנסותיה קודש לויצו.
מאחר שעל אוכל סיני לא שמעו אז בישראל, הייתה לג'ין בעיה מאין להשיג את חומרי הגלם ובעיקר את הנבטים. היא התעניינה ומצאה שאפשר להניח פולי סויה בצמר גפן רטוב, להשקות אותם חמישה ימים רצופים, וכך להנביט אותם. יופי. נותרה רק התעלומה איפה משיגים פולי סויה. כאן נכנסתי אני לתמונה. הבנק היה שותף בחברת עץ הזית. יחד הקמנו את 'חרדון', חברה בבנגקוק למוצרי עץ הזית. התקשרתי למר ליבוביץ, שבמהירות שלח לישראל שני שָׂקים של פולי סויה. בד בבד רוקנה רעייתי את בתי המרקחת בסביון מצמר-גפן. כך הנבטנו את הנבטים לארוחה הסינית, בשירות המטרות הנעלות של ההסתדרות העולמית של נשים ציוניות - ויצו.
דעותיה הציוניות החד-משמעיות של ג'ין בנוגע לישראל גרמו לי התרגשות. ערב מלחמת ששת הימים הפצירה בה ידידתנו בז'נבה, רות פופר, לשלוח אליה לשוויץ את ילדינו, לנוכח מה שנראה לה כמצב המסוכן והמאיים ששרר בישראל. רק 17 שנה חלפו מאז הצטרפה ג'ין לעם היהודי, רק 3 שנים מאז עברה לגור בישראל, ובכל זאת חשה אליה שייכות עמוקה וללא פשרות. היא הודתה לידידה על דאגתה והצעתה, ומהנימוקים לסירובה אפשר אף ללמוד על הקשר הצפוף של ילדיי למדינה. זו תשובתה של ג'ין שהייתה אז עדיין על תקן של 'עולה חדשה':
ברור שקשה לך להעלות על הדעת עד כמה כולנו שמחים להיות כאן ברגע המכריע הזה. על כל גבר, אישה וילד מוטל כאן לבצע תפקיד למען ההגנה על המדינה. הרעיון לברוח למקום מבטחים אינו עולה אפילו על דעתה של דניאלה הקטנה, שהוכתה בהלם רק מהמחשבה על כך.
   בתי-הספר פתוחים כרגיל, אפילו בחינות הבגרות נערכות כסדרן. אבל לאחר הלימודים הילדים עובדים בהתלהבות ובגאווה. דוד ודליה חופרים תעלות-קשר ומקלטים לא רק בשבילנו אלא גם לבתי-ספר יסודיים ולמוסדות שהעובדים הגברים שלהם גויסו לצבא. דליה גאה בידיה המיובלות ודויד בגבו הכואב. הם ממלאים שקי חול ונושאים אותם בצחוק ובשירה. דניאלה וחבריה לכיתה עובדים במקום הדוורים ומחלקים מכתבים בכל יום לאחר הלימודים. אחר כך היא נמצאת בכוננות ולנו אסור להשתמש בטלפון אלא לשיחות חיוניות ביותר שמא ינסו להזעיק אותה. כל ילד חש אחריות אדירה לענייני הכלל. ...בסביון, כמו בכל מקום אחר, אנו מארגנים בית-חולים-שדה וכמה תחנות עזרה ראשונה. אני ממונה על אחת התחנות האלה (ליד ביתנו). בינתיים מעבירים לנו קורסים בשיטות הטיפול המודרניות והחדשות ביותר.
לעניות דעתי, רק נס ימנע מלחמה. מה חבל שמטורף שאינו גרוע מהיטלר זוכה לתמיכה של מעצמות מסוימות. אין ברירה אלא לעצור אותו, ואנחנו בטוחים שישראל יכולה לעשות זאת. ...אם ישראל תיחרב, היהודים מחוצה לה יצטרכו לשוב ולהרכין את ראשיהם – לספוג עלבונות ולהתנסות ברדיפות. אין לנו ברירה אלא להגן על זכויותינו ועל ארצנו, וכפי שאמרתי לפני כן כולנו עושים זאת באהבה ובגאווה.
  אני גאה מאוד על שייכותי לאומה האמיצה הזאת, ואני מתחייבת לעשות ככל יכולתי.
את בית הספר היסודי סיימו ילדיי בסביון. את התיכון סיימו שלושתם בהצלחה בעירוני ט' ביד-אליהו, אף שמעולם לא קיבלו עזרה ממני או מאמם בשיעורי הבית או בהכנה למבחנים. הם היו חברים במועצת התלמידים ובוועדת המסיבות של התיכון ולמרות קשיחותו של פִיסְקוֹ המנהל, למותר לציין שידע לעצום עין כשהיו אלה תלמידים טובים שרצו גם לרקוד ריקודים סלוניים ולהתפרע. החבורה הענקית והמגובשת ארגנה טיולי אופניים לגליל, פיקניקים וגולת הכותרת היו מסיבות הפורים שנערכו בכל הבתים ברחוב שלנו, כמו גם בביתנו.
ילדיי התאקלמו לגמרי בהווי הישראלי. דניאלה המשיכה והייתה למדריכה בשבט הצופים של סביון. שלושתם שירתו בצהל ואחר כך פנו ללימודים גבוהים. דויד, שהיה רשגד בצופים, שירת בצבא כקצין בממרם, סיים תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה ותואר שני במנהל עסקים. דליה שירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר ואחר כך למדה סוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. דניאלה שירתה במודיעין ולמדה ב'בצלאל' עיצוב תעשייתי. ילדיי הם גאוותי.
 


תופעת ויסות המניות – נורמה מקובלת בין הבנקים
 
אנשי-עסקים רבים יטיפו לכם ויזהירו לבל תערבבו  businessעםpleasure  וחיים אישיים. אצלי, כלכלן שרוב ימיו התמקדו סביב הבנק והעסקים, הנוסחה שממנה מזהירים כולם הייתה חייבת להתקיים. אילולא פעלתי לפיה לא הייתי מוצא, מן הסתם, את הזמן להנאות ולחיים האישיים. לכן, בחרתי, בניגוד להטפות, לשלב בין השלושה. את חוגי מכריי רתמתי לטובת העסקים, של הבנק ושלהם;  את מקום המגורים של משפחתי העתקתי בהתאם למרכז הכובד של פעילותי הכלכלית. הבחירה בסביון כמקום המגורים בישראל הייתה אף היא קשורה בעסקים, שכן את הקרקע שעליה בניתי את ביתנו רכשתי מחברת אפריקה-ישראל להשקעות.
חברה זו, שנוסדה ב-1934 ביוזמת אנשי-עסקים שעלו מדרום-אפריקה, כפי ששמה מלמד, קנתה לעצמה שֵׁם בתחומים כלכליים שונים. בשניים מהם התעניינתי באופן מיוחד, בפעילות בענף הביטוח, ובעיקר בחברת מגדל, שבה שלטה החברה; וכן בעסקי מקרקעין ובניין. אלה תאמו את אופיו ונטיותיו הכלכליות של הבנק שבהנהלתי, שהרי רכשנו קרקעות ברחבי העולם ובנינו עליהן בניינים ללקוחותינו תמורת אחוזים מהרווחים. דרך חברת קידום, למשל, חברת אחזקות של כ-20 מפעלים, שהייתי יור מועצת המנהלים שלה, הקמנו את קיראון, בצמוד לקריית-אונו. קיבלנו מהממשלה קרקע ללא תמורה, בתנאי שנפריח את השממה, נעשה את כל הפיתוח ונשכיר דירות לאנשי-צבא. בנינו את קיראון מא' עד ת'. סללנו כבישים, הקמנו מערכת ביוב וחשמל והעמדנו בבת-אחת 3,500 דירות. בבנק לסחר חוץ ברחוב רוטשילד בתל-אביב נוצר תור שנמשך עד רחוב אלנבי הסמוך, כדי לרכוש את הדירות האלה שנחטפו כלחמניות טריות. 
עתה, בראשית שנות ה-60, לאחר שבדקתי בציציות של חברת אפריקה-ישראל להשקעות,זיהיתי הזדמנות-פז ומצאתי לנכון לעשות את כל המאמצים הדרושים כדי שסוויס-ישראל טרייד בנק ירכוש חלק נכבד מן הבעלות על החברה ועל-ידי כך יניבו השקעותיו של הבנק רווחים נאים. 
    העליתי את הצעת הרכישה בפני שניים מבכירי אפריקה-ישראל להשקעות, האחד הוא יעקב גרי, מי שהיה ב-1951 שר המסחר והתעשייה ונודע כשר הראשון במדינה שלא נמנה עם חברי הכנסת והוזמן להצטרף לממשלה על תקן של מומחה חיצוני. האחר היה עורך-הדין אלי קירשנר, שהיה אחד מארבעת הנאמנים של הממשלה בבנק שלנו בראשיתו. שניהם שבו אליי במהרה והודיעו חד-משמעית, כי אין בדעתם למכור לנו, בעתיד הנראה לעין, שום חלק מן הבעלות על החברה. הם לא מצאו לנכון לנמק את סירובם ואף אני מצדי לא ניסיתי לשכנעם לשקול שוב. מובן שלא ויתרתי על תוכניותיי. היה לנו ניסיון עשיר די הצורך כדי לפתוח ברכישה נרחבת אך מוסווית של מניות של חברת אפריקה-ישראל להשקעות בבורסה התל-אביבית. ואכן, תוך זמן קצר מהיום שבו ביקשתי לרכוש נתח מהחברה, כבר החזקנו קרוב ל-35% מהמניות, יותר ממה שהחזיק כל גורם אחר. עם צרור המניות הזה לא התקשיתי להיבחר למועצת המנהלים של החברה-האם ושל חברת הביטוח מגדל, להשתלב בקביעת המדיניות שלהן ולהרחיב את המעורבות שלנו בתחומים הרלוונטיים של המשק הישראלי. רק בחברות-הבת של סוויס-ישראל טרייד בנק, כלומר בחברת אפריקה-ישראל, חברות מגדל וקידום העסקנו כ- 1,500 עובדים.
עם העברת בסיס הפעילות שלי לישראל, החלטתי לבדוק בצורה מעמיקה את הנעשה בבנק לסחר חוץ. עוד קודם חשתי שלא הכול בבנק מתנהל כשורה. כעת החלטתי לבדוק את הנושא ביסודיות. עוד לפני שנכנסתי לעובי הקורה, חיכו לי כמה הפתעות לא-נעימות. ביקשתי מאחד הפקידים הבכירים להגיש לי את החומר הנחוץ לשם הבדיקה. הוא סירב בטענה כי עליו לקבל תחילה את אישור המנכל, דוד שוהם. בלי לחרוג מכללי הנימוס הטוב, אם כי בנימה תקיפה, רעננתי את זכרונו של הפקיד בנוגע לסמכויותיי. בתפקידי כיור מועצת המנהלים של חברת-האם, סוויס-ישראל טרייד בנק, וכן כממלא-מקום של יור הבנק לסחר חוץ, הודעתי לו, סמכותי מגיעה מעל למנכל ושום הוראה שלי איננה זקוקה לאישורו. הפקיד הנהן ותוך כמה דקות הונח החומר שביקשתי על שולחני. 
בעקבות תקרית זו לא הופתעתי כשדוד שוהם, המנכל, נכנס בצעדי-ענק אל משרדי, כדי להביע את מורת-רוחו מהופעתי בבנק לצורך ביקורת של העבודה השוטפת שהוא עצמו אחראי לה. דוד שוהם התרגל לעמוד לבדו בראש הפירמידה של הבנק לסחר חוץ והדבר אף נעם לו. ידידי יוסף שפירא זל, שקדם לי בתפקיד יור מועצת המנהלים, אמנם ייצג נאמנה את בעלי המניות ואת האינטרס הציבורי, אך מסיבות השמורות עמו לא נהג להתערב בעבודה היום-יומית של הבנק. שוהם, שהתרגל לפעול ולנהל ממגדל-השן שלו לבדו, נחרד עתה מהמחשבה שיהיה עליו להיות כפוף לבדיקה ולביקורת קפדנית שלי. אם היה לו חלום כלשהו באספמיא, הרי שהוא נגוז בראותו עד כמה אני נחוש בדעתי. מציאות חדשה זו לא התאימה לדוד שוהם, אשר לפני בואו אל הבנק היה המפקח על מטבע זר במשרד האוצר. הוא הודיע לי, ספק כעובדה, ספק כאִיוּם, כי בתנאים כאלה ייאלץ לפרוש מן הבנק. שוהם שיער, מן הסתם, כי אוותר על דרישותיי, שכן לא במהרה יוותר הבנק על קשריו הטובים עם שר האוצר ועם בכירי משרדו. לי, לעומת זאת, לא היה שמץ כוונה להדיחו מן התפקיד. נהפוך הוא. הבהרתי לשוהם, שהייתי שמח אילו העמיד לרשותי את כישוריו המקצועיים שאותם הערכתי ביותר. עם זאת, לא מצאתי לנכון לוותר על זכותי, ליתר דיוק, על חובתי לבעלי המניות, להיות מעורב באופן אקטיבי ולטפל באי אילו אי-סדרים בבנק. ביקשתי מדוד שוהם לשקול שנית את הצעתי, קרי, להמשיך בתפקידו בבנק. כעבור ימים אחדים הוא שב אליי והודיע כי הוא נחוש בהחלטתו להתפטר.
לא קיבלתי את התפטרותו של שוהם בחפץ-לב, אך גם לא בתחושה של חוסר-אונים. אילו הייתה סיטואציה כזו מתרחשת לפני כ-15 שנה בהיותי טירון בעולם הבנקאות הייתי אולי מרגיש אחרת. כעת הייתי 'משופשף' מספיק כדי לקפוץ למים ולתפקד במקביל כמנכל הבנק לסחר חוץ, וכיור מועצת המנהלים של סוויס-ישראל טרייד בנק.
מנהל המחלקה לניירות-ערך של הבנק החליט אף הוא ללכת בעקבות המנכל שוהם,
זאת לאחר שגיליתי כי על פי הוראתו רכשו נציגי הבנק מניות של הבנק עצמו שנסחרו בבורסה התל-אביבית לניירות-ערך. הווה אומר, גיליתי כי הנהלת הבנק הקודמת ויסתה את מניות
הבנק והשקיעה 60% מהון הבנק במניות של הבנק עצמו. אלה ניתנו כהלוואה לחברת-בת של הבנק. מכאן, שההון הריאלי של הבנק היה כ-6 מיליון לירות ולא 13 מיליון כפי שדווח. אינני מבין כיצד רואי החשבון החיצוניים של משרד 'סומך חייקין' אישרו את המאזן שהיה שגוי מיסודו. פניתי למר פרדי סומך והאיש הבכיר שעבד עמו ונזפתי בהם קשות. באמצע שנות ה-60 הייתה פעילות הבורסה מצומצמת יחסית לפעילותה הגועשת מאוחר יותר. האינפלציה הייתה עדיין קטנה והציבור הרחב טרם הכיר את מניות הבנקים כאפיק השקעה מומלץ. עם זאת, ועל אף שממדי התופעה לא היו נרחבים, ראיתי בכך עיוות בפעילות התקינה של שוק ההון וביקשתי לחדול מכך לאלתר.
מנהל המחלקה, שהיה אחראי לפעילות זו, תירץ אותה בנימוק של 'תופעת העדר'.
כך עושים כולם, אמר, גם עמיתיי המנהלים מחלקות ניירות-ערך של בנקים אחרים. אם נצא מהמשחק, תחל ירידה בשער המניה שלנו לעומת שערי המניות של מתחרינו, והתוצאה -
פגיעה בשמנו הטוב.
לא השתכנעתי. נשארתי איתן בדעתי, שלא ייעשה כדבר הזה. כפי שחשבתי אז, וכפי שאני חושב היום ולאורך כל השנים שחלפו, בנק הרוכש את מניותיו בבורסה לחשבונו-הוא, מידי גורמים אחרים, לא רק שהוא פועל בניגוד לחוקי שוק ההון, אלא אף מקטין בפועל את ההון העצמי העומד לרשות הבנק, וממילא פוגע בחוסנו הכלכלי וביכולתו לעמוד במשברים, וכל זאת בלי להביא את הדבר לידיעת לקוחותיו והציבור בכלל. הדבר פלילי למעשה לא רק בארץ, אלא בכל העולם המערבי.
במובן מסוים, היה זה ראשיתו של ויסות מניות הבנקים המפורסם שכמעט הביא להתמוטטות המערכת הבנקאית של ישראל בסוף קיץ 1983 ועלה למשלם המסים הון-עתק. נקל היה לראות כבר אז כי משחק כזה עלול להסתיים כפי שאכן הסתיים בשנת 1983. כבר באמצע שנות ה-60 שילם הבנק שלנו מחיר יקר, מיליוני לירות של אז, על הבטחת שער המניות שלו, והכסף הזה לא צנח, כמובן, מהעצים אלא קוצץ מההכנסות הריאליות של הבנק. לכן מצאתי לנכון לבלום את השיטה עוד בטרם החלה להצמיח ניצנים ולפני שיחלו להסתעף ממנה ענפים. הוראותיי בנדון כמנכל הבנק היו ברורות וחד-משמעיות.
מנהל מחלקת ניירות-הערך שלנו חשב אחרת, והוא דבק בחשיבתו עד כדי כך, שהיה נכון אפילו לפרוש מעבודתו ובלבד שלא יצטרך לעמוד באיסור שהטלתי עליו. קיבלתי את התפטרותו, וכדי שהבנק לא יחזיק עוד מניות משל עצמו, פניתי לעקיבא פרסיץ בז'נבה, מי שהיה עתה המנכל של סוויס-ישראל טרייד בנק, וביקשתי למכור לבנק בשוויץ את המניות שהיו בידי הבנק לסחר חוץ, זאת במחיר העלוּת בתוספת הריבית שהצטברה. בין כה רוב מניות ההצבעה של הבנק לסחר חוץ היו בידי סוויס-ישראל טרייד בנק. מכירת המניות, כאמור, הביאה לפתרון שתי בעיות. הראשונה היא אי-מעורבותנו מאוחר יותר בוויסות מניות הבנקים, והשנייה, הזרמה של 7 מיליון לירות במזומן לבנק לסחר חוץ, דבר ששיפר משמעותית את מצב הנזילות של הבנק.
מאז ואילך, כל זמן שניהלתי את הבנק, לא קנינו שום מניות שלנו ולא העלינו על הדעת כל ויסות שלהן. במרוצת הזמן, כשהבנק הבינלאומי הראשון קנה את הבנק לסחר חוץ, שהכיל גם את הבנק ליצוא ואת הבנק למלאכה (שנים לאחר שפרשתי ממנו), הוא המשיך ליישם את גישתי ותפיסתי בנושא, וכשפרצה ב-1983 מפולת המניות הבנקאיות, היה הבנק הבינלאומי הראשון לגמרי מחוץ למשחק. המנהלים שעמדו בראשו, להבדיל משאר הבנקאים הבכירים בישראל, לא הועמדו לדין.
מיד עם היכנסי לתפקידי כמנכל הבנק לסחר חוץ, נאלצתי להתמודד באופן בהול עם כמה בעיות, שריכזתי אותן כעבור חודשים בדוח שהגשתי למועצת המנהלים של הבנק.
לא היה צריך ללכת רחוק כדי להיווכח שאין התאמה ישירה בין צוות העובדים שהעסקנו לבין הפעולות שהצוות ביצע ביום. הבנק שילם 804 משכורות לפקידים שביצעו בסך הכול 20,000 פעולות ליום. האחראי לכך היה מנהל כוח האדם, שנאלצתי לפטר בשל כך ובשל העובדה שלא היה לו שמץ של מושג בענייני בנקאות ובדרישות המקצועיות של העבודה הבנקאית. לאט לאט ובהדרגה הפחתתי את מספר העובדים עד שמספרם כעבור שלוש שנים הגיע ל-700 פקידים המבצעים 100,000 פעולות ביום. יעילות מדודה של כמעט פי שישה.
כפי שהצגתי בדוח, מצאתי בבנק בתנאי הפעילות של אמצע שנות ה-60, לא רק 104 תקנים לא נחוצים, אלא 160 פקידים מיותרים. עשרות מהם עברו במהרה הסבה מקצועית למסלול חדש שנתגלה עתה כחיוני ביותר. בקצה האופק של הבנקאות האירופית והישראלית
החלו להופיע לראשונה המחשבים. אף שאלה נראו בתחילה כשייכים לעולם אחר, החלטתי להירתם למהפכה החדשנית ולהכניסם לקבוצה שלנו.
בעזרת ועדה של שלושה עובדים בכירים, שהיו בעיניי המוכשרים בסגל בכל הקשור לתכנון המחשוב של הבנק, מוחשבו בתוך כמה חודשים חמישה מבין 32 הסניפים של הבנק לסחר חוץ בארץ, ובראש ובראשונה הסניף המרכזי. עדיין חששנו לסמוך על מכונות המודרניזציה לבדן, שכן הייתה עדיין אפשרות סבירה שהמערכות יקרסו. לכן הקפדנו בשלב זה לגָבּות בכתב, בנוסח הקונבנציונלי, במקביל לכל פעולה ממוחשבת. רק כעבור זמן מה, כשנמוגו לגמרי החששות, מִחְשָׁבנו את הסניף השישי של הבנק לסחר-חוץ, ובביטחון מלא ויתרנו כעת על מערך התמיכה הידני. כך עשינו, בסופו של דבר, בכל הסניפים.
כיוון שתמונה שווה אלף מילים, הרי שבדוח השנתי ה-15 שהוגש לבעלי המניות של סוויס-ישראל טרייד בנק באביב 1965 הוצגו שתי תמונת בלבד. אחת של בניין המשרד הראשי
על שבע קומותיו בז'נבה, ותמונה אחת של מערכת NCR בצירוף הכיתוב, חלק ממערכת עיבוד הנתונים שלנו, ללמד על פריצת-הדרך שנראתה אז חדשנית ונועזת.
לאחר השיפור בשגרת העבודה של הפקידים בסניפי הבנק, פניתי לערוך שִׁדרוּג בסמכויות המנהלים. עד השתלבותי בניהול הפעיל של  הבנק לסחר חוץ, הופקד כל אחד מארבעת המנהלים הבכירים על אשכול של שמונה סניפים והיה צורך לאשר לו כל הלוואה מעל 1,000 לירות שניתנה באחד הסניפים הללו. מן הראוי לציין, שגם באותם ימים לא היה זה סכום גבוה במיוחד, זאת לאור העובדה שמאזנו השנתי של הבנק לסחר-חוץ עמד ב-1965 על סך של 262,454,509 לירות. מטבע הדברים, אישורים על הלוואות כגון אלה סרבלו את עבודת הבנק ודחו לקוחות. מצד אחר, חשבתי לעצמי, אין לנו חפץ ותועלת במנהלי סניפים ששיקול-דעתם אינו רציני די הצורך כדי לאשר אשראי גבוה יותר. מוטב שאלה ייחשפו עתה ויורחקו מהבנק לפני שיסבו נזקים גדולים יותר. קבעתי אפוא שכל מנהל סניף יוסמך להחליט על הלוואות עד 10,000 לירות, בכפוף כמובן למדיניות הבנק, ומנהלי הסניפים הגדולים יותר יוסמכו לאשר הלוואות גבוהות פי 2 או פי 3, כלומר עד 30,000 שח. כמו כן הבהרתי לכל מנהלי הסניפים, שאם יימצא כי חרגו מן המותר ולא הקפידו על קבלת הביטחונות המתאימים, לא נהסס להביא לפיטוריהם. 
עתה התפניתי לנקוט צעדי התייעלות בפעילות ההנהלה המרכזית של הבנק. הקמנו ועד פועל של מועצת המנהלים, שהתכנס אחת לשבוע ודן בכל ההלוואות הגדולות, ורשת של ועדות אשראי. חיזקנו את מעמדם של הביקורת הפנימית, המחלקה המשפטית והממונים על הביטוח.
בנקודה זו ברצוני להביא דברים בשם אומרם, ולהציג (בתרגום מאנגלית) את מכתבו של לואיס האריס, מנכל הבנק שלנו בלונדון, ששהה בארץ שישה חודשים בשנה לסירוגין מטעמים משפחתיים. הוא העביר לי דיווחים עדכניים בנוגע לבנק בלונדון וכן שימש יועצי בבנק לסחר-חוץ. מכתבו זה הופנה למר אברהם פרידמן, יור מועצת המנהלים של הבנק לסחר-חוץ: 
  הבנק לסחר חוץ בעמ
משרד ראשי    25 בינואר 1967
לכבוד
מר אברהם פרידמן,
יור מועצת המנהלים של הבנק לסחר חוץ,
מרכז ארגון המסחר וההשקעות,
תל אביב
  בצער רב הנני להודיעך, כי לאחר יותר מעשר שנים שבהן אני משרת את הבנק, עליי לפרוש מתפקידי.
כידוע לך, הקמתי וטיפחתי את סניף הבנק של 'סוויס- ישראל' בלונדון, וכל זאת ללא השקעת הון. הבנק בלונדון מתפקד בצורה רווחית ויעילה כאחת, מפתיחתו ועד היום. במקביל לשנות-פעילותו רכש הבנק מוניטין של כבוד והערכה בלונדון בכלל ובקרב הקהילה האנגלו-יהודית בפרט. כמו כן ברשותו צוות הנהלה ועובדים מן המעלה הראשונה.
לסניף בלונדון היה אף תפקיד משמעותי בבנייתו ובביסוסו של המשרד הראשי בז'נבה, תפקיד אשר בא לידי ביטוי בכל היבט של פיתוח היעילות והרווחיות של המשרד.
לפני כשנתיים הגעתי לישראל כדי לחזק את ההנהלה המקומית בעת העברת חלקה של הממשלה לבעלות חברתך. אתה ועמיתיך ידעתם מלכתחילה עד כמה הייתי ער לבעיות שירשנו מההנהלה הקודמת. פזיזות וחוסר אחריות, בעיות אשר הועצמו בעקבות המיתון הכלכלי שפקד את המדינה באותה תקופה.
במהלך השנתיים הללו, במקביל למעקב צמוד אחר ההתנהלות של סניף הבנק בבריטניה דרך ביקורים חוזרים ונשנים שם ושמירת רווחיות ההון העצמי שלנו, ביצעתי, יחד עם יהודה אסיא, פעולות החזקה והשקעות כאן ב'בנק לסחר חוץ'.
  במהלך שנת 1966 הובהר לי יותר ויותר כי מוסד זה [הבנק לסחר חוץ] עם השקעותיו המורכבות והגוססות, כשליש מההון העצמי שלו, איננו חופשי להיות מועבר למדינה אחרת אשר כלכלתה בריאה ומניחה את הדעת, ולכך גרמו קודמינו בתפקיד. כל אותן ההשקעות נעשו בזמן שהממשלה הייתה השותפה העיקרית ובעלת הנציגות במועצת המנהלים של הבנק.
למרות כל זאת, הרגשתי כי מחובתי להישאר בתפקידי לפחות עד ה-31 בדצמבר, וזאת כדי לשמור, לפחות כלפי חוץ, על איזון ורצף, וכמו כן לאפשר למועצת המנהלים תחת שרביטך ליהנות מן האפשרות לבצע את השינויים המבניים המתבקשים, לדעתי. שינויים אלו היו באחריותה של הממשלה.
הרשה לי לסכם את נקודת מבטי שאותה כבר הצגתי בפניך בשלהי מאי 1966.  מאחר שהמצב לא השתנה עד כה, נקודות אלה רק התעצמו בעקבות האירועים שמסביב. הבנק ממלא אחר תפקידו הכלכלי, אך נשאר במצב פיננסי מאוזן בקושי. עם זאת הוא נושא בנטל של חברות-בת, איגודים, תיקי השקעות [שהם בעצם אוסף של פעולות תמיכה] ומספר נכסים [עם תוכניות התרחבות]. כל אלה ממומנים על-ידי הון ציבורי. הבנק משלם על כל אלה מחיר כבד מנשוא, אשר גורם לו להפסדים שאין אנו יודעים כיצד לכסותם. מעבר לכך, ערך ההשקעות [העתידיות] הנשקלות כיום מנותק לחלוטין מן העלויות והוצאות האחזקה. בנוסף, רוב המימון לפעולות ההחזקה הללו מבוצע כיום ללא ערבויות הבנק. הציבור שרוי באשליה כי כל החברות הן חברות-בת של הבנק, ומכוסות בכל מקרה של 'כוח עליון'. מקרה הכישלון של פויכטוונגר-אלרן
 (Feuchtwanger-Ellren)יוכיח לציבור עד כמה הוא חשוף בשיטה זו.
נוסף על כל זאת, כדי שהבנק יהיה רווחי יותר, ויוכל לכסות על תשלומים אלה ולמזער את הפסדיו, עליו לקחת פחות סיכונים מיותרים. לא על בסיס ההון העצמי שלנו, אלא על בסיס ההפקדות שנמצאות אצלנו.
אינני יכול מצד אחד לתמוך ולעודד כפי שאני עושה במדיניות זו של 'בנק ישראל' אשר רואה לנגד עיניו את טובת המדינה, ומצד שני לשאוף למדיניות בנק פרטית אשר סותרת את סדר הדברים שבו אני תומך.
אינני רוצה להצטייר כמי שנוטש את הספינה. אני מסוגל להשיט את הספינה למען הממשלה עם הידע שלהם על המצב והפיצוי שלהם על פעילותי. מה שאינני מוכן לעשות הוא לחשוף את עצמי לביקורת ציבורית וממשלתית כאחד על התִפקוּד שלי בניסיון להמשיך ולשלוט במצב הבלתי-יציב שלנו ללא נקיטת שום צעד חיובי לשינוי המצב.
חובתי בנסיבות אלה היא להסב את תשומת לבך לדעתי בנושא, דבר שעשיתי יותר מפעם אחת, ולהבטיח כי אכן תעביר את דעתי זו לגורמים המוסמכים. הדרך היחידה שאוכל להבטיח זאת, להרגשתי, היא על-ידי הגשת התפטרותי המנומקת כפי שעשיתי.
אינני יכול לעשות מעבר לכך. אינני בעל מניות עיקרי או בעל כוח מספיק כדי ליזום, ואף לא פקיד זוטר הממתין להנחיות והוראות. מעמדי מתרופף בצורה קיצונית. לאורך כל מכתבי זה אני מתייחס לצורך בהתערבות ממשלתית. מובן שהגדלת ההון העצמי של הבנק ישפר רבות את מצבו. אולם מאחר שזה צריך להיות, להערכתי, סכום מינימלי של 10,000,000 לירות ישראליות, אינני רואה כל אפשרות כזאת בצינורות המקובלים ואף לא דרך הקבוצה שלך כיום, לביצוע הגדלה כזאת בעתיד הקרוב.
מסקנתי היא כי רק הממשלה, באופן ישיר או עקיף, יכולה להקנות אמצעים חיוניים אלה, ולו רק פעולה כזו שתתקן את תזרים-המזומנים והביטחונות שלנו, וזאת רק לאחר שנתקן את החייב תיקון. עיקר תרומתה של הגדלת-הון זו היא לעזור לבנק לעבור את התקופה הקשה הנוכחית. בנוסף, הדבר אף יסייע לקידום רווח-שולי שיכול לשמש משקל-נגד להפסדים שנגרמו לבנק בעקבות החלטות שגויות שנלקחו במהלך פעילות המסחר [הרגילה] של הבנק בעבר.
אם היו ברשותי עדויות ממשיות כי הגדלת הון כזו יכולה להתרחש מיד, הייתי מוכן לשקול שוב את התפטרותי. בכל אופן, אינני מוכן להתחייב בשלב זה, ואף איני יכול לדמיין ולו לדקה אחת, כי כדי לשמור על תפקידי יש הצדקה להשקעה לא-רווחית של 10,000,000 לי מטעם קבוצתך.
בינתיים, כפי שהדברים נראים, ברצוני לסיים בסוף פברואר את תפקידי בבנק לסחר חוץ, ועד לסוף מארס לסיים גם את תפקידי בבנק סוויס-ישראל.
במהלך השנתיים האחרונות הוזמנתי, דבר שאתה ועמיתיך הייתם מודעים לכך, להצטרף לסר אייזיק וולפסון, שעמו שמרנו על יחסי קרבה הדוקים וקשורים ביותר בלונדון. הסברתי ליהודה אסיא ולעקיבא פרסיץ כי אני מחשיב ביותר את הקשר הוולפסוני - שוויצי - ישראלי כמהותי וחיוני לקיומנו כיום. אסב את מרב מאמציי כדי לשמר ולהרחיב קשר זה, ואהפוך זאת למשימתי שם. כך אעשה!
בינתיים תוכל להיות סמוך ובטוח כי אעשה כל שביכולתי כדי לשמור על האינטרסים של S.I.T.B.  (סוויס-ישראל טרייד בנק) בלונדון, לפחות עד שהבנק כקבוצה ייצא מהקשיים הנוכחיים ויצליח לארגן מחדש את הרכבו הפנימי, את מבנה ההון שלו, מסגרות ההשקעה ומעל לכל, את המחויבות הישראלית שלו.
אני מחשיב צעד זה כחיובי, מעשי וענייני יותר מלהמשיך ולשבת כאן, בתל-אביב, בחיבוק ידיים וללא יכולת לבצע שום פעולה חיובית, אלא רק להמתין. אני בטוח כי תבין את גישתי לכל העניין.
בנוגע לסידורים הכלכליים הקשורים בפרישתי, אדון עם עקיבא פרסיץ ויהודה אסיא, אך הנני משוכנע כי סידורים אלה יהיו פשוטים מאחר שאין בכוונתי להכביד על הבנק בזמנים אלו.
נהניתי מן היחסים בינינו, במיוחד אזכור לטובה את כל אותן שנים ראשונות שבהן ביליתי עם הבנק והשתתפתי בהקמתו. צר לי שעליי לעזוב, אך אין עוד ביכולתי להמשיך להתעמת עם מצב שלא היה לי כל חלק ביצירתו, ושאינני רואה כל מוצא ממנו פרט להתערבות ממשלתית.
היות שאתה ועמיתיך כמוך אינכם לוקחים אחריות, מבחינה זו הנכם חופשיים לנהוג כרצונכם, באופן של עזרה עצמית או בעזרת הממשלה. נקודות-השקפותינו בכל אופן שונות. אין לי שום יכולת להשפיע על הממשלה. הייתי שותף לקבוצה הקודמת שניהלה את הבנק (אף על פי שהייתי אחראי על הסניף בלונדון), אינני יכול להשפיע על עתידנו ואינני יכול לקבל את המצב כיום.
אני סמוך ובטוח שתבין אותי,
  בכבוד רב,
  לואיס האריס
עותקים: מר י. אסיא
   מר ע. פרסיץ
 
כשקיבלתי את העותק ממכתבו החמור של לואיס האריס, קראתי לו לשיחה והסברתי בפירוט את כל השינויים שנעשו בבנק במשך 18 החודשים שבהם כיהנתי כמנכל הבנק לסחר חוץ. הוא השתכנע ונשאר לעבוד בתפקידו בבנק. כשעזבתי את הבנק בדצמבר 1968 החליף אותי לואיס האריס בתפקידי, לשביעות רצוני הרבה. הוא כיהן כמנכל הבנק לסחר חוץ עד סוף שנת 1970.
עד היום אני נמצא בקשרי ידידות עם לואיס האריס, הג'נטלמן האנגלי המדהים הזה. יהודי עדין-נפש השווה את משקלו בזהב טהור. האריס, כיום בן 85, מתגורר ברמת-אביב עם אשתו הצברית, אביבה, בת למשפחה הירושלמית הידועה ומקימת מאפיית ברמן. אביבה משמשת עזר כנגדו מאז שירת לואיס האריס בצבא הבריטי טרם קום המדינה. למרות גילו המתקדם, לואיס האריס מכהן בפועל זה זמן רב כיור מועצת המנהלים של רשת בתי המלון ישרוטל, בעלי שמונה בתי-מלון באילת ועוד שניים בתל-אביב. 
אם לשוב לתקופת כהונתי בבנק לסחר חוץ, הרי שבעקבות השינויים הארגוניים ובכלל, חל שיפור של ממש במצבו הכללי והפיננסי של הבנק, אך מסיבות שאינן מנותקות מהאווירה במשק ומהמנטליות ששלטה בו, עדיין נשאר הבנק לסחר חוץ בעמדה נחותה משלושת עמיתיו המשגשגים, הבנקים הישראליים הגדולים, בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק הפועלים. הבנק שלנו התקשה להתרומם ולקבל את האשראי שקיבלו שלושת הבנקים הוותיקים והמושרשים, אשר לא ששו, בלשון המעטה, למתחרה חדש. שלושתם כאחד כבר הגיעו להסדר הדדי ובלתי רשמי, מה שניתן לכנות מוֹדוּס וִיוֶונְדי, עם 'האיש החזק' של הכלכלה הישראלית בתקופה ההיא, פנחס ספיר.
 


ואני אומר לך ש'גמול' הוא הקְלָאבּ
 
יש לי סימפטיה לאנשים שלצד תכונות אחרות ניחנים גם בהומור שנון, שלצד הרצינות ושיקול הדעת יודעים גם לרכך את האווירה בבדיחה קלילה או באִמרה שנונה שנשלפת מהמותן ומעלה צחוק על פני הסובבים. לפנחס ספיר היו תכונות רבות, כמה מהן אפילו נשגבות, אך חוש הומור? כלל וכלל לא. ככובד משקלו, כך היה כובד מחשבתו.
זכור לי שנדברנו להיפגש בוקר אחד אי שם בתחילת שנות ה-60 בבאר-שבע, במטרה להקים שכונת-מגורים בשממה של הנגב. אם אינני טועה היה זה במושב השיתופי חברונה, שבשנות ה-60 הפך ליישוב עומר, או אולי זה היה בעיר ערד טרם הקמתה. ב-10.00 בבוקר, כפי שקבענו, הגענו למקום בקרבת באר-שבע. הנוף היחיד מסביב היה חולות. היינו קבוצה של 20 איש שכללה גם את אנשי חברת החשמל, חברת מקורות, אנשי ביטחון וכיוב. כמעט שעה המתנו בחום היוקד לבואם של לוי אשכול, פנחס ספיר וצבי דינשטיין, המפקח במשרד האוצר על מטבע זר, שאיחרו להגיע.
   כשהופיעו השלושה, היה לוי אשכול הראשון שהתנצל על כך שטעו בדרך. העניין הוא לא זה שטעיתם בדרך, התבדחתי אתם, אלא העובדה שאנחנו הקפיטליסטים תמיד מגיעים בדיוק בזמן, ואתם הסוציאליסטים מופיעים תמיד מאוחר יותר... לוי אשכול לא נשאר חייב ומיד שלף: תביט אסיא, אתם הקפיטליסטים נוסעים במהירות מופרזת ומסוכנת ואילו אנחנו הסוציאליסטים נוסעים מאחור. לאט, אבל בטוח... טפחתי לאשכול על השכם, זו נקודה לזכותך, החמאתי לו. כל אותו זמן ספיר לא הבין כלל על מה מדובר. הוא לא הבין הומור כפי שלא היה לו מושג בתנך. ציטוטיי מהתנך תמיד נותרו עלומים בפניו.
לוי אשכול, לעומתו, הצליח לשחות ולהיות במיטבו בכל מים שנזרק אליהם. גם בכך היה ביניהם הבדל תהומי. בשנת 65', כשאשכול היה ראש הממשלה44,
 
44 לוי אשכול היה ראש ממשלת ישראל בשנים 1963-1969. הוא נפטר בשנת 1969 בהיותו בן 74.
 
הזמנתי אותו ואת מרים אשתו להצטרף כאורחיי לארוחת ערב בנשף של הקרן לקידום החינוך של יוצאי עיראק בישראל. בעוד אנו משוחחים וסועדים, הזמין המנחה את אשכול לבוא ולשאת דברים. הלה שלא התכונן לכך והופתע, התעניין אצל מרים אשתו מה נושא הערב. מדובר בגיוס כספים לקידום החינוך של יוצאי עיראק, עדכנה אותו מרים. אשכול עלה על הבמה ובאופן טבעי לחלוטין, כאילו הכין שיעורי בית לפני כן, הרביץ נאום מאלף על יהדות בבל, על שלוש הישיבות שהיו בה, סורא, פומבדיתא ונהרדעא ועוד. לוי אשכול פשוט ידע את ההיסטוריה של היהדות.
באמת שלא הייתה לי בעיה להתפשר על החסך בחוש ההומור של ספיר, וגם על חוסר בקיאותו בתנך. אולם שלטון היחיד שלו והתנהלותו בשנים ההן טורדים את מחשבותיי ואינם מרפים ממני עד היום.
בשנים 1963-1967 שימש פנחס ספיר כשר האוצר בממשלה45.
 
45 פנחס ספיר היה שר האוצר גם בשנים 1969-1974. בשנים 1974-1975 היה יור ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית . בשנת 1975 נפטר והוא בן 68.
 
הוא היה הסמכות הקובעת והכל-יכולה, וכפי שכבר סיפרתי, ספיר היה בולדוזר שהיה מסוגל להזיז גם הרים למען המדינה. לאחר מותו היו מי שכינו אותו 'שליט בעל-כורחו'. כלכלת ישראל כולה התרוצצה תדיר בתוך מוחו הגאוני. יושרו האישי לא היה מוטל בספק, חריצותו נודעה ברבים כמו גם אורח-החיים הצנוע והפשוט שניהל, בוודאי צנוע מזה של רבים מעמיתיו הפוליטיקאים. אין עוררין על כך שספיר נאלץ לפעול בכל שנות עשייתו תחת אילוצים כבדים. פצעי מלחמת העצמאות, העלייה ההמונית והמאמץ הכלכלי שהושקע באספקת מזון ודיור לעולים, גירעון מסחרי גדול ונטל ביטחוני שתמיד הכביד מאוד. גם בשנים הבאות לא עמדו המשקיעים בתור, והיה קושי למשוך הון לביסוס יישובי הפיתוח, תיעושם, הרחבת הייצור המקומי והגדלת יתרות מטבע-חוץ. היתרונות היחסיים של הכלכלה הישראלית טרם נראו באופק והבעיות הביטחוניות לא פחתו.
בהתחשב ברקע זה, מאשר הכלכלן פרופ' צבי זוסמן, שנמנה עם אוהדיו של פנחס ספיר, כי משיטת ההתערבות האינדיווידואלית שהוריש היה קשה להשתחרר, גם לאחר שכבר לא התאימה למציאות המשקית שהלכה והשתנתה. המשק גדל ונעשה מורכב יותר ולא ניתן היה לנהלו על פי הרשום ב'פנקס שחור' [כמו זה שהחזיק ספיר].
הנטייה של פנחס ספיר להיות מעורב כל-כולו בעשייה הכלכלית במדינה התבטאה בתשוקה עזה לצנטרליזם, תוך בעיטה בנורמות. היטיבה לנסח זאת מזכירתו בלה קרני, שביקשה דווקא להחמיא לו על כך: הוא ראה את עצמו כאילו הוא אחראי על כל מה שקורה במדינה... בכוחה של שליטה על אמצעים כספיים ועוצמתה של תחושת האחריות לכל הקורה במשק, הגיע ספיר לעמדה כאיש מרכזי בהנהגת המדינה. ...תחושת אחריותו נפרסה בראש ובראשונה על כל מעשי ההנהגה הכלכלית, ובכלל זה על צעדיהם של ראשי מוסדות וגופים פיננסיים. אלה היו אמורים על-פי שורת ההיגיון ועל-פי כל הנורמות המקובלות במערכת דמוקרטית תקינה ובריאה להפעיל שיקול דעת עצמאי, לא לקבל פקודות משר האוצר, ולא להניח לו לפעול בצורה בלתי מבוקרת והרת סכנות.
  פירושה של תחושת האחריות הנאצלת-לכאורה הזאת היה, בין השאר, ראייה של גופים פיננסיים, ובראש ובראשונה בנקים, האמורים, במדינה דמוקרטית, לשמור לא רק על עצמאותם אלא בעיקר על אחריותם כלפי לקוחותיהם, כחלק מן המערכת השלטונית-פקידותית של שר האוצר. המסקנות המעשיות מכך החמירו אף יותר עקב שני שיקולים מנחים שנראו לספיר כמקָדשים כמעט את כל האמצעים. השיקול העיקרי שעמד לנגד עיניו כערך עליון, בעדיפות על
כל שיקול כלכלי אחר, היה ליצור מקורות תעסוקה. על רקע האבטלה הגואה היום בשנת 2004, כשבנימין נתניהו מכהן כשר אוצר בממשלתו של אריק שרון והפגנות רבות נערכות כדי לבטל ולו מעט מן הגזירות הכלכליות, נדמה כי השיקול של ספיר מִתְיָפייֵף אף יותר. יצירת מקורות-עבודה אליבא דה-ספיר לא הייתה כה תמימה, אלא נקשרה עם אמונה נוספת שלו, הקשורה למפאי מפלגתו, ואחר כך למפלגת העבודה.
לדעת ספיר, מפלגת העבודה הייתה חייבת להישאר בקביעות בשלטון. האיש באמת האמין כי כל אפשרות אחרת מסוכנת ביותר לעתיד המדינה. או אם לצטט מאותו נוסח מחמיא של בלה קרני מזכירתו, הרי שהוא התגונן בחירוף-נפש נוכח כל ביקורת על מה שנעשה בארץ...
(...) היה נאמן למפעל הגדול שהוא היה אחד מיוזמיו. הוא חשש שמא חיטוט בביקורת עשוי להבאיש את ריחם של רבים מן העושים במלאכה ולרפות את ידיהם. לכן, לפי ראייתו של ספיר, חל איסור מוחלט לסגור מפעל כושל ולהביא בכך לפיטורי עובדים, שהרי המפוטרים עלולים להפוך למובטלים, וברוב זעמם עלולים להצביע, חלילה וחס, בעד אחת ממפלגות האופוזיציה. מסקנה זו בלבד היה בה כדי להכשיר את הקרקע לביצוע מעשים שנחשבו בנסיבות אחרות ובמקומות מתוקנים כלא סדירים.
דוגמה לסדרי המשק הישראלי בתקופה ההיא התגלתה לי בהקשר של חברת גמול.בשנת 1950, כשהייתה ההסתדרות בשיא כוחה, היא הקימה את חברת גמול במשותף עם קרנות הביטוח, הפנסיה וקופות התגמולים שלה. שני היעדים שרצתה ההסתדרות להשיג היו מוצהרים. מחד גיסא, לרכז את הכספים שהצטברו בקופות של גופים אלה ולהשקיעם מתוך דאגה מיוחדת להבטחת ערכם (ביחס לשער הדולר או למדד יוקר המחיה); מאידך גיסא, כנאמר ב'לקסיקון ההסתדרות', להפנות אמצעים כספיים למשק היצרני ובעיקר ההסתדרותי... למטרות פיתוח, הגברת התעסוקה, הייצור וכו'. המנגנון שנקבע לצורך זה היה מבוסס על אגרות-חוב צמודות של גמול הנושאות ריבית צמודה בסך 5.5 אחוזים. מוסדות הגמל קנו את האגרות הללו מגמול והחברה הזרימה את הכסף ששולם תמורת האגרות בצורת הלוואות בריבית צמודה, גבוהה במקצת מ-5.5 האחוזים, למוסדות שכושר הפירעון שלהם נחשב בטוח.
כיוון שהצמרת הכלכלית של המדינה הייתה בשנים ההן קשורה בטבורה למפלגת השלטון, מפאי, לא נדרש מאמץ גדול כדי לקשור יחד את כל החוטים. מוסדות הגמל חויבו להשקיע את הכספים שצברו מן המבוטחים באמצעות גמול, שאם לא כן לא היו יכולים לזכות בכל מיני הטבות מס ממשלתיות. ואילו הנהלת גמולחויבה להשקיע 92% מן הכספים שנצברו בקופתה בהתאם להוראות הממשלה. בפועל, לא היה בחובת השקעה זו כדי לעודד ולהשביח את המשק היצרני.
תחת זאת הופנו הכספים בראש ובראשונה לשלושת הבנקים הגדולים, זאת באמצעות הבנקים למשכנתאות וחברות ההשקעות שלהם. בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק הפועלים קיבלו אפוא את הכספים של מוסדות הגמל בהלוואות ל-16 שנה ובריבית צמודה, אך נמוכה באופן משמעותי מזו שהם עצמם גבו מלקוחותיהם. המסקנה המתבקשת הייתה ברורה, נוצרו יחסי-גומלין שקשה לפרום אותם. הבנקים הגדולים, שזכו בתנאים כה נוחים בזכות מדיניותה של הממשלה, באופן טבעי הלכו בשקט, על קצות האצבעות, כדי לא להרגיז אותה. קל וחומר לא רצו להטריד את שר האוצר, שעלול היה להגיב בהוראות חדשות לגמול על אפיקי ההשקעה שלה ובכך לסגור לבנקים את הברז. כזה היה מוחו הגאוני של ספיר. במצב אבסורדי זה, כל בקשה של שר האוצר מהבנקים הפכה כמעט אוטומטית לבקשה שאי אפשר לסרב לה, פקודה שיש למלאה מיד. המחיר הושת על המשק ועל הנורמות של 'ההיגיינה הציבורית', אבל זו, כמובן, אופרה אחרת.
כל עוד בסיס-האם של פעילותי היה באירופה, לא התוודעתי לפרטי-הפרטים של 'ההסדר' בין חברת גמול לבנקים הגדולים. אלה התבררו לי רק כאשר התיישבתי על כיסא המנכל של הבנק לסחר חוץ. התחלתי להתעניין ולפשפש במה שמתרחש אצל מתחריי רק כשנתגלה לי, לתדהמתי הרבה, כי מקורות האשראי שלנו מצומצמים בהרבה ביחס לאלה של שלושת הבנקים הגדולים. בתוך זמן קצר התבהרו לי הדברים והחלטתי לצאת לדרך ולפנות לפנחס ספיר בבקשה להרחבת האשראי של הבנק שבראשו עמדתי.
אותות המיתון הקשה שפקד את המשק הישראלי ב-1966 כבר החל להסתמן באופק של 1965, כשפניתי לספיר והודעתי לו שגם הבנק לסחר חוץ מעוניין להצטרף ל'קלאב' של חברת גמול. ספיר, כאמור, נטול חוש הומור, ענה לי: מה זה קלאב? אין שום קלאב! הסברתי לו חד וחלק: אתה אומר שאין לך קלאב, ואני אומר לך ש'גמול' הוא הקלאב. וזה לא מועדון סגור רק לדיסקונט, לאומי ולבנק הפועלים. גם הבנק לסחר חוץ זקוק לכסף באותה מידה שהבנקים הגדולים זקוקים, ואני לא זוכה לסיוע הזה מ'גמול'. ספיר, ששמו יצא לפניו בתפיסתו הזריזה, הבין עתה את כוונת פנייתי. הוא הכיר אותי מספיק כדי לדעת שלא אוותר על תביעתי. יתרה מכך, לא הייתי צריך לספק לו שום תעודות יושר לצורך השותפות בניצול כספים של קרנות פנסיה. הקבוצה שלנו הוכיחה את חוסנה ואת יכולתה לשמש אפיק השקעה בטוח של מוסדות הגמל. בסדר, הסכים בסוף השיחה, אבל תסכם את כל הפרטים עם זגגי. אתה הרי יודע ש'גמול' זה השטח שלו.
הייתי חייב להזכיר לשר האוצר שאני מכיר את תרגילי הכלכלה הישראלית לא מאתמול ולהדגיש שברור לי כשמש, כי זגגי לא יוכל להחליט בעניין זה ללא הוראה מפורשת ממנו, לכן שאלתי מתי לדבר עם זגגי. ספיר נפל בפח הזה. הוא לא ענה משהו בסגנון ש'הוא איננו פקיד של זגגי וכי עליי לקבוע עם זגגי ישירות', כפי שחייב השכל הישר אילו 'גמול' אכן הייתה השטח הבלעדי של האיש. ספיר הוציא מכיסו את 'הפנקס השחור' המפורסם שלו, דפדף בו ואמר לי: דבר אתו ביום שלישי. אני אדבר אתו ביום שני.
ורוח זגגי מרחפת על-פני הארץ
 
מרדכי זגגי היה דמות מיוחדת במינה בחבורה שהקיפה את ספיר ושאִפשרה לו לשלוט במשק ביד רמה. ראשית, היה מבוגר מכל השאר, לרבות ספיר עצמו, ביותר מעשר שנים. הוא החל את דרכו בגזברות של הסוכנות היהודית בתקופת המנדט הבריטי, ומיד עם קום המדינה הצטרף לצמרת האוצר ושימש בה בשורה של תפקידים בכירים: ממונה על התקציבים, החשב הכללי, מייסד הרשות לניירות-ערך וממונה על שוק ההון.
זגגי היה בעיניי תופעה. מרגע שהכרתי אותו, הבנתי שמעמדו חורג מעבר לכל תפקיד מוגדר. לא היה דבר נסתר ממנו וידו בכול. הוא היה מעין שוליית קוסם שעשה עבודתו ביסודיות תוך שהוא מגיש לקוסם הגדול, פנחס ספיר, את אביזרי הלהטוטים וסודותיהם על מגש של כסף. את הפונקציה שמילא מרדכי זגגי במערכת השלטונית-כלכלית כיניתי בהומור משלי, ורוח זגגי מרחפת על פני הארץ. הכינוי הקולע הזה נטבע בעקבות צירוף מקרים משעשע. 
נפגשתי עמו באחת הישיבות של הנהלת קונצרן כלל, שזגגי, כמה טיפוסי, נכח בה אף שלא נמנה עם חברי ההנהלה ולא מילא כל תפקיד רשמי בקונצרן. כשיצאתי מחדר הישיבות בתום הדיון, קלטו עיניי את זגגי שקוע בשיחה ערה עם דני רקנאטי, שהשתתף אף הוא באותה הישיבה. לא השתהיתי בפתח הבניין של כלל, כי מיהרתי לישיבה אחרת, של מליאת הרשות לניירות-ערך ששכנה בבורסת היהלומים.
כשפתחתי את הדלת ונכנסתי לישיבה בבורסה, את מי קלטו עיניי אם לא את מרדכי זגגי בכבודו ובעצמו?! כזגג במקצועו, הוא בנה לעצמו מראה שדרכה הצליח להתבונן בכל המהלכים הכלכליים שקורים במדינה. לא הצלחתי להבין איך הספיק להגיע בחטף גם לישיבה זו. יש לי דרכים משלי, השיב לי בחיוך מסתורי ובקריצת-עין. ואכן, כזה היה זגגי. לפי כל הסימנים, היו לו דרכים משלו להיות נוכח בכל דיון כלכלי חשוב ולדווח מיד למעסיקו פנחס ספיר על כל מילה שנאמרה ועל כל התרחשות אפשרית שהסתמנה. הוא עצמו ריחף באינטנסיביות ובמהירות על פני כל הארץ ודאג לראות וגם להיראות.
לאחר שספיר נתן הסכמה עקרונית לכך שכספי גמול יופנו גם אלינו, לבנק לסחר חוץ, ובמיוחד לאחר שהקדים ודיבר עם זגגי לפני שהחלפתי עמו מילה בנדון, הייתה לזגגי דרך משלו לדעת על כך. זגגי העמיד עתה פנים שמדובר בבעיה מורכבת וקשה ביותר לפתרון. ייתכן אפילו שנתפתה לרגע להאמין שיצליח לפטור אותי בלא כלום. כשהודעתי לו שאני מבקש הלוואה של
10 מיליון לירות, הוא תירץ בפניי באריכות מדוע אין באפשרותו לאשר את ההלוואה. בעיקר, הוא אמר, משום שאין לנו מנגנון מתאים לניצול ההלוואה בצורה סולידית, כזה שלא יסכן את כספי חברת גמול. לא נרתעתי ולא פחתה נחישותי. באותה עת כבר פעל בנק למשכנתאות במסגרת הבנק לסחר חוץ, וידעתי שנוכל בנקל להרחיב את שירותיו ולספק לזגגי את המנגנון שהוא מבקש לביטחון, לא פחות משלושת הבנקים הגדולים. הבטחתי אפוא לאיש-שיחי כי המנגנון הולך ומוקם, ובינתיים ביקשתי מזגגי, כי חברת גמול תלווה את הכסף ישירות לבנק לסחר חוץ. זגגי לא רצה לשאת על כתפיו את מלוא האחריות וביקש לגלגל הלאה את האישור, לי מבחינתי אין שום התנגדות להלוואה, אך התנאי הוא, שארבעת חברי ההנהלה של 'גמול' יתנו את אישורם.
בתחילה שקלתי לא להתאמץ יתר על המידה בחיזור אחרי ארבעת המופלאים שהיו אמורים לאשר לנו את ההלוואה. הייתה לי אופציה לבחור בדרך קלה יותר, להעלות באוב את העבר ולהזכיר לספיר את הגמול האישי שהוא חב לי. 'לנגן לו על המצפון' ולרענן את זיכרונו על כך שנרתמתי לעזרתו בעבר, בעיקר במתן הלוואות לממשלה כשהייתה זקוקה להן נואשות. חשבתי להזכיר לו שאני, בניגוד אליו, לא הערמתי בפניו מכשולים כפי שהוא מציב עתה לפניי. אולי בדרך זו הייתי פותר את הבעיה חד וחלק, פשוט דורש מספיר לתת הוראה חד-משמעית. מסופקני אם כוחם של הארבעה, לחוד וביחד, היה עומד להם אילו התנגדו לו בעניין זה; הם עשו את רצונו בעניינים רבים אחרים שנכרכו בסיכונים כלכליים גדולים בהרבה לגמול.
אבל כעת משום מה החלטתי לנהוג לפי דרכו של זגגי. הופתעתי לגלות כי חברי הנהלת גמול החליטו לנצל לבסוף את ההזדמנות שניתנה להם ולהפגין עצמאות. בנסיבות כאלה לא היה זה מכבודי לדפוק על השולחן ולאיים בפנייה אל הבוס. גייסתי אפוא את כל כוח השכנוע שלי ואחרי שיחה של חצי שעה השגתי הסכמה של הסנונית הראשונה מבין הארבעה, אברהם זברסקי, שעמד אז בראש בנק הפועלים. כעת נותר הטְרִיוּמְוורָט של הנהלת גמול - המנהל הכללי של חברת סולל בונה, צבי רכטר, שהיה לקוח ותיק של סוויס-ישראל טרייד בנק, המנהל הכללי של גמול איתן אבניאון, ומזכיר ההסתדרות אהרן בקר. השניים הראשונים נענו בקלות יחסית. האגוז הקשה ביותר לפיצוח היה אהרון בקר, הפוליטיקאי שבחבורה. שוב נאלצתי לעמוד על שלי בתוקף ועד מהרה התעורר אפילו הצורך לאיים בפרסום הפרשה. בסופו של דבר, כעבור שעה, הסכים גם בקר להצטרפותנו ל'מועדון האקסקלוסיבי' של גמול. בסופו של דבר, קיבלתי 10 מיליון לירות כהלוואה לעשר שנים בריבית של שישה אחוז צמוד ולא ב-5.5% כמו שהיו מקבלים הבנקים הגדולים.

פוליטיקה עכשיו
 
שנת 1965 הייתה שנת תהפוכות בפוליטיקה הישראלית. המפה המפלגתית, שהתבססה והייתה מוכרת זה עשרות שנים, השתנתה. נראה היה שהנה הסתמנו סדקים בתפיסה ובמנטליות, שפנחס ספיר היה הנציג המובהק שלהן.
מפלגת השלטון הוותיקה, מפאי, התפלגה והמנהיג ההיסטורי הבלתי מעורער שלה, דוד בן-גוריון, הקים את רפי. מנגד, המפלגה השנייה בגודלה והיריבה המושבעת של מפאי, תנועת החירות, חַבְרה למפלגה הליברלית במסגרת חדשה ושמה גחל - גוש חרות ליברלים.
ברפי היו יחד עם בן-גוריון אנשים צעירים יחסית, בני דורי פחות או יותר, שהתאפיינו כטיפוסים מעשיים שאינם כבולים באידיאולוגיות ובסיסמאות מיושנות שאינן הולמות עוד את התקופה. קו-מחשבתם הנחה אותם לעשות מהלכים דחופים כדי להסתגל למציאות החדשה ולקדם את ישראל כמדינה מערבית מודרנית. אישים כדוגמת משה דיין, שמעון פרס וחיים הרצוג, שנמנו עם בכירי מפלגת רפי, דיברו על מידוע המדינה
 
46 מידוּע - השלטת המדע בחיים.
 
ועל מכונית לכל פועל ועוררו את הרושם שהם חותרים לבטל את המונופולים ההסתדרותיים ולהנהיג בישראל כלכלת שוק. השקפה חדשנית זו היוותה חלק נכבד של ההאשמות שהטיחו בהם ותיקי מפאי כאשר הלהיטו את הרוחות וניסו לצייר אותם בעיני ציבור הבוחרים בצבעים קודרים ככל האפשר.
  בגחל, לעומת זאת, התגשמה לכאורה תקווה ישנה. שנים רבות היה האגף הלא-סוציאליסטי של היישוב ושל מדינת ישראל מפוצל ולא-אפקטיבי. תנועת החירות הוצגה כגורם פשיסטי שצריך לנדותו ולהחזיקו מחוץ למחנה והסיסמה בלי חירות ומקי נחשבה בעיני רבים לדבר מובן מאליו. הציונים הכלליים, שהפכו ב-1961 למפלגה הליברלית והתיימרו לייצג את אנשי-העסקים ואת ההון הפרטי, לא הצליחו מעולם להתארגן כיאות. הייתה להם תקופת זוהר קצרה בראשית שנות ה-50, כשהפכו למפלגה השנייה בגודלה בכנסת השנייה. הם אכן החזיקו אז ב-20 מנדטים, אך מיד לאחר מכן הידרדרו והפסידו את רוב כוחם, שלא לדבר על כך שלא מצאו שום דמות כריזמטית שתעמוד בראשם כדי לסחוף את ההמונים. והנה עתה נוצרה ברית בין שני הגורמים האלה עם פוטנציאל לכיבוש השלטון ולשינוי השיטה. חירות הביאה את המנהיג, האדם והלהט, מנחם בגין. הליברלים סיפקו את הלגיטימציה, את התווית המהוגנת שנדרשה לשבירת החרם והנידוי. מול השמאל, שספג מהלומה עם הפילוג במפאי, קם גוף גדול וראוי.
אני שמעודי לא הייתי פעיל בזירה הפוליטית בישראל, אם כי מתוקף תפקידיי הכלכליים הייתי מעורב בזירה זו יותר מהאזרח הפשוט, צפיתי בשינויי המפה הפוליטית מזווית שונה. כמעט 15 שנה שהיתי רוב הזמן מחוץ לקלחת הרוחשת של המציאות הישראלית ולא הכרתי במדויק את יחסי הכוחות ואת הזרמים מתחת לפני השטח, אך הכרתי די מקרוב את הבמה ועוד יותר מקרוב כמה משחקניה הראשיים. כעת נוצרה אווירה שאי אפשר היה עוד להתעלם ממנה. נוצרו התנאים וההזדמנויות לשינויים ממשיים במדיניות הכלכלית. לא זו לבד, ידעתי שהתרחשויות פוליטיות כאלה, כפי שהיו כאן ב-1965, מזמינות כניסה של פנים חדשות למערכת או לפחות ניסיון לגייס כאלה. שמעון פרס חשב שאני עשוי להיות מועמד מתאים שכזה.
באותה תקופה פעל שמעון פרס בכל כוחו לארגן את רפי ולקדם את מעמדה הציבורי. היינו מכרים ותיקים, והוא בדק יותר מפעם אחת אם יש בכוונתי להצטרף למפלגתו ולהשתלב בשורה הראשונה שלה. בין השאר, לאחר שבא לארוחת ערב בביתי עם רעייתו סוניה, שלח אליי פרס את חיים הרצוג, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל, שהיה אז מפעילי רפי. אני מעז להניח שפרס שיער כי יפיק רווחים פוליטיים אם יודיע לציבור כי בין תומכי מפלגתו נמצא גם יהודה אסיא, שהוא יליד עיראק, איש-עסקים בין-לאומי ויור מועצת הבנקאות, תפקיד שקיבלתי על עצמי בערך באותה תקופה.
אני מצדי לא העליתי על דעתי להתנתק מהבנקאות שהייתה בדמי ובנפשי, או למלא תפקיד מרכזי כלשהו בכל מפלגה במקביל לפעילותי המקצועית. הייתי ועודני בטוח, שהאחריות כלפי לקוחות הבנקים שוללת הזדהות פוליטית גלויה של מי שמטפל בכספם ונהנה מאמונם. למרות זאת, שמחתי להגיש לפרס כל עזרה אפשרית, אך כל עזרה כזו התניתי בתנאי הכרחי אחד. על שמעון פרס היה להוכיח לי כי המפלגה שתקום תצא חוצץ נגד השיטות הבלתי-סדירות והצנטרליסטיות של פנחס ספיר. רציתי ממנו מצע כלכלי ברור ומחייב שידבר אל לבי, שידבר על הדברים שהאמנתי בהם לרווחת העם בישראל. תוכנית רצינית ושקולה להקלת נטל המס, לצמצום הפיקוח, לקיצוץ בביורוקרטיה, למודרניזציה של כללי המשחק במשק ולהנהגתה של כלכלת שוק.
שמעון פרס לא יכול היה לעמוד בתנאי הזה. אני בטוח שהוא העריך את כישוריי הכלכליים, לפחות על פי הרקורד שלי בתחום. אולי הוא ראה תמונה רחבה יותר שכללה אלמנטים אחרים ולא החשיב את התחום הכלכלי באותה מידה כמוני. אולי העריך שהתפיסות שלי אינן מקובלות על חבריו בהנהגת רפי או על ציבור הבוחרים הפוטנציאלי של המפלגה החדשה. ייתכן גם שהיו לו שיקולים אחרים. על כל פנים, כפי שהדברים התגלגלו אז, לא נוצרה שום אפשרות שאצטרף לרפי.
כך קרה גם לניסיון לגייס אותי לגחל. פנה אליי לצורך זה חבר הכנסת יוסף ספיר, יור המפלגה הליברלית דאז שנועד להיות 'מספר שתיים' של הגוש החדש. את יוסף הכרתי עוד מתקופת השביתה במפעל מגן צ'טווד בפתח-תקווה, עת התחלתי את עסקיי בישראל ורכשתי אז ב-1950 חלק מהבעלות של המפעל. יוסף ספיר כיהן באותה תקופה כראש העירייה וניסה לתרום ליישוב הסכסוך. הקשר בינינו נשמר אף לאחר מכן. לא אחת גלגלנו שיחות על הכלכלה הישראלית והיינו תמימי-דעים בנקודות רבות. יוסף ספיר היה סבור, כמוני, שיוזמה חופשית היא סוד ההצלחה הכלכלית של המדינות המודרניות וככל שמדינת ישראל תקדים לאמץ אותה כשיטה, כן ייטב. הוא החזיק ברשימה ארוכה ומפורטת של טענות נגד ההתערבות המוגזמת של הממשלה במשק ונגד הקיפוח של מי שלא היו מאנשי שלומנו. על הרקע הזה הוא ביקש ממני להטות כתף לגחל והבטיח לי נאמנה, כי התפיסות שאני מצדד בהן יעמדו בראש דאגותיו של הגוף הזה.
לכבוד הטקס הרשמי של הקמת גחל, הפנה אליי יוסף ספיר בקשה קונקרטית. האם תהיה מוכן לערוך בחצר ביתך בסביון את המסיבה של הקמת גחל, לארח כמה מאות אנשים באווירה נינוחה? שאל. נתתי בשמחה את הסכמתי, לא לפני ששוכנעתי שלא יטביעו עליי חותמת מפלגתית צרה. יוסף ספיר הבטיח לי גם כי באותה הזדמנות אוכל להתוודע למנחם בגין ולתהות על קנקנו הפוליטי-כלכלי.
באווירה רגועה ואלגנטית אירחנו ג'ין ואני אורחים רבים להשקת המפלגה החדשה, גחל. התרשמתי מאישיותו הכריזמטית של מנחם בגין, אולם כשבאתי בדברים עמו הבנתי שהוא 'נעול' בראש ובראשונה, ובצורה חסרת פרופורציה, בענייני חוץ וביטחון. חלק ניכר מהמשא-ומתן בינו ובין הליברלים על הקמת גחל הוקדש לשאלת שתי גדות לירדן. הליברלים הכריזו שלא יוכלו לקבל על עצמם את התפיסה הזאת, ורק לאחר מאמצים רבים נמצאה נוסחת פשרה אשר שני הצדדים יכלו לחיות עמה בשלום. עתה, כשהוקמה גחל והאירוע הזה שימש עילה למסיבה בחצר ביתי, שב בגין לעסוק במלוא ההתלהבות בגדה המזרחית של הירדן. הוא הקדיש לכך את עיקר דבריו ולמיטב זכרוני לא אמר אפילו מילה אחת על התוכניות הכלכליות של גחל או על הדרכים לחלץ את ישראל ממה שנראו לי כמצוקותיה האמיתיות.
  את תמיהתי הגדולה על כך הבעתי באוזני אחד הנוכחים, עובד בן-עמי, מי שהיה לפני כן וגם מאוחר יותר ראש עיריית נתניה, והיה נוסף לכך גם איש-עסקים פעיל. אולם דעתו של עובד בן-עמי הייתה שונה מרחק שמים וארץ מדעתי. בגין הילך עליו קסם בנאומו חוצב הלהבות, אשר שכנע את בן-עמי חד-משמעית כי כדאי לשלוח את צהל בהקדם לכבוש את רבת-עמון. הצעתי לו בחיבה לשנות במקצת את גישתו. אם גחל אכן תעלה לשלטון, אמרתי בחיוך, ואם בגין יהיה ראש הממשלה ויוציא את צהל למלחמה נגד מדינה ערבית, כדאי שהיעד יהיה שדות הנפט של ערב הסעודית. מה תעשה עם מיליון וחצי בדווים? בן-עמי לא הגיב על ההערה הזאת, אבל לי עצמי היה די ממה ששמעתי מכל עבר באותו המעמד. לא ראיתי שום סימן לכך שהיוזמה הפוליטית הקרויה גחל תוליד את התנופה לשינוי פני המשק. מַצפּוּנית, לא יכולתי להרשות לעצמי להצטרף לרשימה ואפילו לא להצביע בעדה בבחירות לכנסת השישית. השנים הבאות לימדו אותי, על בשרי, כי הדיאגנוזה שלי בהקשר זה לא הייתה שגויה.
 

התפתחות דרמטית בסוויס-ישראל טרייד בנק
 
על רקע הניסיונות למשוך אותי אל זירת ההתגוששות הפוליטית, החלו המָטָדוֹרים של הזירה הכלכלית להניף בדים אדומים כדי לנגח את השור. ב-26 בינואר 1965, התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה בזו הלשון: מכירת חלק הממשלה בבנק למסחר שוויץ-ישראל היא שוב אקטואלית בשבועות האחרונים התנהלו שיחות וגישושים בין גורמים שונים המעוניינים ברכישת חלק הממשלה בבנק זה… כגורם חדש המעונין ברכישת המניות נזכר לאחרונה השם רוטשילד. ...נראה שקבוצת אסיא עצמה שוקלת את ניצול האופציה שבידה – רכישת המניות המוצעות למכירה. הייתי סקפטי מאוד ביחס לידיעות עיתונאיות בכלל, קל וחומר כשמדובר בידיעה על הבנק שלנו. ידיעה זו לא שיקפה את כל האמת. ההתפתחות הדרמטית בסוויס-ישראל טרייד בנק החלה לתת את אותותיה כשנתיים קודם לכן.
בתחילת 1963 הצטרף לצמרת הבנק עורך-הדין התל-אביבי עקיבא פרסיץ. הכרתי אותו בעת שסיפק שירותים משפטיים שונים לבנק לסחר חוץ והתרשמתי מאוד מכישוריו האישיים. עקיבא פרסיץ היה במחצית השנייה של שנות ה-40 לחייו, בן-גילי פחות או יותר, מרושת היטב בממסד הישראלי. אמו, שושנה פרסיץ, הייתה מן הדמויות הבולטות במפלגת הציונים הכלליים, וגיסו היה גרשום שוקן, הבעלים והעורך של עיתון הארץ. עקיבא היה מהיר תפיסה ומחונן בחושים עסקיים משובחים. ניכר בו שהוא מתמצא כיאות במכלול ההיבטים של הפעילות הבנקאית. כשהביע את רצונו להפוך ממשפטן לבנקאי, ולהשתלב בתפקידים בכירים במערכת שלנו, קפצתי על המציאה.
תחילה הוא נשלח בהוראתי לניו-יורק, לנהל שתי חברות-בת פיננסיות שהקבוצה שלנו הקימה שם עם הרחבת הפעילות שלה: Exchange Place Corporation  ו-IsraAmericaCorporation. הוא התמנה כנציג של סוויס-ישראל טרייד בנק בניו-יורק. כפי שקל היה לצפות, עקיבא פרסיץ אכן עשה חיל בתפקידו והביא לקבוצה שלנו רווחים נאים. בשלב הבא ביקשתי שיעבור לז'נבה. רציתי לעקוב אחר עבודתו מקרוב, בתקווה שאכן יצדיק את ציפיותיי ובמהרה אוכל להגשים את התוכנית שהזכרתי, למצוא לי מחליף בניהול השוטף של הבנק בז'נבה ולהתמקד בפעילות בארץ. בשלב זה כבר היינו, אשתי ואני, בעיצומן של ההכנות להעברת ילדינו וביתנו לישראל.
דר עדיה קוניקוב הגיע אלינו לבנק בז'נבה בשנת 1954, בסיום תפקידו כמפקח על מטבע חוץ במשרד האוצר בישראל, ובברכתו של פנחס ספיר, שהיה אז מנכל משרד האוצר. הוא מילא במרוצת השנים תפקידים שונים בקבוצת סוויס-ישראל טרייד בנק והיה, בין השאר, אחד משני המנכלים הראשונים של בנק לסחר חוץ. אף שדר קוניקוב ראה את עצמו כ'מספר שתיים' של הבנק בז'נבה, התברר לי בהדרגה כי אינני יכול לסמוך עליו אלא עד לסף מסוים, וכי לא אוכל לקדמו בבנק מעבר למעמד שכבר השיג. מינויו למחליף שלי בז'נבה נראה לי כדבר שיש למנוע אותו. מיד עם בואו של עקיבא פרסיץ לז'נבה החל דר קוניקוב להתנגש עמו. הופעתו של פרסיץ בתוך ד' אמותיו של קוניקוב הציקה לו ביותר. בתוך חודשיים-שלושה הגיעו החיכוכים בין השניים עד כדי כך שפרסיץ החליט לעשות צעד נועז ולפרוש מן הבנק שלנו.
איני יודע אם במכוון או שזהו מקרה עיוור וגורלי, אך עובדה היא, שהוצעה לעוד פרסיץ באותו זמן משרה אחרת. החברה המרכזית למסחר ולהשקעות, שנחשבה לאחד הגופים הגדולים ביותר במגזר הפרטי הישראלי, רכשה את צנטראל טרייד בנק בבריסל, שנודע בשמו המקוצר צנטראד בנק, ופרסיץ מונה למנהלו של מוסד מכובד זה.
בעקבות זאת שובשו תוכניותיי האישיות. נאלצתי שוב לדחות את חזרתי לארץ עם משפחתי. והנה לפתע חל מפנה. השינוי החל אמנם על דרך השלילה, אך בהמשך הוא הסתמן לי כמפנה לטובה.
במהלך שנת 1964 הגעתי להחלטה נחרצת שעליי להביא להרחקתו של קוניקוב מן הבנק. אם לפני כן היו לי סיבות שונות להסתייגות ממעשיו, וגם ממה שהיה אמור לעשות למען הבנק ולא עשה, הרי שעכשיו הוגדשה הסאה. לאחר שהבנק הנפיק ב-1963 מניות בבורסה של ז'נבה, התברר לדר עדיה קוניקוב, לאכזבתו הרבה ולעיניו הצרות, כי ערך המניות שהחזקתי בבעלותי הישירה זינק ועלה פִּי ארבעה, ואילו הוא עצמו יצא מהעניין בלא שום רווח, מעצם העובדה העגומה שאותה לא יכול היה קוניקוב לשאת במחשבתו והיא, שהוא לא היה כלל בעל מניות. העוול המדומה שכביכול נעשה לו הוא זה שגרם לו, ככל הנראה, לחשוב שהוא פטור מנורמות מקצועיות מקובלות, והוא החל לנקוט צעדים שונים שסתרו במפורש את האינטרסים של הבנק.
אף שהחזקתי בזמן זה בשני תפקידים בו-זמנית, מנהל עסקים ראשי של הבנק ויור מועצת המנהלים, שכן ידידי היקר יוסף שפירא, שמילא תפקיד זה לפניי, הלך לעולמו, כזכור, בסוף 1963, בכל זאת על פי נוהלי הבנק לא יכולתי לפטר את דר קוניקוב על דעת עצמי בלבד. פניתי אפוא לשר האוצר פנחס ספיר, שהיה אחראי מטעם הממשלה על חלקה במניות הבנק, וביקשתי את אישורו לפיטורים, לא לפני שהבאתי לידיעתו כי שניים מהחברים המרכזיים במועצת המנהלים תומכים בהחלטה.
אחד התומכים היה אריק לאור, גזבר הסוכנות היהודית באירופה, שהיה, כזכור, שותף חשוב לעסקאות רבות בין ממשלת ישראל והבנק. התומך השני היה זאב שרף. אם דברי לאור לא שכנעו אותו, היה ספיר אמור, לכאורה, לקבל את חוות-דעתו של שרף בעניין זה ללא עוררין. שכן שרף היה בעיני ספיר אחד משלנו במלוא מובן המילה. הוא מילא שורה של תפקידים חשובים במוסדות היישוב וההסתדרות לפני הקמת המדינה, היה מזכיר הממשלה (מ-1948 עד 1957) והממונה על הכנסות המדינה (מ-1954 עד 1961), והיה עתיד למלא תפקידים בכירים עוד יותר לאחר מכן. אדרבה, באוקטובר 1963, אחרי שזאב שרף שימש כסגנו של מאיר וייסגל במכון וייצמן ונאלץ לפרוש בגלל חילוקי-דעות עם וייסגל, היו אלה דווקא גולדה מאיר ופנחס ספיר שפנו אליי וביקשו שאקלוט אותו בקבוצה שלנו.  
 נעניתי לבקשתם, בעיקר משום שהערכתי באופן אישי את האדם ומקצועיותו. דאגתי לבחירתו של זאב שרף למועצות המנהלים של סוויס-ישראל טרייד בנק ושל הבנק לסחר-חוץ, ושרף אכן היה דירקטור של שני הבנקים ומעורב בפעילויות שונות שלהם עד צירופו לממשלה, כשר המסחר והתעשייה, בנובמבר 1966. אולם ראו זה פלא, אף-על-פי שהשניים, לאור ושרף, הביעו תמיכה מלאה בהחלטתי, בכל זאת החליט ספיר, חד-משמעית ובכל תוקף, לדחות את בקשתי-תביעתי.  
שיקוליו של פנחס ספיר היו סתומים בעיניי. לא הצלחתי להבין מדוע הוא כה מתעקש לא לסגת מהחלטתו, למרות התגבור של עוד שני פקידים בכירים במשרד האוצר, המנכל יעקב ארנון וצבי דינשטיין, שניים מנאמניו המובהקים ביותר של ספיר, שלא הסתירו את דעתם כי יש נימוקים ענייניים ביותר לכך שדר עדיה קוניקוב ימצא את פרנסתו מחוץ לסוויס-ישראל טרייד בנק.
פנחס ספיר התעקש בכל כוחו למנוע ממני להדיח את קוניקוב. תגובתו הפתיעה אותי ברמה כזו עד שבסופו של דבר שאלתי אותו, חד וחלק: תגיד לי, ספיר, מה גנבתם ביחד, אתה וקוניקוב, שאתה חושש ממנו עד כדי כך? ספיר לא נפגע מהניסוח הבוטה של שאלתי, היחסים בינינו היו גלויים די הצורך כדי להתבטא בחופשיות וללא הכנעת היצר. לא גנבנו כלום ביחד. אנחנו פשוט ידידים כבר 30 שנה, ענה ספיר. ביני לבין עצמי פקפקתי בטיבה של ידידות היסטורית זו. ספיר ודר קוניקוב לא הסתובבו באותם החוגים ובשום אופן לא באו מאותו רקע חברתי-פוליטי. גם מהיכרותי אותם, הם לא נראו כצמד רעים נלהב. הנאמנות הבלתי מסויגת של פנחס ספיר לדר קוניקוב נותרה אפוא עד היום הזה עלומה ורחוקה מהבנתי. כך או כך, לא שיתפתי את ספיר בספקותיי, אבל שבתי ודרשתי בתקיפות לסלק את האיש ששוב לא יכולתי לרחוש לו אמון, וממילא לא הייתי מפקיד בידיו כל אחריות לכספי לקוחות הבנק.
העובדה שלא הייתי מוכן לסגת מעמדתי האיצה, כנראה, את החלטתו החפוזה והדרמטית של ספיר למכור את חלקה של ממשלת ישראל בסוויס-ישראל טרייד בנק לגורם פרטי. הזרעים להחלטה זו הונבטו עוד קודם לכן. בשונה מהשקעות ממשלתיות אחרות, שעלו למשלם המסים הישראלי ביוקר רב, ההשקעה בבנק שלנו התגלתה מראשיתה ככדאית ביותר והזרימה לממשלה רווחים בלבד, זאת מעבר לסיוע שסיפקנו למדינה בדרכים שונות. אולם משרד האוצר, אין כל חדש, רואה דברים קצת אחרת. עם השנים גברו הקולות שקראו לוותר על מעורבות הממשלה בבנק. לכך נוספה הזירה הכלכלית, שהשתנתה ללא הכר משנות ה-50. לבנקים הישראליים הגדולים היו כעת סניפים בשוויץ וגם כלכלת ישראל לא הייתה עוד בחיתוליה. לא היה עוד צורך חיוני בקיומו של בנק חצי-ממשלתי בז'נבה. אני מעריך שבקונסטלציה שנוצרה החליט ספיר, שהוא לא זקוק לכאב הראש הזה ולביקורת שנשלחה אליו מכל הגורמים, ועכשיו גם נוצרה עוד צרה צרורה, לאשר פיטורים של 'הידיד הוותיק' קוניקוב. מוטב להתנתק כליל מהבנק בשוויץ, לפחות באופן פורמלי, ולהניח ליהודה אסיא לטפל בפרשת דר עדיה קוניקוב על-פי מיטב הבנתו ובאחריותו המלאה.
השמועה הסנסציונית על כוונת הממשלה למכור את מניותיה בסוויס-ישראל טרייד בנק לא נשארה, כמובן, בגדר סוד. השמועה עשתה לה כנפיים ומיד החלו להצטבר בלשכת שר האוצר פניות רבות מצד גורמים כלכליים שעטו לנצל את הזדמנות הפז הזאת, שהייתה כמובן לגיטימית ביותר. 
להלכה דובר ב-20,000 מניות B שהממשלה קנתה כל אחת מהן, בספטמבר 1953,
ב-500 פרנק. את אותה הזדמנות, שמי כמוני היטיב להכירה, ראיתי אף אני. הגשתי הצעה לרכוש מניות אלה בשביל קבוצת ידידים ובשביל עצמי, קרי קבוצת יהודה אסיא, במחיר הגבוה פי 2 מן הערך הנומינלי, כלומר ב-20 מיליון פרנק. סכום זה היה אף הסכום שהציעו, כל אחד בנפרד, הברון אדמונד דה-רוטשילד שהממשלה רצתה מאוד בשילובו במערכת הבנקאות הישראלית, ואיש-העסקים סר אייזיק וולפסון.
אפשרות נוספת שהועלתה בעניין רכישת המניות הייתה שותפות בין הברון רוטשילד ובין בנק הפועלים או לחלופין בנק לאומי לישראל.
ישעיהו פרדר, מי שעמד בראש מועצת המנהלים של בנק לאומי והמשיך את פעילות קודמו, אליעזר הופיין, שנפטר בשנת 1957, סיפר לי על רעיון שהגה, ובו ראה אותי כדמות דומיננטית בתמונה. המחשבה שהעלה, כך אמר לי, הייתה לרכוש את מניות הממשלה במערכת שלנו, במחיר זהה לזה שהציעו שאר המתחרים, ולהביא לשילובה של מערכת זו בבנק לאומי. אם יגיע הרעיון לידי ביצוע, הוסיף ישעיהו פרדר, אדאג שאתה תתמנה לסגן שלי ובבוא היום תירש אותי בתפקידי הנוכחי כמנכל בנק לאומי. לא הייתה זו אמירה בעלמא. פרדר, שהיה מבוגר ממני ב- 16 שנים בקירוב, כתב לשר האוצר ספיר במפורש את תוכניותיו האמורות ואף דאג להציג בפניי את נוסח המכתב.
  חלומות ורעיונות לחוד ומימושם לחוד. כוונותיו של ישעיהו פרדר לא התממשו וספק אם יכלו להתבצע, ולו רק משום שאנשי הפיננסים של ההסתדרות מיהרו להתייצב על רגליהם האחוריות ולסכל את יוזמת ההתרחבות של בנק לאומי. במבט ראשון היה זה, אולי, מפתיע. בנק לאומי לא היה בדיוק בנק פרטי או גוף זר. ב-1965, שנים רבות לאחר שמפאי תפסה את השלטון בתנועה הציונית, שהייתה הבעלים של הבנק, וכשאחיזתה של מפאי בהגה שלטון המדינה נראתה מובטחת לעוד שנים רבות, נתמנו למועצת המנהלים של הבנק נציגים ישירים של המערכת ההסתדרותית והתנועה הקיבוצית, כמו למשל, יהושע רבינוביץ, לימים ראש עיריית תל-אביב ושר האוצר. הסדרים מפורטים קבעו אילו קיבוצים ינהלו את עסקיהם באמצעות בנק לאומי ולא באמצעות בנק הפועלים.
גם אם הייתה זו מעין 'משפחה' הנותנת ביטחון, הרי שהמלחמות הפנימיות עשו את שלהן, ובנק לאומי הצטייר בעיני כרישי ההסתדרות כאויב-למחצה. אסמכתא לכך שזכורה לי היטב הייתה כשנתקלתי בבניין הבנק שלנו בז'נבה בראשית 1965, באופן שמאוד הפתיע אותי, במכר ותיק, יהודה חורין47,
 
47 יהודה חורין היה לימים יושב-ראש הוועדה המייעצת של בנק ישראל.
 
 
מנכל החברה ההסתדרותית יכין-חקל. בעבר לא היה בינינו קשר עסקי וחורין מעולם לא ביקר קודם במשרדי הבנק. כששאלתי מה מעשיו אצלנו, ענה לי שהגיע לז'נבה ולבנק לתכלית ברורה. 'החברים' שמעו שהוא נמצא כעת באירופה ושלחו אותו בדחיפות לפגוש את פנחס ספיר, שעמד לבקר אצלנו בבנק באותו יום, ולהזהירו שלא ימכור חלילה את מניות הממשלה לבנק לאומי. העניין נראה להם דחוף עד כדי כך שלא סבל דיחוי עד שובו של ספיר לארץ כעבור כמה ימים. חורין, יליד גליציה המזרחית, תירץ את האזהרה בסטיגמה שדבקה בבנק לאומי, ושאותה אימץ חורין כמחשבה מציאותית. זה בנק שהיה שייך תמיד ליהודים מגרמניה, הסביר חורין ומנימת דבריו השתמע כאילו ה'יהודים מגרמניה' משרתים את הקפיטליזם. הזכרתי לו שעם כל הכבוד, הבעלות על בנק לאומי בידי ההסתדרות הציונית, וגם לממשלת ישראל יש פתחון-פה בהנהלה. חורין פטר את דבריי בתנועת יד מבטלת. כבר עכשיו זה בנק גדול מדי, הוסיף. במילים אחרות, ההסתדרות אינה מעוניינת שבנק לאומי יתרחב, יתעצם ויעלה בגודלו על בנק הפועלים, ואם בנק לאומי יכניס תחת חסותו את סוויס-ישראל טרייד בנק, עלול הדבר לסכן את מעמדו היציב של בנק הפועלים. אם ספיר היה זקוק לעוד שכנוע קל כדי להטות את כפות המאזניים, הרי הטיעון של יהודה חורין הכריע את הכף וזו נחתה בכל כובד משקלה בלי יכולת להתרומם בשנית. 
בסיכומו של דבר נפלה ההכרעה וממשלת ישראל החליטה למכור את מניותיה בסוויס- ישראל טרייד בנק לגורם חיצוני שהצעת המחיר שלו הייתה הגבוהה ביותר.
  החברה המרכזית למסחר והשקעות התחייבה לשלם תמורת מניות הבנק סכום של 35 מיליון פרנק, שהיו אז כ-8 מיליון דולר. כלומר פי 3.5 מן השער הנקוב של המניות, וסכום הגבוה בהרבה מהצעתם של כל הגורמים האחרים ובכלל זה גם מההצעה של קבוצת יהודה אסיא.
החברה המרכזית למסחר והשקעות נחשבה לספינת הדגל של המגזר הלא-הסתדרותי. היא הוקמה ב-1944 כשותפות של כמה אנשי-עסקים פרטיים ורוב הפרויקטים שביצעה נקשר בתחום הבנייה והתעשייה. הנכס המפורסם ביותר שלה היה מפעל המלט נשר, שבו היה לה חלק נכבד מן הבעלות. הכרתי את החברה לראשונה באמצעות גרשון גורביץ, אחד משני מנהליה הבכירים. המנהל השני היה אברהם פרידמן. גורביץ שימש כאחד מארבעת הנאמנים של ממשלת ישראל בבנק שלנו בראשית שנות ה-50. הוא לא התבלט במיוחד בתפקידו זה ולכן לא ניתנה לי הזדמנות לתהות על קנקנו ועל שיטותיו בעסקים. על כל פנים, עכשיו, בתחילת 1965, הנחתי שמדובר באנשי-עסקים רציניים ואחראים ולא ראיתי סיבה לחשוד בספיר שמא הפעיל שיקולים זרים כשהחליט למכור את מחצית מניות הבנק ב-8 מיליון דולר ולא ב-5 מיליון דולר. נהפוך הוא, הרווח הגדול שיכלה הממשלה להפיק לכאורה מן העסקה נראתה בעיניי לגיטימית וקורצת ביותר. ידעתי גם שעכשיו עקיבא פרסיץ ישוב לעבודה בבנק. מכאן ואילך ציפיתי לשותפות הוגנת ופורייה שהייתי נכון לתרום לה את חלקי ומרצי. ואכן, אחרי שפנחס ספיר, שר האוצר, אישר את העסקה, קיבלו כוונותיי משנה-תוקף בכתבה שפורסמה בג'רוזלם פוסט. הכול מבינים, כך נכתב, כי מר אסיא הסכים להמשיך בתפקידו [קרי 'מספר אחת' בבנק] לפחות בשלוש השנים הבאות.
  נכון שזאת לא חוכמה להיות חכם בדיעבד, אך כשהנסתר רב על הגלוי ובחדרי-חדרים רחשו העניינים כמרקחה, בעוד כלפי חוץ מופגנת 'עסקת המאה', קשה היה לנחש את התשובה לחידה שהטרידה אותי מאוד באותה תקופה. איזה בור זהב גילו מנהליה של החברה המרכזית למסחר והשקעות בסוויס-ישראל טרייד בנק שנסתר מכל האחרים, ובכלל זה ממני? הרי לא דובר כאן בשדות-נפט שנתגלו ובקידוחים עתידיים שאמורים להתבצע. מה אם כן היה המניע לשלם סכום מופלג כזה תמורת מחצית מהמניות?
מתברר שלא רק לאלוהים פתרונים, כי אלה עלו וצפו על פני המים עם חלוף הימים. החברה המרכזית למסחר והשקעות הצליחה לחלץ משר האוצר תנאי-תשלום מיוחדים ומפַתים, והממשלה הייתה מוכנה לספק תנאים אלו דווקא לגורם זה ולא לאחר. מהר מאוד התברר כי בעת המכירה, ב-28 בפברואר 1965, שילמו הקונים לממשלת ישראל מקדמה קטנה יחסית בסך של 2.3 מיליון דולר, ולא את מלוא סכום העסקה כפי שנקבע, על סך 8 מיליון דולר. את יתרת התשלום בסך 5.7 מיליון דולר פרסו מנהלי החברה לארבעה תשלומים שנתיים שווים, בסך 1.45 מיליון דולר כל תשלום (בלירות ישראליות צמודות לדולר), וזאת עד ה-1 במארס 1970. התשלומים נשאו ריבית לא גבוהה במיוחד בסך 5%. הממשלה לא העמידה תנאים להעברת המניות עד תום ביצוע התשלום בפועל, אלא העבירה באופן אבסורדי, בד בבד עם תשלום המקדמה, את כל המניות לחברה המרכזית, וממילא גם את כל הזכויות לרווחים מיידיים מהן. כך החלה החברה המרכזית לעסוק בכספי הבנק וזאת בלי לתת כל ערבויות לסכומי הכסף הרבים שעוד צריכים להתקבל ממנה בעתיד הרחוק בעבור קניית המניות.
האספה השנתית של בעלי המניות, שהתכנסה באמצע 1965 בהרכבה החדש, שבה ובחרה בי כיור מועצת המנהלים ומנהל העסקים הראשי של סוויס-ישראל טרייד בנק. באותו מעמד התמנה כצפוי עקיבא פרסיץ למנכל סוויס-ישראל טרייד בנק בז'נבה. הוא נכנס לתפקיד על דעת שני השותפים העיקריים של הבנק: החברה המרכזית, שראתה בו אחד משלה, ואני בעצמי שתכננתי, כזכור, למנותו למחליפי בניהול השוטף של הקבוצה בחול. כעת הייתי בטוח שאצליח להעביר את עיקר זמני בישראל, לצד אשתי וילדיי, ולהתמסר באופן שוטף לעזור לדוד שוהם בניהול הבנק לסחר חוץ ולפעילויות אחרות בארץ שהיו לי חשובות ביותר. כל הסימנים הצביעו על כך שבעתיד הנראה לעין אוכל להסתפק בביקורים חטופים בז'נבה ובסניפים האחרים בחול, בתדירות נמוכה יותר של אחת לכמה חודשים.
סוויס-ישראל טרייד בנק במתכונתו החדשה הלך והחליף צורה. יותר משהתקדמתי וראיתי את הבזקי האור, נתקלתי בערפל סמיך. מיום ליום נוכחתי יותר איך העלטה מחשיכה את המנהרה עד קָצֵהַּ. בעסקי הבנקאות והפיננסים, כשההצלחה נמדדת במספרים, לא צריך לעבור זמן רב עד שמתגלים פניה של עסקה כמו רכישת מחצית ממניות הבנק, עסקה רב-גונית ככל שתהיה. עד מהרה גיליתי כי מטרת החברה המרכזית ברכישת המניות הייתה מלכתחילה לפתור בעיות וקשיי נזילות חמורים של החברה, יותר מאשר כניסה והתבססות טהורה בעולם הבנקאות. סוויס-ישראל טרייד בנק הפך לכלי-שרת של החברה כדי לפתח את מפעלי התעשייה שלה ולממן משכורות לאלפי העובדים. פנחס ספיר, שראה את התעשייה בישראל כבייבי שלו ומשוש תפארתו, לא יכול היה, לעניות דעתי, להרשות לעצמו לתת לחברה המרכזית על אלפי פועליה ליפול. וכך נתגלה לי, כי למרבה האירוניה, רכשה החברה את המניות מכסף שלא היה לה, ולקחה את הכסף חזרה מהבנק בצורות שונות. הפקידים הבכירים של משרד האוצר שפעלו בהוראת שר האוצר, אישרו לחברה המרכזית לקבל רשיונות למשיכת הלוואות מהבנק. בעיניי היה זה דבר ללא תקדים. היכן נשמע שבעלי מניות בבנק ימשכו כספים מהבנק כדי לממן רכישת מניות? זה נגד את החוק הבין-לאומי, את החוק השוויצרי ואת החוק בישראל. עד היום נשגב הדבר מבינתי, כיצד הורה ספיר למפקח על מטבע-החוץ ולצוות הבכיר שלו לתת לחברה המרכזית רשיון ללקיחת הלוואות מחול? הרי רוב ההלוואות נלקחו מהשותפות בשטרותParticipation  כלומר מכספי הלקוחות. מבחינת ממשלת שוויץ ומבחינתי, נלקחו הלוואות אלו בעצם מהבנק עצמו.
גם עקיבא פרסיץ, שהייתי שותף נלהב למינוי כמנכל הבנק, נתגלה עם הזמן כפועל למען החברה המרכזית ולמען עצמו יותר מאשר למען האינטרסים של הבנק ולקוחותיו. חשתי שהוא הולך ומאבד את מעצוריו המוסריים ומועל בצורה בלתי נסלחת באמון הרב שרכשתי לו.
במצב החדש שנוצר, תוכניותיי בנוגע להמשך התפעול של הבנק לא עלו בקנה אחד עם תוכניות החברה המרכזית. בדמיוני כבר ראיתי את הסערה הקרבה וחשתי תסכול רב מאי-יכולתי ליישר את הבנק עם הקו שאפיין אותו מיום הקמתו. בעקבות זאת וכצפוי, לאור הגילויים החדשים שנתקלתי בהם, נתערערו היחסים בין החברה המרכזית וביני ועלו על שרטון שממנו לא הייתה עוד דרך חזרה.
בנובמבר 1967 אחרי לבטים רבים ובעגמת-נפש, החלטתי למכור את חלקי בבנק לחברה המרכזית והיא שמכרה אותן מניות לחוזה קליין, איש-עסקים יהודי מדרום אמריקה שרכש את 10,000 המניות שלי וכן את 4,000 המניות של ידידיי, שלא היו מעוניינים אחרי פרישתי להיות קשורים לבנק. מחיר הקנייה היה סביר ומתקבל על הדעת. 15 אחוזים פחות מהמחיר שהצעתי לפנחס ספיר תמורת מניות הממשלה בבנק.
באספת בעלי המניות במאי 1968 הודעתי על פרישתי מכל תפקידיי בסוויס-ישראל טרייד בנק. את תפקידי כיור מועצת המנהלים העברתי לידי פיליפ קלוצניק, המנהיג היהודי האמריקני48
 
48 פיליפ קלוצניק היה לימים שר המסחר בממשלתו של נשיא ארהב ג'ימי קרטר.
 
שאותו גייסתי שנים קודם לעמוד בראש American Bank & Trust Company, השלוחה שלנו בארהב. עקיבא פרסיץ הוסיף לשמש כמנהל הכללי של הבנק עד סוף 1968.
כפי שקל היה לנבא, עקב הידיים החדשות שניהלו את הבנק, לא חלפו שנים רבות וגם החברה המרכזית נטשה את המערכה ואף היא העבירה את מניותיה לחוזה קליין. קליין קנה את כל המניות שהיו בשוק ובכך נעשה לבעלים של הבנק כולו כמעט. בהמשך נקלע קליין לקשיים ולא האריך שנים בבנק. הוא מכר את כל אחזקותיו לג'ימי גולדשמידט, יהודי שהמיר את דתו והתנצר.
כך עבר הבנק מיד ליד עד שהתגלגל לבעלים הנוכחיים שהחליפו את השם סוויס-ישראל טרייד בנק, שאותו נשאתי בפי בגאווה מיום הקמתו, לשם החדש: Royal Bank of Canada. סניף של 'רויאל בנק אוף קנדה' בקנדה, כיום אחד הבנקים הגדולים ביותר בעולם. יחד עם השם, שהעלה את מדינת ישראל לראשונה על מפת הבנקאות העולמית, נעלמו ההילה, התנופה והחזון שנקשרו במוסד זה, שלא לדבר על הקשר הישראלי שלו ועל תרומתו למדינה.
עם פרישתי מסוויס-ישראל טרייד בנק נתבקשתי על ידי דוד הורוביץ, נגיד בנק ישראל, להמשיך ולשמש כמנכל של הבנק לסחר חוץ. על אף שדרכי המשותפת עם הנגיד הייתה סוגה בחילוקי-דעות מקצועיים, אני מניח שהוא סמך על יכולתי להשיט את הספינה בהצלחה, כמו שסמך על נאמנותי לבנק ולבעלי הפיקדונות שבו. הבטחתי לו שאמלא את התפקיד עד שבעלי המניות ימצאו לי מחליף מקובל עליהם, אבל לצערי, בשל כֶּשל ביחסים בין בעלי המניות וביני, נאלצתי להפר את הבטחתי. בדצמבר 1968 הודעתי גם על פרישתי מהבנק לסחר חוץ, ששמו השתנה לבנק הבינלאומי הראשון אחרי שסיפח אליו שני בנקים קטנים, הבנק ליצוא, שהכיל שני סניפים של משה מָאייֵר, והבנק למלאכה, שהיה בעל סניף אחד בלבד. 
אין מפח-נפש גדול יותר מלראות את מפעל חייך מתמוטט לנגד עיניך, שלא באשמתך, כמו מגדל קלפים. בגלל מגמות שלטוניות, עקב שיקולים שאינם בנקאיים טהורים. כמו אותו חֶבל שכל אחד מושך לכיוונו עד שנוצרת פקעת של קשר מסובך. מלאכת הפְּרימה נעשתה בלתי אפשרית. במשך 18 שנה הפכתי עולמות, עבדתי משעה 07:00 בבוקר עד 12:00 בלילה מדי יום ביומו. האתגר היה עצום. סוויס-ישראל טרייד בנק היה מרכז הכובד של חיי. נוסף לכך שימשתי כיור מועצת הבנקאות של מדינת ישראל. כל החלומות, כל האנרגיה והעשייה, המאמץ המסיבי של המחשבה, רכישת הלקוחות, דרך חיים שלמה - כל אלה ירדו בבת-אחת לטמיון. ליצוֹר יש מאין ולשוב בהינף-יד לנקודת ההתחלה, להתעורר למחר חדש כאילו לא היו הדברים אתמול. כל אלה הפעילו בתוכי פנימה את מערבֵּל הזעם והתסכול, תחושת הבגידה שאותה אני חווה עד היום. השורה התחתונה עודנה מרצדת לנגד עיניי. נאלצתי לפרוש מן המפעל העצום שהקמתי. כן. נחלתי מפלה בקְרב על הבנק.
המגדל קרס ועמו 1,650 עובדים ברחבי העולם. סניפים וחברות-בת בציריך, בז'נבה, בפריז, לונדון, מנצ'סטר, אורוגואי, בברונקס, בברוקלין ושני סניפים בניו-יורק. 40 סניפים בארץ של הבנק לסחר חוץ ועוד 27 סניפים של הבנק הערבי-ישראלי. בישראל בלבד 900 עובדים. מאזן שעמד בשנת 1965 על סכום של 500 מיליון דולר, זאת בנוסף ל-2.5 מיליארד דולר תיקי לקוחות שנוהלו על-ידי הבנק ושלא הופיעו במאזן. רק כדי לסבר את האוזן, ערכם של אלה במונחים של היום הוא לפחות 30 מיליארד דולר.
כעת, בסוף 1968, היה עליי לתכנן מחדש את צעדיי בחיים. הפרק הזה תם ונחתם, מבחינתי. נטשתי את הרעיון של הקמת בנק חדש תוך יישום הלקחים שלמדתי. למען האמת, פעמים רבות חשתי פיתוי להרים ידיים ולפרוש לחלוטין מעולם העסקים. לשם מה לי כל כאב הראש הזה? השבח לאל, מצבי הכלכלי הפרטי היה איתן דיו כדי להרשות לעצמי לנוח ולנהל חיים שלווים בחיק משפחתי, אך אולי דווקא הטראומה שעברתי דרבנה אותי לנסות אפיקים חדשים של השקעה ועשייה. אולי זה עצם הווייתי, אותם חיים עסקיים אינטנסיביים שהורגלתי בהם עוד בבחרותי.
מיד לאחר הפרישה מן הבנק חיפשתי איזה עסק לקנות או להשתתף בו, ובסופו של דבר, אחרי חיפוש מצאתי בית חרושת שמייצר כימיקלים, וכמעט הגענו לידי הסכם, אבל כאשר שאלתי על המשכורת, אמרו לי שהשותפים מקבלים משכורת קטנה מאוד, ו-70% מהמשכורת הם כסף שחור. שאלתי אותם, איך לוקחים כסף שחור? בלי לרשום אותו, הם ענו לי. מוכרים סחורה ולא רושמים אותה! שאלתי אותם שוב, האם יש אנשים נוספים במפעל שמקבלים משכורת בשחור, והם ענו לי שיש עוד שישה-שבעה כאלה. אמרתי להם תודה, ושלא אהיה שותף.
על סמך הידע הרב שצברתי, ניסיתי להעריך בזהירות היכן צפויים לי סיכויי ההצלחה הטובים ביותר. ידידים-לקוחות רבים פנו אליי שוב ושוב מאז פרישתי וביקשו להפקיד בידיי את כספם. החלטתי להיענות לבקשתם ולנהל את תיקי ההשקעות שלהם. החלטתי לשובלז'נבה.
השמועה על תוכניותיי החדשות נפוצה במהרה בחוגים הכלכליים בארץ, ומשם הגיעה  גם אל פנחס ספיר.אין לי מושג מדוע חשש ספיר לפנות אליי ישירות. אולי משום ההתנגשויות הרבות שאפיינו את יחסינו, שמהן יכול היה לנחש את תגובותיי לכל פנייה שלו. אולי לא רצה לעשות זאת, כיוון שלא שש להיראות כמי שחותר עתה תחת שר האוצר החדש, זאב שרף. ספיר היה כעת בעמדה שונה ולא משפיעה כקודמתה. 'רק' שר בלי תיק ומזכיר כללי של מפלגת העבודה. בכל מקרה, הוא מצא לנכון לשגר לביתי את נאמנו צבי דינשטיין, שמאז יולי 1967 היה סגן שר האוצר, בניסיון להניא אותי מהפנייה לעסקים בשוויץ בפרט ומחוץ לישראל בכלל. אם תישאר כאן, ניסח זאת דינשטיין, ספיר יהיה מוכן לתת לך כל מה שתבקש. הכוונה הייתה, כמובן, לכל ההטבות האפשריות שממשלת ישראל מעניקה למשקיעים החביבים עליה. הסברתי לו ללא משוא-פנים, שבדיוק בגלל זה אני בורח. מחסדיו של פנחס ספיר. מאותן שיטות פסולות, לטעמי, היוצקות חלב אל תוך הכד ולמחרת בועטות בו ללא דין ורחמים.
ההחלטה לשוב לז'נבה לא נתפסה אצלי בשום פנים כבריחה מישראל, ובוודאי שלא כירידה מן הארץ. אמונתי הבסיסית בצורך לקיים בישראל מדינה יהודית ולחיות בה על אף הקשיים הרבים נותרה בעינה. לא תכננתי להעביר את משפחתי בשנית לשוויץ, וגם לוּ תכננתי, היה סיכוי קלוש לכך, נוכח ההתאקלמות של ילדיי ואהבתם את החיים בישראל. שלושתם למדו בבית-ספר התיכון עירוני ט', מעורים בפעילויות בשבט הצופים בסביון. חברים באו הביתה כל הזמן ודויד, בני הבכור, ציפה כבר בכיליון עיניים לגיוסו לצהל. ג'ין הייתה פעילה בשיא המרץ בויצו ובארגונים התנדבותיים אחרים. גם אני הוספתי להקדיש לא מעט זמן לפעילויות רבות בשירות הציבור. אולם משלב זה ואילך היה לז'נבה מקום מרכזי יותר בחיי, הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי כשהעברנו את ביתנו לישראל כחמש שנים קודם לכן.
אני לא יכולתי להישאר בישראל באפס מעשה, ולכן העדפתי לנסוע לג'נבה בחזרה ולהתחיל עסק קטן וללקק את פצעיי.