בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק יא – יש לי מה להגיד על הדת
 
האם אלוהים הוא אכן החכם והגדול מכול...
 
האם כמות הדפים שאדם מעביר בחייו היא זו שגורמת לו לראות בהיר יותר? שנותיי החליפו קידומת. הייתי בן 52 בעת שהקמתי בז'נבה חברת השקעות חדשה שהענקתי לה את השם
.ASSIA S.A. עד מהרה היו ידיי מלאות עבודה ויכולתי לבחור בנחת את תיקי ההשקעות שהייתי מעוניין לעסוק בהם. דומני שלא אכזבתי את האנשים שנתנו בי אמון. את חברת .ASSIA S.A הפעלתי בז'נבה בהצלחה רבה עד שנת 1983. בחשבון פשוט כ-14 שנה. בהיותי בגיל 66 מכרתי את החברה במחיר נאה לבנק שנקרא אחר כך יוניון בנקייר פריווה, הבנק הפרטי השני בגודלו בז'נבה. לבקשתו של האיש הבכיר בבנק זה, ידידי אדגר דה פיצ'וטו, הצטרפתי מיד לאחר מכן למועצת המנהלים של הבנק ונמניתי עם סגל חבריה. לפי חוקת הבנק יכולתי לכהן בתפקידי רק עד הגיעי לגיל 70, כלומר עד ספטמבר 1987. אולם כשנשקתי לגיל 70, נתבקשתי מעמיתיי להאריך את הקדנציה ולא לפרוש, ולא מצאתי סיבה לסרב לבקשה זו. בשנת 1990, בהיותי בן 73, פרשתי מיוזמתי ממועצת המנהלים של בנק יוניון בנקייר פריווה. 
אחד הלקוחות הראשונים של החברה שהקמתי, .ASSIA S.A, היה אדם מכובד ששמו הרולד ראפ, ידידי מאז 1956. ראפ היה בנו של איש-עסקים יהודי-בריטי שהיה פעיל בתחום הספנות, ובבוא העת החליט ללכת בדרכי אביו. לאחר שהשתחרר משירותו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, קנה ראפ שתי אוניות מסוג ליברטי. בדומה לרוב הציוד הצבאי, הוצעו האוניות למכירה במחיר זול מאוד של עלות הברזל בלבד, ובמשך שמונה השנים הבאות הפיק ראפ רווחים אדירים מאוניות אלו. היקף הרווחים היה כה רב עד שנתאפשר לידידי לפרוש לחלוטין מפעילותו העסקית ולהקדיש את כל זמנו להנאה מתענוגות החיים. רוב נכסיו נמכרו לכל המרבה במחיר והתמורה הופקדה בסוויס-ישראל טרייד בנק בז'נבה, בחשבון בנק מיוחד שניהלתי למענו בשיקול הדעת. כעת, עם פתיחת המשרד של ASSIA S.A., משך ראפ את כספו מהבנק והעביר אותו לתחום אחריותי וטיפולי.
 
ראפ עצמו חילק את ימיו בין אתרי סקי באלפים השוויצריים לבין שהִייה שלווה וחסרת דאגה באחת משתי היאכטות שלו. אשתו, למרבה הצער, חלתה במחלת האלצהיימר ואושפזה במוסד סיעודי. כדי לא להישאר בבדידותו נקשר הרולד ראפ אל בת-לוויה ממוצא וייטנמי, אשר עמה המשיך לנפוש עד אחרית ימיו.
יחסי הלקוח-בנקאי בין ראפ וביני התפתחו במרוצת הזמן לידידות אישית, שבאה לידי ביטוי בפגישות תדירות למדי. הוא ניצל את הפגישות הללו, בין השאר, כדי להורות לי על מתן תרומות, בסך עשרות אלפי דולרים לשנה, למוסדות יהודיים וישראליים שונים. בלי להפר את כללי הסודיות הבנקאית אני יכול להעיד שתרומות אלה לא סיכנו ולא ערערו כהוא זה את מצבו הפיננסי. 
השנים חלפו ובשנת 1986 לאחר ידידות של 30 שנה, קרבה שעתו של מר ראפ למות. בסמוך למועד פרישתו מן העולם, כשהאיש היה מוטל על ערש-דווי, התקשר אליי מלונדון פרקליטו וסיפר לי על בעיה רצינית שהוא מתחבט בה. בצוואה של ראפ שהופקדה בידיו, כך התוודה הפרקליט אובד העצות, נכללה הוראה מפורשת: הרולד ראפ ביקש כי בבוא יומו ייערך לכבודו טקס אשכבה יהודי אך לאחר מכן, בניגוד לחוקי היהדות, תישרף גופתו והאפר יפוזר באתר הסקי ובים האהוב עליו. הפרקליט, אף שהיה נוצרי במוצאו, הכיר את דיני ישראל די הצורך כדי להבין ששתי בקשות אלו אינן מתיישבות בכפיפה אחת. כנראה שיער שאני, כיהודי וכאיש-אמונו של ראפ, אצליח להתמודד עם המשימה. הבטחתי לו, ממקום-מושבי בז'נבה, למצוא פשרה שתביא לפתרון הולם.
  מיד פניתי לברר את הסוגיה, כך שתְרָצה את ידידי ראפ עוד טרם מותו. מחיפוש בספר הטלפונים גיליתי בית כנסת יהודי-רפורמי הממוקם בדרך סנט ג'ונס ווד, בלונדון. טלפתי אל בית הכנסת וקול נשי צח וערב ענה לי. האינטואיציה אמרה לי שמעבר לקו מדברת אשת הרב. ביקשתי לשוחח עם הרב והגברת ענתה לי שהיא הכתובת לכל בירור שהוא. אני בקיאה, כך אמרה, בכל הקשור לבית הכנסת ואוכל לספק לך את כל ההסברים הדרושים. לאחר שפירטתי באוזניה את מבוקשי, קלחה תשובתה כמו הייתה זו סוגיה שגרתית. אין שום קושי להסדיר את הצירוף הבלתי שגרתי הזה, אמרה ללא התחבטות. בית הכנסת יערוך את טקס האשכבה היהודי מסורתי בצורה המכובדת ביותר, ממש כפי שראה מר ראפ לנגד עיניו, ואחר כך תהיה הדרך פתוחה לעשות בגופה את כל מה שמורה צוואת הנפטר. 
בדיעבד התברר, כי אותה שיחת טלפון הייתה בעִתה. כעבור יומיים התקשר פרקליטו של ראפ והודיע לי כי ידידי-לקוחי עצם את עיניו לנצח. אשתי ואני התארגנו ויצאנו מז'נבה ללונדון, להשתתף בהלוויה ולחלוק להרולד ראפ כבוד אחרון. מובן שהתכוונתי לעמוד על המשמר כדי לוודא שהבטחתה של הגברת מבית הכנסת אכן תתממש. לפני שהמראנו טלפנה אליי בתו של ראפ, שהספיקה בינתיים לשמוע מעורך-הדין על צוואת אביה ועל מעורבותי במאמצים לקיימה, והודיעה לי על ישיבה שתיערך בבית הכנסת היהודי-רפורמי האמור בקשר לכל סידורי הטקס.
בבואי לבית הכנסת המרשים מצאתי אותו ריק מאדם. בעודי עומד וממתין, תוהה היכן כל מכריו של ראפ, הופיעה מולי נערה שנראתה לי כבת 17. במבט ראשון סברתי כי אולי היא אחת מעובדות הניקיון של בית הכנסת. שאלתי אם היא יודעת היכן נערכת אותה ישיבה בנוגע להלווייתו של מר הרולד ראפ, והנערה כמו ציפתה לי, ביקשה שאלך בעקבותיה. היא הובילה אותי לקומה השנייה ומשם פנינו לחדר צדדי שהיו בו נשים בלבד. לאחר שבירכתי את כולן לשלום, זיהיתי ביניהן את בנותיו של ראפ, את אחותו היחידה ובתה, ואת חברתו הווייטנמית. לאחר שכולנו הנהנו בראשנו באותה ברית של אחים לצער לכבודו של הנפטר, שאלה אותי אחת מבנותיו של ראפ, אם כבר ערכתי היכרות אישית עם 'רבַיי' רייט. 
מתנועת ידה למדתי שכוונתה לאותה נערה צעירה שפגשתי כמה דקות קודם, זו שצעדתי בעקבותיה לחדר. התברר, להפתעתי הרבה, כי עיניי הטעו אותי. אלכסנדרה רייט הייתה בבית הכנסת הרפורמי הזה הרבנית בכבודה ובעצמה. אותה אחת שהבטיחה לי בטלפון לקיים את הטקס הנאות של ראפ עליו השלום.
'רבּיי' רייט פתחה מיד בדיון וביקשה לִדְלות מאתנו פרטים על חייו ועל מעשיו של הנפטר. בירור קצר העלה שראפ היטיב למָדֵר את תקופות חייו מן היקרים לו. דווקא אני, שלא נמניתי עם בני משפחתו, היה זה שהכיר את אורחות חייו בפרקי הזמן השונים, לפחות יותר משאר הנוכחות. לבנותיו לא היה שמץ מושג כיצד בילה את זמנו מאז פרש מהעסקים, וחברתו הווייטנמית הייתה מנותקת לחלוטין מעברו ומעיסוקיו בטרם פגש אותה. וכך ישבתי אני, שולף ממעמקי זיכרוני היסטוריה שלמה ומכובדת ומספר על מהלכים רציניים שעשה, על לב רחב, על המשיכה לכל דבר בעל ריח של חופש ועל אנקדוטות חשובות אחרות מחייו של ידידי, הרולד ראפ.    
טקס האשכבה נערך ליד הקרמטוריום בגולדנס גרין בלונדון, במעמד עשרות אנשים. 'רבּיי' רייט הופיעה בלבוש שהעניק לה מראה מכובד ומיוחד במינו. היא עטפה לגופה גלימה שחורה שהשתפלה לאורך רגליה ולראשה חבשה מצנפת בצבע תואם. כשפניתי אליה בשאלה שנראתה לי מובנת מאליה, האם עליי לומר קדיש כמקובל, זיהיתי את התימהון על פניה, ונעניתי בפסקנות, אתה יחד עם ה-girls תעשו זאת. ואכן, הבנות ואני אמרנו קדיש שריגש אותי באופן מיוחד ולו משום שהייתה זו הפעם הראשונה שחוויתי חוויה בעלת עוצמה כזו. אחריו פתחה 'רבּיי' רייט בנאום הספד, המרשים והמעניין ביותר ששמעתי מעודי. היא התאימה את אופי חייו של ראפ המנוח, במים ובאוויר הצח, לתורה, ושילבה בנאומה בעיות מוסר והרהורים על החיים, וכן את עיקרי היהדות בחליפות הזמנים. כל זאת עשתה בקול צלול וברור ובניסוח מבריק ואינטליגנטי. לא רק אני עמדתי שם נפעם. עורך הדין של ראפ, למשל, דרש שאבקש בשבילו מ'רביי' רייט את הנאום בכתב, כדי שיוכל לשוב ולהתבשם ממנו בעתיד. כשפניתי אליה בעניין זה, התברר שאין באפשרותה להיענות לבקשתי פשוט כי אין לה שום נוסח כתוב. היא אלתרה את כל הנאום המרתק בשעת טקס האשכבה עצמו ויותר משהרצתה את המילים, דיברה מלִבה.
כשהבנתי שיש עם מי לדבר ויש אצל מי להתעניין, פניתי אל הרבַי בשאלה שהציקה לי כאדם יהודי במעמד ההלוויה. אני יודעת מה אתה רוצה לשאול, היא חייכה, איך יתקיים חזון העצמות היבשות ביחס להרולד ראפ? מה יקרה לו עם בוא המשיח ובתחיית המתים? הנהנתי בראשי והיא המשיכה. אין כאן בעיה כלל. אם אלוהים הוא אכן הגדול והחכם מכל וביכולתו להעלות בשר ולקרום עור ולתת רוח, ככתוב בספר יחזקאל, בוודאי שכוחו יעמוד לו גם כדי לאסוף את האפר של הרולד ראפ ולהביא אותו חזרה למצבו הבראשיתי של עצמות ובשר.
אני עוד זוכר איך פרקליטו של ראפ, אנגליקני לפי אמונתו, סיכם באוזניי בדרכו שלו את רשמיו מאישיותה של 'רביי' רייט: בכנסייה בכפר שלי מתנהל ויכוח לוהט, בעד ונגד כמורה נשית. עד עכשיו הייתי נגד. לאחר שהכרתי את אלכסנדרה רייט ושמעתי את דבריה, אני לגמרי בעד. 
'רבּיי' רייט הותירה בי את רישומה. מילותיה והשקפותיה צצות ועולות בי בכל פעם שאני נתקל בסוג כלשהו של כפייה דתית המעלָה מן האחד ומורידה מן האחר/ת. הדבר משיב אותי לאחור במנהרת הזמן לשנים שבהן הקמתי בסביון את בית הכנסת תפארת יצחק, על-שם אבי המנוח, יצחק אסיא. 
לאחר שנשלמה בניית בית הכנסת העברתי אותו לרשות הקהילה ונעשיתי חבר מן המניין בו, ללא שום זכויות-יתר שאף לא עלה על דעתי לבקש. על דעת הרוב המכריע של המתפללים, ובכלל זה דעתי, הוחלט שבית כנסת זה ישמור על נוסח תפילה אורתודוקסי, אך ינוהל באורח ליברלי. הביטוי העיקרי לאותה ליברליות בעצם היה אי-הקמתה של עזרת נשים בצורת יציע נפרד. אף שנעשתה הפרדה בין הנשים שישבו בגוש אחד והגברים שהתחככו יחד בגוש השני,
הרי שכל באי בית הכנסת ישבו בהרמוניה באולם גדול אחד ללא חוצץ ביניהם. כך נשאנו תפילה לקדוש ברוך הוא, ביושר ובאושר. איש לא נרעש כשאחד המינים פלש ארעית לתחומו של המין האחר.
עם השנים הלכה סביון והתפתחה ויותר ויותר אנשים התקהלו בבית הכנסת השכונתי. טיפין-טיפין החלו המצטרפים להשמיע קולות צורמים נגד הסידור 'המתירני' הזה בתפארת יצחק. אי-ההפרדה הפכה בעיניהם לחטא נורא שיש מיד להעלימו והדרישה למחיצה ויצירת גבול מוגדר בין גברים ונשים לא ירדה מסדר היום. לאחר דין ודברים, ויכוחים ולבטים רבים הושגה הסכמה על דרך הפשרה. תוקדם מחיצה סמלית בלבד, כדי לצאת לידי חובה של מי שהמחיצה בנפשו וזאת בלי לשנות את אופיו המקורי של בית הכנסת. המחיצה הסמלית אכן הוקמה, אולם כדרך הטבע, אין הקומץ משביע את הארי ושוב החלו התושבים 'הקיצוניים' להתמרמר, ומיום ליום הלכה וגבהה המחיצה.  
אנחנו 'המתונים' השתדלנו לאחות את הקרעים ולהשתלב בדרישתם של 'הקיצוניים',
אך בשלב מסוים פקעה סובלנותנו. תבענו להקים ועדה שתבדוק לעומק את סוגיית המחיצה,
וזו תגיש את והמלצותיה כעבור שלושה חודשים. נעניתי לבקשת רבים מן 'המתונים' בין באי
בית הכנסת, והסכמתי להיות אחד מחברי הוועדה.
מיד יצאתי לדלות פנינים והגיונוֹת ממעמקי הים, מאותן קונכיות המסתור השמרניות
של הדת. כמי שהבטיח לעצמו לשוב עם אוצר ביד, הופעתי עם מסקנה בחכתי. פִּרצה למחיצה. ההפרדה הגשמית בבית הכנסת על-ידי חוצץ, מתברר, אינה נמצאת בכתובים בגדר דין מחייב אלא כעניין של נוהג בלבד. שלפתי את מסקנתי זו בפני הרב יהודה איסר אונטרמן, אז הרב הראשי לתל-אביב שעמד להתמנות לרב הראשי לישראל. אונטרמן, שכיהן פרק זמן לא מבוטל כרב באנגליה, נעץ בי את עיניו היודעות חוכמה ואישר שאכן מדובר במנהג, אך הוסיף כי זהו מסוג המנהגים אשר המציאות הפכה אותם לעובדה מוגמרת, להכרח. כשנשים במיני חושפות את רגליהן, הסביר לי, דעת הגברים מוסחת מן התפילה. לכן ראוי שתהיה מחיצה ולא נעמיד את האדונים הנכבדים מבית הכנסת של סביון בפיתוי כה גדול.
המילים נעתקו מפי. אפנת המיני הייתה חדשנית באותם ימים, והרב אונטרמן כבר נשק לשנתו ה-75. למראה זקנו הכסוף, על רקע הספרים התורניים שהקיפו אתו מכל עבר, התקשיתי להעלות על הדעת שיביא נימוקים כה פלסטיים ויחשוש עד כדי כך מהתלקחות היצרים של עמיתיי המתפללים. המעניין הוא שאני מעולם לא ראיתי נשים במיני יושבות בבית הכנסת. תמהתי מה היה אומר הרב למראה הרבַּי אלכסנדרה רייט המבריקה.
בעקבות המלצות הוועדה הוקמה המחיצה, שהביאה לסיפוקם הרגשי של שני הצדדים. את משטחו הישר והרצוף של אולם התפילה חוצה עתה אלמנט לא בולט מדי בגובהו, ועליו נקבעה שורה של מנורות קנים אווריריות ומרווחות למראה, שבעדן מביטות הנשים בארון הקודש. עד היום הזה ניצבת בבית הכנסת תפארת יצחק אותה מחיצת פשרה דקורטיבית.
לא חשוב לי איך אחרים תופסים את נטייתי לדת. אני מחשיב את עצמי כיהודי מאמין, רואה בתנך עולם מופלא שאני נהנה לנבור בו ולהתעמק. אני מכיר את התורה על בוריה ואפשר לומר שהיא משקה אותי לרוויה ואני ניזון מקדושתה ומן החוכמה הגלומה בה. אני שומר מסורת. בקומה התחתונה של בית הכנסת שבניתי הקמתי אולם גדול על-שם ז'אנט רעייתי, כדי שהרב ברודמן ירביץ שם תורה בפני חיילים משוחררים וקהל מגוון אחר. לפני כעשר שנים בניתי בבית הכנסת אגף המשמש כל ימות השנה כ'ישיבה', למעט בראש השנה וביום הכיפורים שבהם משמש אגף זה את המתפללים בנוסח הספרדי. אני מתפלל בבית הכנסת כמה פעמים בשנה, בעיקר בחגים ובערבי שבת. אני מכבד את צום יום הכיפורים וכשמכרתי את ביתי בסביון ועד אשר בני, דויד, בנה שם את ביתו, כדי להיות קרוב לבית הכנסת נהגתי להתארח ללינת לילה בביתם של רבקה ויעקב נמרודי האדיבים. מעולם לא נכנסו אל ביתי מאכלים כמו חזיר ופירות ים שאינם כשרים. אינני רואה בדת היהודית דת אליטיסטית. כפי שאני מכבד את כל בני האדם, כך אני מכבד גם את כל הדתות. איש באמונתו יחיה. נולדתי יהודי וגם כאשר טעמתי מעץ הדעת וירדתי לשורשיהן של כל הדתות, בחרתי להישאר יהודי. אין זה אומר שאנו היהודים מזַן משובח יותר מהמוסלמים או הבודהיסטים. אלוהים ברא את כל העולם, את כלל בני האדם. הוא הרי לא ברא רק את היהודים.
עם כל אמונתי בעיקרי היהדות, אני חושב כי ראוי היה שההתנהגות הדתית תתאים  עצמה לזמננו, לקִדמה של החברה המודרנית, ולא תקפא על שמריה ועל שמרנותה. גם אם קבעה פסקי הלכה ואינה סוטה מדרכה, הרי שאינני יכול שלא להתקומם כשאני נתקל יום-יום בפעולות לאכיפת אמונה. לדעתי, אין נורא מהכפייה. למשל, בחברה שוויונית, שיש בה שוויון זכויות וחובות לנשים, גם אם עדיין יחסי, עניין המחיצה בין נשים לגברים נראה לי כמוקד ליצירת מתח מיותר בין המינים. מכאן מידרדרת האבן במורד ההר וסוחפת עמה עוד מתחים ועוד סכסוכים. אותה אבן, נוקשה, כבדה ואטומה בפני כל שינוי היא המחיצה העקשנית, הנראית ואינה רואה, שמגביהה הדת כלפי העולם החיצון בכלל וכלפי היהודי החילוני בפרט.
מי יפרוט על מיתרי רגשות הקיפוח, מי ינצל משברים חברתיים ומי יסחר כרוכל במצוקות של אוכלוסייה שלמה ברובה מעדות המזרח, אם לא הפוליטיקאים החרדים? הם מבטיחים להחזיר עטרה ליושנה ונוטלים עטרה לעצמם. הם מבטיחים לפתור בעיות והולכים ומנציחים אותן. בשם בורא עולם ובשם ההתמכרות לטקסטים שנחתמו בשנת 500 לספירה הם מבטיחים חיי אושר עלי אדמות ובעולם הבא.
ראשי העולם החרדי מצליחים לכאורה במשימה שלא הייתה לפי כוחו של הקדוש ברוך הוא. ספר 'בראשית' מלמד על כישלונו של הבורא בניסיון למנוע מאדם וחווה לטעום מפרי עץ הדעת. איננו יודעים בדיוק מה היה העץ ההוא, אבל ברור לנו שההנהגה החרדית מצליחה לנתק את הדור הצעיר שלה מפרי עץ הדעת המודרני. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי האדמה, כך מברכים לפני אכילת הירקות. האם שכחתם שאלוהים ציווה וזרעתם את האדמה? ממתי אפשר לקצור בלי לזרוע? במדינת ישראל החורתת על דגלה את הקִדמה, בעידן הלוויינים והחלליות היוצאות לחפש חיים במאדים, נכנסו חלק מהרבנים החרדים לתוך הפוליטיקה וקשה לאנשי דת בפוליטיקה לשמור על תמימותם. הם גוזרים על בחורים צעירים להתנתק מהחיים הרוחשים סביבם ולהתרכז בלימוד התורה. איך ינצלו אלה את כישוריהם, איך יצליחו להשתחרר מסד הבורות והנחשלות שנכפים עליהם לכאורה בשם האמונה? איך יעמידו דור חדש וגאה הצמא להשכלה רחבה, אם הם נראים כמו אותו האור העמום מסביב לשמש בשעת ליקוי חמה?! רבן גמליאל השלישי (יורשו של רבי יהודה הנשיא) מילא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון.48
 
 
49 מתוך דברי ימי ישראל מאת דר צבי גרץ, כרך 3, עמ' 88.
 
אינני מטיף או מליץ-יושר של דרכי. אין בכוונתי לאכוף על איש את דעותיי, אלא שאני בן גאה לעדות המזרח ומומחיותי היא כלכלה. בתוכה אני מיטיב לראות קרוב וקצת הלאה מכך. אני רואה שאם לא נטפל בבעיה אקוטית זו של תלות בעסקנים פוליטיים חרדים, אם לא נהפוך עולמות כדי שחובת השירות הצבאי תחול על כולם, אם לא נטפל בבעיית שלוש-מאות אלף היהודים הרוסים שהמגזר החרדי אינו מכיר ביהדותם, אם לא נדחף לרכישת השכלה רחבה (שחייבת לכלול גם לימוד תורה) ואם לא נפתח דלתות כדי להכניס מגזר שלם לשוק העבודה, יופיע המשבר הרבה לפני המשיח על חמורו הלבן. המדינה לא תוכל לעמוד לאורך ימים בעומס המתחייב מהמצב הנוכחי והיא פשוט תקרוס. מן ההכרח לעשות הכול כדי לסכל את התחזית הקודרת הזאת.