בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק יב - מכון וייצמן למדע
 
מאיר וייסגל - האיש והאגדה
 
כעת בשנת 2004, בעודי שקוע בכתיבת סיפור חיי, אני יכול לספור 50 שנה, חתונת זהב עם אחד המוסדות החשובים בארץ והקרובים ביותר ללבי, ביתי השני שעד סוף ימיי יהיה בדמי ובנפשי, מכון וייצמן למדע. במשך יובל שנים הייתי פעיל ומעורב בהנהלת המכון, כמעט בכל הוועדות, באֶקזֶקוּטיבָה ובחבר הנאמנים.
המכון בשבילי הוא מקום של תקווה. של עתיד טוב יותר, של אריכות ימים. המקום שבו מיטב המוחות שלנו שוהים בפֶּריפֶריה אחת ונוסקים יחד אל עולם של ניסויים, המצאות וגילויים. עולם של אמיתוֹת מבוססות ומוּכחות. עולם המדעים המדויקים.
נשיאי המכון באו והתחלפו, ואני חָבַרתי אליהם למעט דר חיים וייצמן, מן השני ועד האחרון שבהם. אבא אבן, מאיר וייסגל, פרופ' אלברט סבין, פרופ' ישראל דוסטרובסקי, פרופ' מיכאל סלע, פרופ' אריה דבורצקי, פרופ' חיים הררי וכן נשיא המכון כעת, פרופ' אילן חת. שמונה נשיאים עטורי פרסים בין-לאומיים, ואת כולם הכרתי היטב, היכרות של משפחת המכון.
מי שפתח בפניי את שער הברזל של מכון וייצמן, שהכניס אותי בעובי הקורה והדביק אותי בווירוס של האתגר וההתלהבות של המקום הזה שבו נולד המחר, היה מאיר וייסגל. האיש שהקדיש למכון ולתפעולו 28 שנים מחייו, וזו אינה פארפרזה. לא דוקטור, ודאי שלא פרופסור, אבל הוא היה מכון וייצמן.
בכל פעם שאני שומע את המשפט השגור, 'אין אדם שאין לו מחליף', אני נזכר במאיר וייסגל, חברי היקר. עד היום אני מוכן לקבוע בפסקנות כי לאישיות המקורית, הצבעונית ורבת החן הזאת אין מחליף ואין תחליף!
מאיר וייסגל נולד בפולין בנובמבר 1889. משם היגר לארצות הברית, פעל למען התנועה הציונית, ערך את העיתון ניו פלסטין, עלה ארצה ב-1949, ועסק גם באמרגנות של מופעים המוניים. כמקורבו, עוזרו ואיש-אמונו של דר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית ואחר כך הנשיא הראשון של ישראל, פעל וייסגל למען ידידו ולמען מכון וייצמן למדע עד אחרית ימיו. 
המכון הראשוני שבראשו עמד חיים וייצמן נוסד עוד ב-1934 ונקרא המכון למחקר עש דניאל זיו. וייסגל הוא זה שהסב, מיד עם הגיעו ארצה, ובהסכמת משפחת זיו, את שם המכון
על-שמו של נשיאנו הראשון.
כל מי שפגש את מאיר וייסגל התאהב במכון וייצמן, וכל מי שהגיע למכון, התאהב בוייסגל. הם היו מיקשה אחת. הוא היה בעל הבית האמיתי של המכון, תוסס ונמרץ, טקטיקן מופלא למטרותיו הנעלות ותקתקן גדול בדיבורו.
ביום חנוכת המכון ב-2 בנובמבר 1949 השבּיע דר וייצמן התשוש את מאיר וייסגל: לעולם אל תעזוב את המקום, תקדיש לו את שארית חייך. וייסגל עצמו לא היה מדען ולא התיימר להבין בעניינים מדעיים, לכן העריך מיד כי תפקידו העיקרי בשארית חייו לא יהיה על תקן של תלמיד-חכם אלא דווקא כמי שמשמש את החכמים. הצ'יף, כפי שכינה וייסגל את דר וייצמן, הטיל עליו להבטיח את המימון הדרוש לעבודת המכון. מרגע שוייסגל, פצצת האנרגיה המהלכת, החל בביצוע התפקיד, לא היה ספק לכל מי שהכיר אותו כי יעשה זאת בתנופה רבה, ביצירתיות מיוחדת במינה, וגם בטונים בומבסטיים הנדירים למדי בעולם האקדמי. כפי שוייסגל הבטיח לכל אותם תורמים שהוציא מכיסם את מיליוני הדולרים לטובת המכון, הם יזכו לראות אצלי הצגה הגונה תמורת כספם. ואכן, הוא כיכב למען המכון בהצגות רבות ובשלל תפקידים. לא היה שחקן, במאי ומפיק טוב ממנו בכל הנוגע לשיטות ודרכי התרמה. אלה הניבו אגדות רבות על האיש ותעוזתו.
מהיכרותי הרצופה ורבת החוויות עם וייסגל, אני יכול לומר בשקט שהוא היה 'הגוּליבר של השְׁנוֹרֶרִים'. כולנו היינו גמדים לצדו. מספרים שהיה נוהג לשבת עם תורם פוטנציאלי לארוחת בוקר עתירת קלוריות. בתום הארוחה היה התורם 'שולף' את הקלוריות האמיתיות, אלה שעניינו את וייסגל; צ'ק על-סך 50 אלף דולר ויותר. וייסגל שלא ידע שׂובע התריס כנגדו: עד כאן הכול בסדר, כי שילמת בצורה מכובדת על הארוחה. עכשיו אני מחכה שתוציא את התרומה.
זכור לי מקרה שבו פעלתי בצעדים נועזים ועקביים כדי לגייס כספים מאחד מענקי ההון היהודים. כל מאמציי העלו חרס. וייסגל, לעומת זאת, טרח והצליח, אף שאינני יכול לומר שעשה זאת בלי להניד עפעף. הייתה לו טכניקה מיוחדת שגרמה לתורם להרגיש, בסופו של דבר, שוייסגל הוא זה שתורם לו, בעצם. וייסגל היה אדם נסער שידע לבטא את רשמיו ואת רגשותיו במילים אמיתיות וציוריות ביותר, במאגרי הומור בלתי נדלים, ובכנות שנבעה ממעמקי נפשו, כאילו נשמתו היא זו שדיברה. 
כמו רבים וטובים אחרים, 'נפלתי' גם אני ברשתו. נלכדתי דרכו באחד העיסוקים הנעימים לי ביותר, עיסוק המלווה אותי כבר 50 שנה, הרומן היקר לי מפז עם מכון וייצמן למדע.
תכיר בבקשה את יושב-ראש הוועד הפועל של מכון וייצמן למדע, כך הציג בפניי דר קזימיר ויינשטיין, שהיה כזכור המנכל של סוויס-ישראל טרייד בנק, את מאיר וייסגל בשנת 1954. זה היה תוארו הרשמי של וייסגל בעת ההיא, ועל אף שרק בשנים 1967-1970 נעשה לנשיא המכון, הרי שעד יום מותו ב-29 בספטמבר 1977 היה הוא הדמות הדומיננטית של המקום. 
וייסגל היה אדם כריזמטי מאוד שהשאיר עליי רושם חיובי, אף שבמפגש הראשון נדהמתי מהשפה שלו. סלנג של 'קללות' עסיסיות באנגלית היה חלק אינטגרלי מהרפרטואר שלו. שפה עממית-חברית ללא שמץ של רשמיות. אחר-כך התרגלתי ל-The hell with you ו-The hell with him… אחר כך אפילו נהניתי להקשיב לו ולא הפסקתי לחייך. בעקבות ההיכרות הראשונה היו בינינו עוד אי-אלו מפגשים שבהם הוזמנתי וביקרתי במכון ברחובות כמה פעמים. עודכנתי בתוכניותיו של וייסגל ביחס למכון ולבניין יד וייצמן, אך בשלב זה עדיין לא נרמז שדרכינו ישתלבו זו בזו כפי שאכן התהדקו, השתרכו ופרחו אחר כך.
בחורף 1956, באמצע ישיבה בבנק בז'נבה, נכנסה מזכירתי בבהילות למשרדי והודיעה כי מר וייסגל מחכה לי בחדר ההמתנה של האורחים. מי בכלל ידע שהגיע לז'נבה? מי בכלל ציפה לפגישה שכזאת? כזה היה האיש. הוא תיאר לו שבכל מקום הוא רצוי, ותמיד הופיע פתאום ובלי תיאום מראש. בלתי אפשרי היה שלא לקבלו בברכה. ואכן תמיד קיבלתי אותו בזרועות פתוחות. ברור שהוא הצליח במעמד זה לסחוט ממני תרומה ולסחוט הלוואה גם למכון וייצמן. 
כפי שוייסגל עצמו ביקש, הסדרתי למכון וייצמן אשראי נרחב בלי הצורך בסיבוך עם המפקח על מטבע חוץ במשרד האוצר. לשנינו היה ברור כי למרות קשריו ההדוקים של וייסגל עם כל הגורמים הקובעים בישראל ולמרות המעמד היוקרתי של המכון, אין לו סיכוי לקבל אישור מתאים לתוכניותיו הפיננסיות אם יפעל בצינורות המקובלים, ולו רק בשל החשש של השלטונות בארץ מפני יצירת תקדים.
הפתרון שמצאנו אגב שיחה בינינו התבסס על כך שמאיר וייסגל יחתום בשם המכון, זאת על אף שאז עדיין לא היה הנשיא וחתימתו לא הייתה חוקית. כדי להרגיע את עצמי, התייעצתי עם עוד אברהם לוין ושאלתי, אם נצליח לקבל את כספנו מהמכון אם חלילה יקרה משהו לוייסגל. עוד לוין ענה לי, שעל אף שהליך זה אינו חוקי בארץ, אם תרשום את התאריך המדויק שבו שלחת את הכסף, ואם מכון וייצמן אכן קיבל את הכסף, הרי שלדעתי, בית המשפט יחייב את המכון לשלם את כל התמורה, אם כי התשלום יתבצע בלירות ישראליות ולא בדולרים. 
כתוצאה מאחד המעללים המופלאים הנוספים של וייסגל, נמחק אחר כך כל החוב לבנק. הוא הצליח להשיג למכון, מהממשל האמריקאי, הלוואה גדולה מאוד על סך 25 מיליון דולר לתקופה של 20 שנה ובריבית נמוכה בהרבה מזו שאנו הרשינו לעצמנו להציע. זאת מאחר שמכון וייצמן הוא מוסד מדעי אמריקאי, שרוב מניותיו מוחזק בידיהם של יהודים אמריקאים. בכספי ההלוואה הזאת פרע וייסגל, בין השאר, את כל חובותיו לסוויס-ישראל טרייד בנק ומאז ואילך שוב לא נזקק מכון וייצמן לשירותיו של הבנק. לאחר כמה שנים ויתר הממשל האמריקאי על החזר כּספֵּי ההלוואה ומחק את החוב.  
וייסגל ואני המשכנו, בעונג רב, לקיים ולטפח את יחסי הידידות בינינו. ככל שהכרתיו יותר, כך נשביתי יותר בקסמו. אף שרחשתי לו כבוד רב ועל אף פער הגילים של כ-23 שנה בינינו, וייסגל קיבל תמיד בהומור את כינוי החיבה שהדבקתי לו ושהלם אותו ביותר, wild animal
גם ג'ין רעייתי חיבבה אותו. זכורה לי ארוחת-ערב חגיגית שערכנו בביתנו ברחוב Contamines  בז'נבה.המוזמנים היו אנשים מכובדים וידועי-שם. נכחו שם פרופ' פול גוגנהיים ורעייתו. גוגנהיים היה יהודי שוויצרי ואחד המומחים הגדולים למשפט בין-לאומי. כמו מרבית השוויצרים, לא הייתה בו ולו מידה מזערית של הומור. אל הגוגנהיימרים צירפנו את הזוג גֶ'נְקס וג'יין וילפריד, אותם חברים ושכנים מהקומה השביעית בבניין שלנו ושילדיהם וילדינו התיידדו. ג'נקס היה, כאמור, ג'נטלמן אנגלי שכיהן כנשיא ויור ארגון העבודה הבין-לאומי של מוסדות האום בז'נבה, ה-I.L.O. , International Labor Organization. כמו כן הזמנו את ג'ון ברונשוויק, מראשי קהילת היהודים האשכנזים בז'נבה, ורעייתו. ואת דֶטְאוּאָה, עורך-דין מפורסם ונשיא הקנטון של ז'נבה על רעמת שערו הגרנדיוזית, ואשתו.
דובדבן המוזמנים בכל הקצפת הזאת היה ידידי נחום גולדמן, מדינאי ומנהיג ציוני שנולד בליטא ב-1895 ונפטר ב-1982. הוא היה היוזם של הסכם השילומים עם גרמניה והמוציא לאור של 'האנציקלופדיה יודאיקה'. בעת הזאת המדוברת וכן בשנים 1953-1977 שימש כנשיא הקונגרס היהודי העולמי. ב-1956 נבחר אף לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. דעותיו נטו לצד השמאלי קיצוני של המפה הפוליטית והוא עורר סביבו מחלוקות רבות כשסבר כי על ישראל לנקוט גמישות-יתר ביחסיה עם העולם הערבי. ללא קשר לדעותיו הקיצוניות, נחום גולדמן היה איש-אשכולות ובעל ידע רחב כמעט בכל תחום, איש-חברה ואיש-שיחה מבריק, ובכל מקום שנכח בו מִגְנֵט אליו את הנוכחים.
כנהוג על פי הלכות הנימוסים קיבלו האורחים את הזמנתנו חודש ימים מראש. ימים אחדים לפני ארוחת הערב נשלחה אליהם תזכורת. בזמן ההמתנה עמלנו, ג'ין ואני, על סידור מקומות הישיבה שנקבעו בקפדנות. כמקובל, נקבע מקומו של המארח בצדו האחד של ראש השולחן, ומעברו הימני הוקצה מקומה של האישה המכובדת ביותר ולאישה המכובדת הבאה הוקצה הכיסא משמאל למארח. בקצה האחר של השולחן הייתה צפויה לשבת המארחת ומצדה הימני אורח הכבוד וכן הלאה. קביעת מקומות הישיבה נובעת משיקולים חברתיים שונים, והכול נערך למען יצירת אווירה נינוחה שבה מתמזגים האורחים איש עם רעהו בשיחה קולחת. עמלנו קשה במיוחד לקראת הערב הזה, שכן כל המוזמנים היו מכובדים מאוד ולא בנקל היה אפשר להצביע על האורח המכובד יותר או פחות.
יומיים לפני הערב המתוכנן הודעתי לג'ין כי יצטרפו אלינו במפתיע אורחים נוספים, מאיר וייסגל ושירלי רעייתו נמצאים בביקור בציריך ויבואו לז'נבה ביום של הארוחה. Lo andbehold! הייתה תגובתה הראשונה של רעייתי לשמע הבשורה, ועוד הוסיפה, כפי שלמדה לומר במבטא יידישָׁאִי טיפוסי, אוי ואבוי! (שתי מילים עם ריבוי כזה של וָוים, אתם צריכים לשמוע אותי אומר אותן במבטא העיראקי הכבד שלי...) ג'ין מיד נלחצה. היא תיארה לעצמה שהערב הזה 'הולך להיות שמח'. כך היה תמיד כשנחום גולדמן ומאיר וייסגל נפגשו. הם קרעו זה את זה בוויכוחים פוליטיים סוערים. מילא אם מישהו היה מבין על מה הם מתווכחים, אבל הצמד-חמד הזה שוחח אך ורק ביידיש והתעלם באופן קבוע מן הסובבים אותם.
אין ברירה, מוכרחים להזמין את שירלי ומאיר, הודעתי חגיגית לאשתי, את הרי יודעת שגם אם לא נזמין אותם, הם בלאו הכי יופיעו אצלנו. ג'ין, תגידי שלוש פעמים 'שמע ישראל' ותאמיני לי, נעבור את הערב בשלום . נערכנו במרץ לסידור מחודש של מקומות הישיבה. הפכנו, הזזנו, תכננו והכול כדי להפריד בין שני הרי הגעש, גולדמן ווייסגל, ולהושיבם בשני קצוות הפוכים של השולחן. כך, אולי, לא תשתולל חלילה רוח התזזית שלהם בעת הארוחה ולא תקלקל לאורחינו.
האמינו לי, לצלצול הגוֹנְג של השעון בשוויץ מייחסים כולם חשיבות רבה. זוהי מדינה שנועלים בה דלתות ושערים מפני המאחרים לבוא. לי עצמי לא זכור מתי אי-פעם איחרתי לפגישה וגם אני מתמלא רוגז כשאנשים לא מגיעים בזמן. בשעה 20:00 בדיוק שוויצרי הופיעו בביתנו כל האורחים. בעצם, כמעט כולם. מאיר וייסגל, כרגיל, היה יוצא מן הכלל, היו לו החוקים שלו וכמובן הזמנים שנקבעו על-ידו בלבד. מלבד זאת, איך ייתכן שכניסתו לא תהיה גרנדיוזית? אינני יודע מדוע ואיך, אבל גם איחוריו היו תמיד נסלחים איכשהו. חיוך כובש אחד, וכל הכעס נעלם.
השלב הראשון של הערב עבר בשיחות היכרות של האורחים בינם לבין עצמם, ובשתיית אפריטיף בסלון הסמוך לחדר האוכל. כעבור 30 דקות, בעוד אנו מתרווחים בכורסאות ומשוחחים, נשמע פעמון הדלת. שירלי ומאיר וייסגל מופיעים. על-פי כללי האֶטִיקֶט, קמו כל הגברים ממקומם ונעמדו כדי לקבל בברכת שלום את אשתו של וייסגל. מאיר, לעומת זאת, לא התעכב וחיכה, כמקובל, אלא התקדם בצעדים זריזים אל ג'ין ואליי, ועיניו בורקות מהתרגשות ומלהט הפגישה.
לא צריך היה יותר מהבזק פתאומי אחד כדי שוייסגל יקלוט את נחום גולדמן בקצה השני של החדר. הוא רץ אליו מיד תוך שהוא מתעלם מכל שאר הנוכחים, ולא חלפה דקה ושמענו, כצפוי, את הצחוק הקולני ואת הדיבורים הקשקשניים ביידיש.
כמי שמכיר היטב את אורחיו, ניגשתי לוייסגל, ולא לפני שהוא שמע אותי לוחש באוזנו את הכינויwild animal, אחזתי בידו ומשכתי אותו בכוח לערוך היכרות עם שאר המוזמנים. כשקמנו כדי להתיישב סביב לשולחן האוכל, החזקנו רעייתי ואני יד על הלב ופיללנו שהכול יתנהל לפי התוכנית המקורית. והנה, לא דובים אבל הרבה יער. את וייסגל לא עִנייֵן כלל היכן נקבע מקומו ובמהירות דאג לתפוס את מקומו לצד גולדמן ידידו. בן-רגע נמוגה כל אסטרטגיית ההפרדה. סידור המקומות שכֹה טרחנו בו התערבב כמו אבני דומינו על צירופיהן השונים.
בסיום הארוחה התפנה הזמן לשיחות על ענייני דְעָלְמָא, דְיוֹמָא ועל דא ועל הא. שוחחנו בנושאים בין-לאומיים, על פוליטיקה, פיננסים וכמובן על יהודים עד שגולדמן נטל לעצמו את זכות הדיבור והחל לספר על חוויותיו בסטייט דיפרטמנט, משרד החוץ של ארצות הברית. לאחר מפגש שיגרתי ודיונים בנושאים עולמיים במחלקת המדינה, תיאר נחום גולדמן איש הסיפורים המרתקים, מישהו התחיל לדבר על נשים. מיד עצרתי אותו: סטופ. תסלחו לי, אנשי העולם הגדול, אם אתם רוצים לדבר על פוליטיקה, זה השטח שלכם. רוצים לדבר על כסף וכלכלה? טוב, בסדר, גם את זה אני משאיר בידיכם. אבל אם אתם הולכים לדבר על נשים, על סקס ובכלל רכילות על נשים המתלוות לגדולי עולם בממשל האמריקאי, הצרפתי, איפה שאתם רוצים, אז welcome. הגעתם לאחוזה ולנחלה שלי! כל מה שמריח ריח של נשים, יש לי עליו בלעדיות... מי שהכיר את גולדמן, הכיר גם את קשריו ויחסיו ההדוקים וכן את נטיות לבו לבנות המין היפה. הוא לא ניסה להסתיר זאת, אלא התהלך בפרהסיה מלוּוה בנשים כתרנגול עם כרבולת, ולאיש מסביבו לא היה ספק שבנושא זה גולדמן הוא גם בעל-יכולת. האישה דומה לים, אומר המשל הערבי. היא סוערת, היא שוקטת, היא עמוקה ומסתורית. נראה שמר גולדמן הבין את המשל הזה היטב ורץ אחר האישה... (אני כמעט בטוח, שכאשר ספרי יראה אור, דר גולדמן יתהפך בקברו משמחה כשיידע שיהודה אסיא סיפר את הסיפור הזה ויגיד, חבל שלא השארתי לו חצי מהרכוש שלי...)
במחלקת המדינה הכירו היטב את גולדמן, לכן סביר להניח שהחבורה הנכבדת בממשל האמריקאי פרצה בצחוק, אבל בביתנו ההתבטאות הכֵנה והחבֵרית שלו לא ממש התקבלה בעין יפה במבטם הנוקשה והקפוא של השוויצרים. לרגע ארוך אפשר היה לחוש את המבוכה בחלל החדר. אחד הציץ לעבר השני לראות אם תגובתו זהה ואף אשתי נעצה בי עיניים מודאגות. כשהשבתי לה מבט, היא קלטה בדיוק את מה שהתכוונתי לומר לה. זה בסדר, תירגעי, לא נורא אם השוויצרים הקפואים ילמדו קצת מה זה חוש הומור... וייסגל, שידע טוב מאוד שטובים השניים מן האחד, חָבַר אל גולדמן ועתה שניהם יחד השתלטו על השיחה ונתנו לכולנו הצגה מבדחת ללא תקדים. כל מילה שלהם עוררה עניין והאורחים לא חדלו לצחוק עד בכי. פרופ' פול גוגנהיים, שעשר שנים קודם לכן לא ראיתי אותו מעלה ולו חיוך קל על פניו, התפקע באותו ערב מצחוק היסטרי.
למחרת התקשר אליי חברנו וילפריד ג'נקס כדי להודות לי על הערב המהנה הזה, והוא הוסיף והודה, כי נחום גולדמן ומאיר וייסגל הם אכן שני סְטָארִים יוצאי דופן. השבתי לו שלא לחינם נבחר נחום גולדמן לראש הקונגרס היהודי העולמי ולא בכדי מאיר וייסגל הוא האיש שהקים את מכון וייצמן למדע שהוא אחד מארבעת מוסדות המחקר הנחשבים ביותר בעולם. כנאמר, לתפארת מדינת ישראל.
בהתלהבות הרבה ובמסירות שלו למשימה שהטיל עליו הנשיא, דר חיים וייצמן, סחף מאיר וייסגל גם אותי. הוא עמל על איסוף כתביו ותרגומם לאורך כעשרים שנה ואני הייתי זה שגייס את רוב הכסף לתרגום המכתבים מיידיש ומגרמנית לאנגלית ולעברית. ניהלתי בבנק בז'נבה את החשבון של חברת כתבים, והרווח שהצלחתי לצבור בחשבון כיסה את כל ההוצאות של המכתבים, תרגומם ופרסומם.
בסיכומו של דבר נערכו 23 כרכים באנגלית ו-12,000 המכתבים בעברית הופיעו ב-11 כרכים. אני עצמי קראתי בהנאה כ-8,000 מכתבים. מעניין היה ללמוד מהם על גלגוליה של הציונות ורבגוניותה. כולם שמורים כיום בגנזך של יד וייצמן במכון, ואני ממליץ, בעיקר לכל
יהודי וישראלי, לעיין בהם כדי לדעת ולהבין איך הגענו עד למקום שנקרא מדינת ישראל.
מאיר וייסגל עצמו זכה לראות את 11 הכרכים שיצאו בעברית, וכן 9 מתוך 23 הכרכים באנגלית. עריכתם של הכרכים באנגלית הסתיימה ב-1980, ושלוש שנים קודם לכן הלך מעולמנו ותפס מקום של כבוד בגן עדן האדם הענק והמיוחד הזה ששמו מאיר וייסגל.
הקשרים בינינו הלכו והתהדקו במשך השנים והקיפו מישורים רבים. באפריל 1977, כשבעה חודשים לפני שנפח וייסגל את נשמתו, הוא כתב לי מעין מכתב פרידה שיש בו כדי להצביע על טיב הקשרים העסקיים בינינו. אני מציג אותו כאן בתרגום מאנגלית לעברית:
יהודה יקירי,
 עברו כמעט 20 שנה מאז התחלנו לעבוד ביחד, אתה כבנקאי ואני כשנורר אקדמי. עכשיו הגיעה שעתי, כך נראה לי, לסקור את הפרק הארוך של החוויות שלי אתך, גם בתקופה שעמדת בראש סוויס-ישראל טרייד בנק  וגם בשלב מאוחר יותר, כשהתחלת את חייך כבנקאי פרטי.
לא לעתים קרובות אדם חש דחף לכתוב מכתבים שיכולים לגרום מבוכה למקבליהם, אבל אני חש דחף לומר לך כי במרוצת התקופה הארוכה הזאת של הקשרים בינינו חשתי תמיד כלפיך אמון וביטחון שאין גדולים מהם, ואם כבר הגענו לכך, אמון וביטחון שלא חשתי כלפי שום אדם אחר. כשרונותיך, הגינותך והיושר שלך בטיפול בכספים של זולתך הם יחידים במינם, לדעתי, לא רק בעולם הבנקאות אלא גם בעולם העסקים בכלל.
   זו התחושה שהייתה לי מאז היום הראשון למגעים בינינו, וכשביקשתי ממך להקים קרן נאמנות בשביל אשתי וילדי, תודות לשירותים הטובים של שני הידידים שיצרו את הקרן, הייתי סמוך ובטוח שהקרן הזאת מופקדת בצורה הבטוחה ביותר והרווחית ביותר בידיים שאכן יטפלו בה כיאות.
  יותר מכך, התייחסת אליי, ואליהם, כאילו היינו חברים מייסדים של הבנק שלך, ואני מרשה לעצמי לראות בכך, עד היום הזה, סימן וסמל לידידות בת-הקיימא שלנו. עכשיו, כשאני רתוק זה כמה חודשים למיטתי, הייתה לי הזדמנות לערוך סוף-סוף מעין חשבון נפש, לסקור את קשריי עם מאות אם לא אלפי אנשים שהכרתי ועבדתי במחיצתם, ושמך שב והופיע לעתים קרובות במחשבותיי אלה, שלא תמיד היו עליזות. אני רוצה להעלות את כל הדברים האלה על הכתב, ומקווה שתסלח לי על ההשתפכות.
  באיחולים מכל לב, כמו תמיד, ידידך המסור ואסיר-התודה, 
מאיר ו' וייסגל
 
הכרתי את מאיר וולף וייסגל בכוסו, בכעסו וכמובן בכיסו. אני יכול להעיד כאמרתו של הלל הזקן, שכל תורתו של וייסגל, על רגל אחת, הייתה ואהבת לרעך כמוך. זו כנראה הסיבה שהכול אהבו והעריכו אותו.

פעילותי למען המכון
 
לאורך 23 שנות היכרותי עם וייסגל, הוא שכנע אותי להשתלב במבצעי גיוס התרומות שלו למען המכון ולא נזקק לשם כך למאמצים מיוחדים. עוד קודם לכן הערכתי כי על ישראל לטפח את הקהילה המדעית והאקדמית שלה כאחד ממשאביה החשובים ביותר. ב-1964 נעשיתי לחבר במועצת המנהלים של מכון וייצמן, ולימים נבחרתי לכהן גם בשני הגופים הביצועיים של מועצה זו, הוועד הפועל וועדת הניהול. בתפקידיי אלה ניסיתי לתרום, כמיטב יכולתי, בבעיות ניהוליות וכספיות. ב-1965, כשהעברתי את מוקד פעילותי מז'נבה לישראל ונעשיתי למנכל של הבנק לסחר חוץ, כבר הייתה מעורבותי בענייני מכון וייצמן גדולה עד כדי כך שלא פעם יצאתי בבוקר מביתי, ובחצי הדרך שמתי לב שאני נוסע למכון ברחובות ולא למשרדי הבנק בשדרות רוטשילד בתל-אביב. 
  חלק נכבד מעבודתי בשירות מכון וייצמן הוקדש לגיוס תרומות. במהלך הקריירה הבנקאית שלי נוכחתי לדעת שיחסים בריאים ופוריים בין בנקאי ולקוחו מקבילים ליחסים
שבין גינקולוג לפציינטית שלו. ביחסים כאלה אין מנוס מחשיפה מלאה, אפילו של הפרטים האינטימיים ביותר. אוצרו של הלקוח, מתברר, נסתר וכמוס לא פחות מזה של האישה.
אם לא יתפשט ולא יצרף את הבנקאי שלו כשותף לסודותיו הכמוסים ביותר, הרי שאי אפשר
יהיה לתפור לו את העסקאות הטובות ביותר בשבילו ולקיים את מלוא האינטרסים שלו. קל וחומר, כשחלק מלקוחותיי חיו בארצות בעלות תקנות משונות לפיקוח על המשאבים הכלכליים של אזרחיהן. יתרה מזאת, החשיפה מאפשרת לבנקאי לעמוד על נטיות הלב של בן-שיחו, ולסייע לו לתרגם את מאווייו הנסתרים וכמיהותיו למעשים. כפי שהפציינטית בוטחת בפרקטיקה שצבר הגינקולוג וביושרו המקצועי, כך הלקוח כלפי הבנקאי שלו. לכן מוכרח זה לפעול באחריות מרבית, לא להוליך אותו, חלילה, שולל ולא להניע אותו בחשאי לקראת יעדים שאינם רצויים לו. את אותה הגינות מקצועית הייתי משנן לעצמי השכם וערב עד שנקבעה בי במַסְמְרות.
את התרומות למען מוסדות ציבוריים חשובים בישראל ראיתי כיעד הכרחי לכל יהודי שהממון מצוי בכיסו. המדינה הצעירה נהנית ומתפתחת ואף התורם אינו חסר. יתרה מכך, סיפוקו האישי בזיקה שלו למדינתו עולה על גדותיו. עד היום ישראל אינה יכולה לקיים את עצמה ולהתקיים כמדינה נאורה, ללא הכספים שהיא מקבלת כתרומות והלוואות. אבא אמריקאי אחד אינו מספיק לה. ישראל זקוקה למספר רב של אבות שיזרימו אליה אנרגיה פיננסית. מי אם לא האבות היהודים יגוננו על הגוזל הרך שלהם? כאשר הבחנתי בנטיית-לב פילנתרופית מצד אחד מלקוחותיי, אספתי את כל-כולי בחדוּת-חושיי והמראתי יחד עם לקוחי לשחקים כדי לקטוף משם כוכב ולהביאו היישר לישראל. ההמראות והנחיתות עברו בדרך-כלל בשלום והצלחה, בעיקר כשהיעד היה מכון וייצמן למדע. אולם גם מוסדות אחרים כדוגמת מוזיאון תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת בן-גוריון נהנו בצורה לא מבוטלת.
רק כדי לסבר את העין, אני מרשה לעצמי לצטט בהקשר זה מתוך שלושה מכתבים שקיבלתי מפרופ' חיים הררי50.
 
50 פרופ' חיים הררי כיהן כנשיא מכון וייצמן למדע בשנים 1988-2001. תקופת הנשיאות הארוכה ביותר במכון.
 
בראשון מביניהם, בנובמבר 1989, בעקבות השלמה של גיוס תרומה גדולה, הוא כתב לי לז'נבה, אנו כאן ברחובות איננו יודעים תמיד את מלוא הפרטים של המאמצים, ההתמדה, הדיפלומטיה וכו' שמשקיעים ידידים כמוך כדי לשכנע תורם פוטנציאלי לתמוך במכון. אני יודע, מכל מקום, כי מתנות כאלו אינן מתממשות בלי המאמצים הללו. עמיתיי ואני מעריכים מעומק לב את ההתעניינות ואת ההתלהבות שלך, ולא פחות מכך את המיומנות שהפגנת בגיוס המתנה הגדולה מאוד הזאת. כעבור עשר שנים, ביולי 1999, הוא כתב לי,
בעניין תרומה שעדיין ראוי להצניע את זהותה, רוב תודות לך שוב, וכתמיד, ואתה כבר יודע על מה ולמה. והוסיף, תוך התייחסות לתחביב של דליה בתי, בתך הקוסמת יודעת ליצור יש מאין ואין מיש, אבל אתה רב-מג לא פחות ממנה בפתיחת לבבות וכיסים. וזה מקסם אמת!
ביולי 2000 כתב לי פרופ' הררי: ...מי כמוך יודע את צרכינו, שאיפותינו והישגינו. אני גאה שזכיתי לעבוד אתך בשותפות כזאת. לקבל ממך עצה טובה, ידידות נאמנה, ותמיכה מעשית... [אם מביאים בחשבון את כל התרומות שגייסת] אתה התורם הגדול ביותר של מכון וייצמן.
לפי חשבוני הצלחתי עד כה לגייס למען מכון וייצמן תרומות בסך של יותר מ-35 מיליון דולר ולהניח מסד איתן לתרומות נכבדות בעתיד. כלומר בעוד חמש שנים ולא יותר מעשר שנים ייכנסו לקופת המכון עוד 60 מיליון דולר לפחות. כל התרומות הללו גויסו מבין לקוחותיי בסוויס-ישראל טרייד בנק, לקוחות שנעשו לידידיי הקרובים ואשר נסללה דרכם להפוך להיות הידידים הנאמנים של מכון וייצמן.
חלק מהתרומות תורגם לבניינים חדשים, המנציחים את שמות התורמים או את שמות יקיריהם. חלק אחר הוזרם ויוזרם לקרנות-קבע אשר רווחיהן משמשים למימון הפעילות המדעית השוטפת. כשותף, לא רק לגיוס כספים אלא גם לניהול השוטף של המכון, אני עדיין רואה בעדיפות רבה יותר את החלק השני של התרומות. אחרי הכול, השקעה בבניין היא חד-פעמית
וקל יחסית למצוא תורם להקמת בניין שיתכבד בשלט המתנוסס עליו. אך מה יועיל בניין במוסד מדעי, אם אין בו פעילות קבועה המצריכה מכשור מודרני רב ובולעת כספי עתק? התרומות הזורמות דרך קבע למכון הן אלה שמחזיקות אותו למעשה ומאפשרות לו לפתח ניסויים ולהגיע לגילויים מחקריים.
   העיסוק בענייני המנהלה והכספים של מכון וייצמן סחף אותי באופן טבעי למעורבות בבעיות השכר של המוסד. כאשר התוודעתי אליהן לראשונה, באמצע שנות ה-50 , נתעוררה בי מידה של חרדה. המכון שילם למדעניו הבכירים, שעבודתם הברוּכה היא תכלית קיומו, שכר צנוע מאוד, בלי שום פרופורציה לניסיונם האינטלקטואלי, לכשרונם או לסוג העבודה שביצעו, ובוודאי שבלי פרופורציה למה שמקבלים עמיתיהם במדינות נאורות אחרות. ידעתי שמדובר בחלק מבעיה כללית בישראל. הייתי ער לכך שקיימים אצלנו עוד מגזרים מקופחים מן הבחינה הזאת, וכי יש אילוצים אובייקטיביים שבגינם אי אפשר ואין כל טעם להשוות בין הנעשה אצלנו לבין מה שקורה בעולם הגדול. אולם אי אפשר היה להתעלם מהעובדות הבסיסיות האחרות. במחצית השנייה של המאה ה-20 לבש המדע אופי בין-לאומי. בשונה מבעלי מקצוע בסקטורים אחרים, המדענים הִרבו ומרבים לנוע והם עֵרים לביקוש הרב שיש להם ברחבי העולם. חששתי אפוא שאם לא ננקוט צעדים ממשיים, בתוך זמן קצר נמצא את עצמנו, במכון וייצמן בפרט ובישראל בכלל, ללא מיטב המוחות שלנו וללא כל מה שאפשר להפיק מהם.
נקיטת צעדים בעניין זה הצריכה טקטיקה. בגלל המדיניות הכלכלית של הממשלה, שלא נראתה לי בפני עצמה, היה נטל המס שהוטל על המדענים באותה תקופה כבד מאוד. ככל ששכרם לא היה גבוה במיוחד, הם עדיין נמצאו במדרגת מס שולי גבוהה מאוד. במילים אחרות, כל ניסיון להעלות את שכר המדענים במכון היה גורר עמו בראש ובראשונה הזרמת כסף רב מאוד לקופת האוצר. כיוון שכך, לא יכולנו להסתפק אך ורק בתביעה להעלות את שכרם של המדענים הבכירים במכון. ולחלופין, אילו ביקשנו לזכות את המדענים בתוספת שכר משמעותית וריאלית היינו צריכים להשקיע סכומי עתק, הרבה מעבר ליכולתו של המכון.
מאז בואי לארץ עשיתי ככל יכולתי להניע את הממשלה ממדיניות המיסוי הכללית שלה, ולא חדלתי מכך גם באמצע שנות ה-60. כעת, במקביל, ביקשתי לשכנע גם את שר האוצר, פנחס ספיר, למצוא דרך כלשהי לסייע למדענים, וזאת בלי להמתין לפתרון הבעיות המעיקות על המשק הישראלי בכללותו. השיחות בינינו בעניין זה התנהלו עוד בטרם התחולל המשבר בסוויס-ישראל טרייד בנק ולזכותו ייאמר, שהוא לפחות הבין את ההיגיון של טענתי והכיר בצדקתה הבסיסית. עם זאת, הסביר לי, הנושא מורכב הרבה יותר מכפי שהוא נראה. אין סיכוי שההסתדרות תיתן לי להעביר החלטה, המכּירה במעמדם המיוחד של המדענים, אמר ספיר, שכן ההסתדרות תראה בהחלטה כזו אפליה לרעה של מעמד הפועלים, ולא הטבה לאנשים הנחוצים ביותר לחברה הישראלית. ספיר לא סתם את הגולל על תקוותי והוסיף ברמזים עבים, שלא יתנגד לצעדים מתוחכמים שייטיבו עם המדענים, בתנאי שאלה לא יהיו גלויים. בעודי הופך והופך במחשבותיי, מתחבט מהם אותם צעדים מתוחכמים ונסתרים, נתגלה לי מעשה אבסורד שדרבן אותי ביתר שאת לפעול לשינוי המצב.
מאיר וייסגל, שהכיר גם הוא בצורך לשפר את התגמולים למדענים, הורה לתגמל אותם על נסיעות בארץ בתפקיד גם אם נסעו לצורכיהם אישיים. יום אחד נתקלתי בפרופסור מהחשובים במכון וייצמן, מדען בעל מוניטין בין-לאומי, שחתימתו על חוות-דעת מקצועית יכלה להביא לאישור של תקציבי מחקר גדולים במוסדות חשובים בעולם, מחתים נהג מונית שהסיע אותו לתל-אביב וחזרה על אישור, כי הנסיעה הפרטית אכן הייתה מטעם המכון ולכן הוא זכאי להחזר של כמה לירות. חשתי מבוכה רבה וחשבתי לעצמי שמצב כזה הוא פשוט ביזיון, ויש לתקנו לאלתר.
ב-7 באוגוסט 1967 התחלנו לרפד את המצע לימות המשיח דאז של המדענים. הוועד הפועל של המכון ובראשו וייסגל מינה ועדה של שני אנשים, דר מיכאל לנדאו ואנוכי, שתבחן שורה של בעיות הנוגעות ליחסים הכספיים בין המכון לבין מדעניו הבכירים ותגיש בסופו של דבר את המלצותיה. דר לנדאו היה טרוד בעבודתו כמנכל מפעל הפיס, ואילו אני, כיוון שכבר פרשתי מסוויס-ישראל טרייד בנק ועדיין לא התחלתי לפתח את פעילותי כבנקאי פרטי בשוויץ, הייתי פנוי יחסית, לכן נשאתי בעיקר הנטל של עבודת הוועדה. מאחר שאני דוגל בפתגם מכל מלמדי השׂכלתי, יצאתי, בין השאר, לבדוק את הנושאים הרלוונטיים אצל 'המתחרים', שני מוסדות אקדמיים אחרים, האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה.
תוך כדי בדיקה ובעקבותיה, צץ בי הרעיון איך לנצל את היתרון הגדול של המכון. היה זה הבסיס לפתרון חלקי של הבעיה. בסוף שנות ה-40, כשהוקם מכון וייצמן על בסיס מכון דניאל זיו, אותו מוסד מדעי קטן שיסד חיים וייצמן ב-1934, נבנתה בקמפוס שכונת מגורים שנקראה נווה וייצמן, ובה עשרים וכמה דירות. דירות אלו הוקצו, תמורת תשלום חודשי סמלי, למדעני המוסד החדש, ובכך ניתנה להם מעין תוספת קטנה לשכרם. במרוצת השנים גדל היקפה של שכונת נווה וייצמן, אך קהילת מדעני המכון התעצמה הרבה יותר. כנגד 37 דירות היו כעת במכון 30 פרופסורים מן המניין, 32 פרופסורים-חברים ו-62 מדענים בדרגת חוקר בכיר. 124 מדענים כנגד 37 דירות. כלומר הרוב המכריע לא הצליח לקבל דירות בתוך הקמפוס. נוצרה מעין מחויבות של מכון וייצמן לספק למדעניו הבכירים דיור מסובסד. גם כלפי חוץ נתפרשָׁה מחויבות זו כמובנת מאליה. מי מבכירי האוצר או ההסתדרות היה מתלונן אילו יזמה הנהלת המכון תוכנית להשוואת תנאיהם של מדענים ותיקים יותר וותיקים פחות? מנקודת-ראות סוציאליסטית כמו זו שאפיינה את הממסד הישראלי באותן שנים, היה זה צעד טבעי ולגיטימי.
על הרקע הזה פתחתי לרווחה דלת שאינה חורקת על ציריה, כדי להעניק למדענים במכון הקלות בדרך של הלוואות גדולות לצורכי דיור. 60,000 לי לכל פרופסור, 50,000 לי לכל פרופסור-חבר, ו- 40,000 לי לכל חוקר בכיר. הצעתי הייתה, כי הלוואות אלו יינתנו לפרק-זמן של 25 שנה בתוספת ריבית של 2.5% והן תהיינה בלתי צמודות למדד. כאן בעצם הייתה טמונה עיקר ההטבה החומרית למדענים. מקבלי הלוואות אלה היו יכולים, כמובן, להשתמש בהן לקניית דירות או לכל דבר אחר, אך העליתי בפניהם אופציה נוספת לשימוש סולידי בכסף. באותה תקופה מכרה הממשלה אגרות-חוב צמודות למדד ונושאות ריבית נאה, צמודה למדד, גבוהה בהרבה מהריבית על ההלוואות שביקשתי להסדיר למדעני המכון. לכל פרופסור אושרו 60,000 לי לשנה, לפרופסור-חבר 50,000 לי, ולכל חוקר בכיר 40,000 לי. האגרות זיכו את המדענים ברווח של 12,000 לי, 10,000 לי, ו-8,000 לי. קניית האגרות הללו בכל סכום ההלוואה והפקדתם כפיקדון יכלה לספק למדענים תוספת הכנסה משמעותית, כמה אלפי לירות בשנה, בעיקר לאור העובדה ששיעור האינפלציה השנתית עמד אז על 20% בקירוב, וכך הם יכלו לקבל באופן אוטומטי 20% רווח בשנה.
כשהסברתי את כל העניין לפנחס ספיר, קיבלתי את הבטחתו שתוספת הכנסה זו לא תחויב במס. סידור כזה, מתברר, יכול היה לעבור בשקט באותן שנים, בלי להרגיז את הפקידות הממשלתית ואת הנהגת ההסתדרות. התרגיל היה מורכב די הצורך כדי שיוסתר בתוך הנפתולים הרבים של מדיניות המיסוי בתקופה ההיא וזאת אף בלי שינקֵר עיניים. לכאורה הייתה זו עוד הוכחה לאבסורדים שנגדם מחיתי כל הזמן, אך כל זמן שאבסורדים אלה עמדו בעינם לא היה מנוס מלנסות להפיק מהם את המקסימום.
את ההמלצות המגובשות הגשנו, דר לנדאו ואני, לוועד הפועל של המכון כעבור שנה, וליתר דיוק ב-13 ביולי 1968. נוסף להלוואות 'לדיור', הצגנו שורה של נהלים ביחס למה שייעשה בדירות השייכות למכון, כשהמדענים יגיעו לגיל הפנסיה או יעברו, לא עלינו, לעולם הבא. קבוצה אחרת של המלצות נגעה לענייני רכב ונועדה לבטל את הצורך המביש בהצגת אישורים על נסיעה 'בתפקיד'. הצענו שהנהלת המכון תקבע אם מדען מסוים זקוק למכונית, מתוך הנחה שבשתיקה, שההנהלה תכלול את כל המדענים בפריבילגיה זאת. בעל הדבר, הצענו, יקבל סכומים מוגדרים שיכללו את השתתפות המכון בדמי הרישוי, בדמי הביטוח ובהוצאות הדלק והפחת למכסה חודשית של קילומטרים, על-פי המדד לקילומטרים הנהוג במשרדי הממשלה, לעובדים בכירים. כמנהג המדינה באותם ימים, גם התשלומים האלה היו פטורים ממס.
לא ידוע לי כמה מדענים החליטו להמשיך את עבודתם במכון וייצמן בעקבות הרפורמות הללו, אך אין לי ספק שהיה בכך כדי לתרום לאווירה הטובה ביחסים שבין הסגל המדעי הבכיר ובין הנהלת המכון, וממילא גם לייצוב סדרי העבודה במכון. דומני שהד מסוים לכך ניתן ב-1982 כשהוועד הפועל של המכון העניק לי בהמלצת המועצה המדעית תואר דוקטור כבוד לפילוסופיה.
פרופ' מיכאל סלע51,
 
51 פרופסור מיכאל סלע היה נשיא מכון וייצמן למדע בשנים 1975-1985.
 
נשיא המכון שהודיע לי על הענקת התואר, כתב במכתבו, בין השאר, כי כל הסגל המדעי של המכון ואני עצמי, כנשיאו, רואים לנו לזכות מיוחדת להזמינך להצטרף לחבורה הקטנה של הגברים והנשים המהוללים שאנו חולקים להם כבוד על תרומותיהם יוצאות-הדופן בתחומי המדע והשירות הציבורי. יורשה לי להביע את תקוותי הכנה ביותר שתקבל את התואר כאות להוקרה הרבה שאנו רוחשים לך ולאסירות-התודה שלנו על כל מה שעשית למען המכון וקידמתו המדעית. ...הידיעה ששמך ייקשר לעד עם שם המוסד הזה היא לנו מקור
של סיפוק וקורת-רוח. במגילה שהוענקה לי בצמוד לתואר הכבוד צוינה תרומתי המכרעת
לגידולו ולפיתוחו של מכון וייצמן כחבר פעיל ומרכזי במועצת המנהלים של המכון וכן תודות 
על כך שהעמדתי לרשות המכון את ניסיוני הנדיר בעולם העסקים והמסחר, ואת דאגתי העמוקה והמתמשכת לקיום אמות גבוהות של הצטיינות מדעית במדינת ישראל בכלל ובמכון וייצמן למדע בפרט. 
לא לי להעיד על איכות תרומתי או להעריך את ניסיוני בתחום הכלכלי, אך בהחלט ארשה לעצמי להעיד כי אכן, אמות-מידה גבוהות של הצטיינות מדעית הן משאת נפשי. את אחד הביטויים לכך נתתי כשראשי המכון החליטו לציין את יום-הולדתי השמונים בגינת נוי בלב הקמפוס אשר נקראת על-שמי. במסיבה שנערכה הזכרתי לנוכחים כי למרבה הצער עדיין לא הוענק פרס נובל למדען מן המכון וכי אני כּמֵהַ, עורֵג ומבקש בכל לשון של בקשה, לדאוג לכך שהפרס הזה יוענק למדען עוד בימי חיי, שאם לא כן איאלץ לעזוב את העולם בלב דואב ושבור.
גם כשהזמין אותי באוקטובר 2003 הנשיא הנוכחי, פרופסור אילן חת52,
 
52 פרופסור אילן חת הוא הנשיא הנוכחי של מכון וייצמן למדע משנת 2001.
 
להרמת כוסית לציון יום הולדתי, סיימתי כך את הנאום שנשאתי: ידידיי היקרים לי, הגיל שלי איננו סוד. אתם יודעים שאני כבר בן 86. בגיל הזה, אפילו הדבר הקטן והפשוט ביותר נעשה כבד וקשה. כדברי הנביא ישעיה בן אמוץ: 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתוֹם. פצע וחַבּוּרָה ומכה טרייה, לא זוֹרוּ ולא חוּבָּשׁוּ ולא רוּכְּכָה בשמן..'. אבל אני משתדל ואני נלחם. ואני מסרב לעזוב אתכם עד... שאחד המדענים של המכון יביא את פרס הנובל למדע.
אני עדיין מאמין ומקווה, שבקשתי לא תושב ריקם.