בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק יג - מפעל חיים
 
הקרן לקידום החינוך של יוצאי עיראק בישראל
 
אני משוחח באנגלית כשפת-אם. אני מדבר בעברית כשפת מדינתי. בכל שפה בה יישטף דיבורי, יעלה ויבוא מקום מוצאי. מבטא ערבי-עיראקי כבד ומסולסל, ועליו גאוותי. את מעורבותי בפעילות למען יוצאי עיראק בישראל התחלתי עוד לפני שהוצע לי להקים בנק בז'נבה. אם זכרוני אינו מטעני, הייתה זו הפעילות הוולונטרית הראשונה שלי למען הקהילה.
בשנתי הראשונה בישראל הייתי מעורב, כזכור, בפעילות של התאחדות עולי בבל ובמאמצים שהשקיעה לסייע לגל העלייה הגדול שהגיע מעיראק. מעורבות זו נקטעה באבה
בראש ובראשונה בגלל יציאתי לז'נבה כדי להקים את סוויס-ישראל טרייד בנק. סיבה נוספת הייתה אותם גורמים פוליטיים שניסו לחדור אל ההתאחדות מכל פִּרצה ולהשתלט עליה. בסופו של דבר הצליחו העסקנים ממפאי והתייצבו בראשה. לא חפצתי להיות שותף להתפתחות כזאת, שכן הייתי סמוך ובטוח שהיא מזיקה לעצם העניין. לא הייתי היחיד שהחזיק בדעה זו, כמוני חשבו גם אחדים מידידיי, אנשים שעשו חיל בעסקיהם ולא חלמו להיות פוליטיקאים מקצועיים. קבוצה זו הייתה שותפה לי בהחלטה לפרוש מן ההתאחדות אך בפירוש להמשיך בפעילות לטובת העולים. עם הקבוצה הזאת נמנים שלמה (סלים) נוח, כדורי עיני, אברהם מצליח, יהושע בטאט, ג'ורג' סופר, יחזקאל עיני, פרדי סומך וצאלח בנימין ששון.
את מפעלות יהודי עיראק בישראל, בראשותו של שלמה נוח, הקמנו כחברה ציבורית באפריל 1951. זו הציבה לעצמה שורה ארוכה של יעדים, ככתוב בתזכיר החברה: לבנות, לרהט ולספק בתים, דירות בתי מלון, בתי הארחה ומגורים מכל סוג; לרכוש קרקעות ונכסים שונים, לטפח פעילות של נפחים, עובדי פלדה, מהנדסי מכונות וחשמל, נגרים, חרשי עץ... בנאים, קבלנים. להקים ולהחזיק מוסדות ציבוריים, בתי ספר, קורסים, ספריות, בתי כנסת ומרכזים חינוכיים למען יהודים עיראקים וכן הלאה. ברוח זו מיהרנו לפתוח בירושלים, מיד לאחר הקמת החברה, קורסים לגזירה ולתפירה לנערות מבנות העדה העיראקית.
הרצון הטוב של מייסדי החברה לא הספיק למימושן של כל המטרות המוצהרות וכעבור שנתיים-שלוש החלטנו לתת עדיפות למטרה נעלה אחת ולהתרכז בהעלאת רמת החינוך בקרב הדור הצעיר של עולי עיראק. באופן פרטני יותר דיברנו על מתן מלגות, כדי לסייע לאותן צעירות וצעירים שגילו רצון לרכוש השכלה תיכונית והשכלה גבוהה והתקשו לעמוד בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך. לכל החברים בקבוצה היה ברור כי זה המפתח לאינטגרציה אמיתית ומלאה של בני העדה העיראקית בחברה הישראלית.
לחברה החדשה שהקמנו הענקנו את השם הבומבסטי: הקרן לקידום החינוך של יוצאי עיראק בישראל. שֵׁם אולי ארוך כאורך הגלות אך כך הוא גם אורך חייה ופועלה. לבד מן המייסדים הראשונים הצטרפו אלינו במרוצת השנים גם אישים כדוגמת שלמה אליהו ודר אלברט סאלה. שלמה (סאלים) נוח המשיך לעמוד בראש הקרן ואנוכי נבחרתי לנשיא הכבוד שלה.
  התארגנו במִקצֶה שיפורים ואספנו את עצמנו שוב לנקודת ההתחלה. פתחנו באיסוף כספים בינינו לבין עצמנו והשרשנו מסורת של נשף שנתי לגיוס תרומות. בשנה הראשונה, שנת 1952, נאלצנו להסתפק במתן 27 מלגות בסך כולל של 4,060 לי. בהדרגה גדלה אמנם הפעילות, אך התרומות שגייסנו היו עדיין צנועות למדי. רק בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בגיוס הכספים.
בשנת 1965 הסברתי לבאי הנשף השנתי שלנו: בשנה שעברה עזרנו בסכום של 30,000 לירות ל-200 סטודנטים נזקקים. ההקצבה שניתנה לכל סטודנט היא קטנה ביותר ויש הכרח להכפילה ואפילו להגדילה פי שלוש. יתרה מזו, נאלצנו לסרב למאות סטודנטים שהתדפקו על דלתותינו, בגלל ממדיה הכספיים המוגבלים של הקרן. הזכרתי באותה הזדמנות כי הפער ההשכלתי בין עולי מזרח ומערב בישראל הוא כה גדול עד כי נדמה לעתים ששני עמים נפרדים הולכים ומתגבשים בתוך ישראל. כן התרעתי על כך שהיהדות הספרדית בישראל הקימה לעצמה, במו ידיה, גטו המוקף בחומות עבות של קרנות סעד קטנות ורמה תרבותית דלה והזהרתי מפני התפרצות של הר-געש שתגרום נזק קשה לאומה כולה. היעד שהצבתי לקרן באותה שנה היה גיוס של רבע מיליון לירות. גם בנשף שערכנו בשלהי 1967, בנוכחותו של ראש הממשלה לוי אשכול, הזהרתי מפני החשש להיווצרותם של שני עמים בישראל. בעיראק, אמרתי
באותה הזדמנות, היינו עדה עשירה ומשגשגת שעמדה על רמה השכלתית וחברתית גבוהה פי כמה מזו של העם העיראקי. אבל בישראל רמת ההשכלה הכללית שלנו נופלת בהרבה מזו של אחינו יוצאי ארצות אירופה. קראתי לממשלה ולסוכנות לעודד אותנו בעזרה חומרית ומוסרית כדי שנוכל לעזור לעצמנו, וציינתי כי בשנה היוצאת עזרנו ל-600 סטודנטים במלגות שהסתכמו
ב-800,000 לירות.
כעבור ארבע שנים, בשלהי 1971, נאלצתי, למרבה הצער, לפתוח את דברי בנשף השנתי בהספד לשלמה (סלים) נוח, ידידי היקר, אשר עשה אתי כברת דרך ארוכה מיום הקמת הקרן ונפטר חודשים אחדים לפני כן. אחר כך בירכתי את דר עזרא קורין, מבכירי הרופאים של המרכז הרפואי בתל השומר, שקיבל על עצמו להחליף את שלמה נוח המנוח ואכן עשה זאת בנאמנות ובמסירות עד קץ ימיו בשנת 1976. לאחר מותו של דר עזרא קורין הועברה ראשות הקרן לרואה-החשבון עזרא גבאי, שבהחלט אינו מבייש את קודמיו בתפקיד. זה 28 שנה ועד היום הזה, עמֵלים עזרא ונרדה רעייתו לקידום הקרן ולטיפוחה. באותה שנה עדכנתי את משתתפי הנשף כי עד היום הענקנו הלוואות ל-3,278 תלמידים ובסכום של 720,023 לי. כן בישרתי על משימה חדשה שהקרן החליטה לקחת על עצמה, לייסד באזורי פיתוח כיתות מחשבים, שיהיו פתוחות אחרי הלימודים, בין שלוש אחר הצהריים לשמונה בערב וזאת כדי לתת לתלמידים ממשפחות מרובות ילדים מקום, שבו יוכלו ללמוד בשקט וברווחה ולקבל הדרכה. לאור היוזמה הזאת הבעתי תקווה שנוכל להגיע בתוך כמה שנים לקרן של 5 מיליון לירות ולתקציב שנתי של מיליון לירות. שוב הזכרתי את הסכנות האורבות לפתחנו. בקירות חיינו החברתיים, התרעתי, הופיעו כבר פרצות ראשונות, המנבאות סכנת התמוטטות. לא פטרתי מאחריות את הממשלה, אך הדגשתי כי מחובתה לדרבן את מנהיגות עדות המזרח כדי שתפעל לצמצום הפער ההשכלתי בין עדות המזרח ועדות המערב.
הרחבנו את פעילויות הקרן והגענו להסכם על שיתוף פעולה עם פרויקט פרח, המפעיל סטודנטים-חונכים לילדים טעוני טיפוח, ולפיו ישולבו בפרויקט הזה סטודנטים ממקבלי המלגות שלנו. הסדרנו עשרות אלפי שיעורי-עזר באנגלית, במתמטיקה ובהבנת הנקרא לילדים באזורי מצוקה; והקמנו 21 חדרים מיוחדים בבתי-ספר שונים באזור המרכז. רוב החדרים הללו הם כיתות מחשבים המשרתות כ-7,000 תלמידים. אבל יש בהם גם חדרי מוסיקה, ספריות, חדר מתמטיקה וחדר צילום ממוחשב.
עם הרבה אמביציה ועם תרומותיהם הנדיבות של בני עדתנו, הקרן הולכת ונעשית משמעותית יותר בקידומם של בנינו. אנו נותנים את הקמח כדי שתהיה להם תורה. אין אנו מקפידים עוד על מוצאם של הזוכים לעזרתנו ואין אנו מַפְלים בין הנצרכים. עניי עירנו אינם קודמים. כשאנו רואים את גוזלנו נופלים, אנו מושיטים להם יד ומקימים אותם. אנחנו קולטים כעת את בני כל העדות. עם זאת, מרבית התורמים הם מבני עדתנו. הם מופיעים מדי שנה לנשף המסורתי בידיעה שהם הולכים להציל עוד כמה נפשות בישראל. אותה צדקה של אדם אחד שקולה כנגד כל מעשי בראשית. 
 הקרן לקידום החינוך של יוצאי עיראק בישראל היא מופת לארגון אשר במשך 50 שנה, יום-יום, בנאמנות, נרתם כדי לעקור את הבערות ולהנחיל דעת והשכלה לילדינו. 50 שנה הן זמן רב המצביע על עקביות בדרך למטרה ועל אישיותם של כל חברי הקרן, על כל המערך הלוגיסטי שלו, הוועדות השונות והמורים. רבים מהצעירים שקיבלו את תמיכתה של הקרן נמצאים כיום בעמדות מפתח במדינה כתעשיינים, כלכלנים, רופאים, מדענים, פרופסורים בתחום האקדמיה ועוד. אינני רוצה לחשוב אלו מוחות כבירים הייתה המדינה מפסידה לולא העזרה והגיבוי שנתנה הקרן לאנשים הללו.
בשנים האחרונות תפסה פעילות הקרן תאוצה רבה ביותר. בנשף חנוכה 2003 יכולתי לבשר בשמחה לקהל כי חילקנו 23,000 מלגות ל-13,000 סטודנטים בסכום של 14 מיליון דולר. מספר חדרי המחשבים בבתי הספר עלה ל-27 כיתות שבהן משתמשים כ-10,500 תלמידים, וזאת בלי להתחשב בתלמידים שסיימו בית-ספר עממי. כל הכיתות ממוקמות באזורי מצוקה, במקומות שבהם ילדים לא השתמשו במחשב מעולם. אנחנו פותחים להם עולם חדש שבו הם נהנים ומרווים את צימאונם להשכלה. 52 מורים לימדו עד כה 200,000 שעות של שיעורי-עזר באנגלית, במתמטיקה ובהבנת הנקרא. הקרן מאפשרת לדור העתיד בכיסי העוני להתגבר על קשיי הלימוד, לנצל את כישוריו ולהרחיב את ידיעותיו. כשמדובר ב-14 מיליון דולר, לא מדובר על הדולר של היום. אלה דולרים שנתנו במהלך 50 שנה. אם נתרגם אותם למונחים של היום, אפשר לומר שהם שווים אולי 50 מיליון דולר של היום או יותר. נעזרתי בקרן באדם נדיר, עזרא גבאי, אשר לולא עבודתם המסורה שלו ושל נרדה רעייתו, וכן בדר אבי חורי ובסלים שמש אשר מסירותם אינה יודעת גבול.  
לצערי הרב, אין הקרן לקידום החינוך של יוצאי עיראק בישראל יכולה לשאת על שִׁכְמה את כל החינוך של בני הנוער ושל סטודנטים שידם אינה משגת להשקיע בהשכלה גבוהה. היא מסוגלת לשאת אך ורק חלק קטן יחסי של האוכלוסייה במצוקה. אף שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור, הרי שבמצוות מסוג זה לא רואים סוף, אלא תמיד את הזרימה החדשה. כל הזמן קיימת התחושה שאותה ביטא קהלת, כי כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. זאת על אף שאיננו טוחנים מים, אלא בפירוש עושים ומתקדמים. לכן נאמנים עליי דברי הכתוב בפרקי אבות: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה.