בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

פרק טו - אחרית-דבר
 
לפני שתיאלמנה המילים
 
מעולם לא חוויתי לידה. את ספרי התחלתי לכתוב כאשר בטני מלאה. פרק זמן ארוך של שש שנים חלף, עד שיצא המַרצֵע מן השׂק, עד שרוֹקנתי חלק נכבד מתכולתו. כעת אני חש את הבריאה, את האושר של תינוק הבא אל העולם. ותינוקי מפני שיבה יקום והדר פני זקן.
זה שנים כלוּא בי הספר. המילים נקשו על קירות מחשבתי, רצו לצאת כאסיר הנלחץ אל פתחו של צינוק, משווע לפתח אוורור. אחר כך נפתחה הדלת הכבדה. השתחררתי ונתתי דרור לעיניי, לראות את האור. ספרי היה צינור האינפוזיה שלי. בכל יום התחבּרתי אליו... מכל טיפה שטִפטפה אליי מן הכלי, שפכתי מילה נוספת אל הדף. לפתע אני נושם לרווחה.
לכתוב תולדות חיים בגיל שיבה מתקדם ובמצב בריאותי מסוחרר ומטורף, פירושו להתחיל במשימה כבדת-משקל, כאשר מדי יום, לעתים מדי שעה, נדמה שהנה מצלצל לך שעון הזמן האוזל, משמיע קולות התראה מציקים, של שאגות אריה, של צעדות גדודי צבא, של מעלה, ומפסיק את מלאכתך. ובהבזק חד, ממעמקים קראתיך אדוניי, מתגבש לו הרצון הכי חזק, להמשיך. למשוך עוד ועוד. לפני שתיאלמנה המילים. לפני שגושי הזיכרון הופכים לפירורים ואחר כך נמסים. וחייך חשובים כל כך בעיניך, הרי תרמת משהו לעולם הזה. ואתה בטוח שבלי המסר שלך, איך בכלל יצליח העולם להתקיים? כיצד יצמחו תורמים למדע, לזולת ולמדינה? איך יתעוררו מצליחנים ואתגריסטים ומה יידע הדור הבא על הדור שבזכותו הוא בא? אתה אוסף כוח ומתעשת, מצחיק את עצמך עד דמע. מתריע בפני גורלך, 'היי, הַנח לי לסיים, מספיק להציק'. וכך חוזר חלילה עד שנשלמת המשימה. בין לבין אני משתעשע במחשבה, משלה את עצמי, שלא יהיה מי שלא יקרא את סִפרי, יהפכֵהו לתורה, יגשש בין המילים כדי לשלוף את סוד ההצלחה, ויושפע לטובה. מה רע לעצום עיניים בהרגשה כזו?
86 שנים מתכווצות ל-300 עמודים. כשהייתי בן 50 הייתי בטוח שאני יכול לכתוב אנציקלופדיה על חיי. כמו הגוף המצטמק עם השנים, גם הזיכרון מרזה ועמו המילים. וגם אם לאו, הרי אי אפשר להקיף את כל פעילויותיי. נוסף לכך, נכנסים אותם שיקולים המקבלים ביטוי בפתגמי החכמים, יהללך זר ולא פיך, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אין לך יפה מן הצניעות. אני נושא עִמי מספר לא מבוטל של התורות הללו. שב ובודק, שמא חטאתי.
אני מתגורר כיום בגפי, ועם זאת, לא בהווה ולא בעבר חשתי אי פעם בדידות. זוהי אולי גדולתה של העשייה, המלֵאוּת שהיא יוצרת. הנֶפַח שהיא תופסת.
כל אחד מאתנו, נדמה לי, נכבּש עם השנים לפינה האהובה עליו תחת קורת ביתו. מבצרי ומקור האור המועדף עליי בביתי הוא חדר הספרייה. הספרים הם היכל עצום של חוכמה. כל ספר מחזיר אותי לתקופה שונה בחיי. בכל אחד מהם מצורף דף שבו הבעתי את רשמיי, פה ושם אני מוצֵא שורה נבחרת שמשכתי החוצה לאות הזדהות או התפעמות. בגנזך הפרטי שלי, בין הספרים שעיינתי בהם, וברבים מהם אף יותר מפעם אחת, אני מרגיש מוגן. אני יכול לחשוב, לשאול ולענות. אני יכול לחלום.
מצב בריאותי גוזל ממני כיום את מרבית זמני ואני נופל אל מיטתי בעל-כורחי. בימים כתיקונם, אני יושב לי בשעות אחר-הצהריים המוקדמות על הספסל בגינה השכונתית הפורחת, מניח לשֶׁמש לחמם את לבי. מעסיק את עצמי בקריאת דפי הטיוטה של ספרי ומדי פעם מרים את ראשי ומתבונן בילדים הקטנים המשחקים וחולפים על פניי. הדור הבא. הימים שחלפו עליי. הימים שעוד יעברו עליהם
 
אלה לא אחורי הקלעים של חיי, זאת ההצגה כולה!
היה לי לעונג לארח אתכם במשכן חיי!