בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

אני שמח מאוד בחלקי 

אהבה היא כמו יצירת אמנות. לומדים להכיר אותה בכל פעם מזווית אחרת. ככל שאתה מתבונן בה יותר, היצירה נעשית מרתקת יותר. היא מזככת את ימיך, נותנת תוכן ועומק למחשבותיך.

היא לא רק חלק מהנוף. היא הופכת להיות הנוף כולו, הבית החם. אתה מתרגל אליה, שומר אותה קרוב אליך, כמֵהַ לראותה ומתקשה להסירהּ מגבולות ראייתך. ג'ין רעייתי הייתה יצירה שכזאת. לא המסגרת היא שעושה את התמונה, אלא הנשמה הבוקעת ממנה החוצה.

הקול של ג'ין, העיניים, הרוגע, ליוו אותי לאורך 40 שנות נישואים ו-50 שנות היכרות. היא בילתה עמי רבות בין עננים וטיסות בשמים, ובכל דרך הלכה אתי באש ובמים. הנסיכה שלי עטפה אותי בצמר-גפן. שמרה אותי בפינה החמה ביותר בליבה. היא הייתה חברתי היחידה. אשת-סודי ויד-ימיני. ג'ין נהגה לנתק אותי מכל הפרעה חיצונית מיותרת. כשהייתי דחוק בזמן, היא נהגה להקריא לי את מכתביי ולסנן מהם את אותם משפטים שהיו עלולים להכעיס אותי. אינך צריך הבָלים שיכבידו על מחשבתך. זו הייתה דרכה. נהניתי לשהות במחיצתה, לקרוא יחד ולשוחח עמה. להצחיק אותה. להעניק לה. ההיעדרויות הרבות שלי במסעותיי בעולם מילאו את הדלק לכיסופים.

זכור לי מקרה אחד שבו חזרתי לז'נבה וג'ין נשארה עוד כשבועיים בישראל. כשחזרה לשוויץ התעניינה פתאום, אם יש לי כסף רב, בצורת מזומנים, בבנק. עניתי לה שמזומנים אין לי, שכן הכסף מושקע, וביקשתי לדעת במה מדובר. ג'ין הודיעה לי בחגיגיות שרכשה שני מגרשים, ושילמה בהמחאה גדולה שעתה יש צורך לפדות אותה. אל תדאגי, הרגעתי אותה, הבנק ישלם, אבל באיזו עיר קנית את שני המגרשים האלו? הבחנתי בשמץ של גאווה בקולה כשענתה בקצרה ולא פירטה: בסביון. סקרנותי גברה עד שלבסוף היא גילתה לי, כי שני המגרשים הם שתי חלקות אדמה שהיא רכשה, בשבילי ובשבילה, בבית-הקברות של סביון. 

אף פעם לא הבנתי איך בלב הקטן הזה יכלו להיכנס כל אותן הבריות שג'ין אימצה אל חיקה. הנתינה שלה לכולם הייתה בלי מעצורים. בדצמבר 1988 הייתה הפעם הראשונה שהיא התעקשה ללא פשרות על כך שנקיים את הבטחתה לאסוף את כל התא המשפחתי, כולל אותי, ולטוס בהרכב מלא לדיסני-וורלד באורלנדו. לא הועילו שום נימוקים לדחיית הטיול ויצאנו לדרך. שכרנו ואן גדול שהכיל 13 איש והחוויה המשפחתית הייתה אדירה.

כששבנו מהטיול, כעבור חודש, ג'ין נפלה למשכב. את השנה האחת של מחלתה האנושה עשתה בז'נבה. עד נשימתה האחרונה הייתה דעתה צלולה וכל שביקשה הוא שהילדים ואני נהיה ליָדה. על ערש-דווי המשיכה ג'ין לאסוף כספים למוסדות בישראל, המשיכה להתעניין ולתרום מעצמה. 

כשעצמה ג'ין את עיניה, הייתה דניאלה בתנו היחידה ששהתה לצדה. ב-4 בינואר 1990 הלכה נסיכתי לעולמה. ב-9 בינואר, ז' בטבת, הבאנו אותה לקבורה בחלקת האדמה שרכשה בעצמה בבית הקברות של סביון, העיר שהיא אהבה כל כך.

כל תקופת נישואינו הקפידה ג'ין להיות בקשר מכתבים עם אחיותיה, קוני מנסקאו וביאטריס פרזה. פעם בשנה נהגה להיפגש עמן, בדרך כלל טסה אליהן לבנגקוק, אך גם הן הגיעו לביקורים בישראל או בז'נבה. קוני נפטרה כמה חודשים לאחר ג'ין וביאטריס נפטרה זמן קצר אחריהן, לאחר שנים שהייתה מאושפזת ללא הכרה.

עשרות מברקי תנחומים על פטירתה של ג'ין נשלחו אלינו והעלו דמעות בעינינו. ג'ין אהובתי, זכרתי לךְ חסד נעוּרַיִךְ, אהבת כְּלוּלותָיִך, לכתך אחֲרַי במדבר בארץ לא זרועה. קשורים היינו, כמו שני לוחות הברית. נתת לי לדעת עד כמה 'טובים השניים מן האחד', והנה, נותרתי חסר-אונים ולבד.

מותה של ג'ין הנחית עליי מכה קשה מנשוא. הנה אני בן 72 ולפתע לא ממש מוצא את מקומי. מתגורר בז'נבה, מנהל עסקים, אולם ג'ין ממשיכה להפגין נוכחות בחיי. צער הזיכרונות דוחף אותי לצאת משוויץ, בעוד משתדל אני להיות ריאלי והגיוני ולהשלים עם המציאות. מחפש נקודות אור במקום לגרד ולחטט בכאב. אני מגיע להחלטה נחרצת, לשוב ולחיות לצד ילדיי ונכדיי. בתוך שנה אני מחסל את רוב עסקיי בז'נבה ושב לתמיד כדי לחוות חיים חדשים בישראל. בישראל בלי ג'ין. עד לקץ ימיי.

איני זוכר אם כבר ציינתי, חוש ההתמצאות במרחב, של ג'ין ושלי, היה בלשון המעטה, קטסטרופלי. כשהיינו יוצאים במכונית, מעולם לא היה ברור מתי נגיע למקום היעד, אם בכלל, ובאיזו דרך. כעת ג'ין הגיעה אל מקום היעד והיא נחה בו בשלווה. חלפו 14 שנה ואני עדיין משוטט על פני האדמה.

כורח המציאות גרם לי לשנות את הרגליי ולהיערך אחרת באורחות-חיי. בז'נבה נשארו לי עדיין כמה עסקים שאילצו אותי לטוס לשם פעמיים בשנה. מדי שנה בקיץ נהגתי לנפוש חודש ימים בהרים בפינת חמד הנקראת אֶוויאן (Evian), אותו מקום על ההר, מרחק כשעה נסיעה מז'נבה, שמן המעיינות הנובעים בו מספקים את המים המינרליים הידועים לאירופה ולארצות הברית. נהגתי להשתכן שם בארמון מלכים מן העבר שהוסב לבית-מלון ושמו רויאל פאלאס. שחיתי בבריכה, שיחקתי גולף, וכאשר איתרתי שחקנים טובים, העברתי את זמני עמם בברידג'. אף בביתי בישראל, עד לפני זמן לא רב, נהגתי לשחק ברידג' עם חוג קבוע של ידידים, בתכיפות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע.

לפני שמונה שנים, בזמן שהותי בז'נבה, תקף אותי ללא כל אזהרה מוקדמת אירוע-מוחי. בשלב הראשון עדיין הייתי מסוגל לתפקד פיסית כהלכה, גם אם היו אי אילו מגבלות. אולם בהמשך הלך והידרדר מצב בריאותי. למרות זאת, לא נתתי לתעתועי הגוף להניח לי מהעשייה, אספתי את השברים ויצאתי הלאה לדרכי. 

המשכתי להיות פעיל בארגונים ובמוסדות שונים, ביניהם מוזיאון תל-אביב, הנהלת מכון וייצמן והקרן לקידום החינוך של יוצאי עיראק בישראל. כיוון שלאורך כל השנים נותרתי בקשר הדוק עם חוג מכריי וידידיי המגוונים בארץ ובחול.

ב-24 במאי 2003, בשבת בצהריים, בבית המלוןDu Rhone שבו ערכנו בזמנו, ג'ין ואני, את נישואינו, ארגן הצוות הנפלא של סוויס-ישראל טרייד בנק בז'נבה מפגש חברתי נוסטלגי לזכר ימים עברו, מפגש שנערך 36 שנה לאחר שמכרתי את מניותיי בבנק. 

מצב בריאותי לא אפשר לי, לדאבוני, לטוס לשוויץ ולהשתתף באירוע. אולם נטלתי יוזמה וארגנתי בחשאי, בשיתופו של מנהל בית המלון ובעזרתו, שיחת ועידה שתגיע במועדה, בין תל-אביב לז'נבה. כאשר חוברתי טלפונית, נשמעה באולם קריאתי: Greetings from the Holy” Land” (שלומות מארץ הקודש). ביקשתי את רשות החבורה המכובדת לשאת נאום קצר ולא מתיש, וכששמעתי את מחיאות הכפיים, נזכרתי בסיפור מצחיק מבית-היוצר של מועדון הרוטרי בתאילנד. כשנשיא המועדון, כך סיפרתי להם, קרא לאחד הנואמים לשאת את דברו, החל הנשיא למחוא לו כפיים בכל כמה דקות. הנואם, שחש מאוד לא בנוח מהעניין, פנה לנשיא בבקשה: באמת שאיני צריך כבוד גדול כזה... לא בגלל כבודך אני מוחא כפיים, ענה לו הנשיא, אני רק מנסה לגרום לקהל להישאר עֵרָני. 

לאחר הצחקוקים ביקשתי לשוחח עם מי שהיה מנהל הבנק, אוטו אלטשולר היקר. הרגשתי, כפי שאף הודיתי בפניו, שאני נמצא כעת במלון יחד עמם ולוחץ את ידי לכל אחד מ-138 הבנקאים שנכחו במעמד זה. בהזדמנות זו הצלחתי לשוחח גם עם עוד שבעה פקידים בכירים. ההתרגשות, שלהם ושלי, הייתה רבה. העלינו חוויות מתקופת 'בית הספר' של סוויס-ישראל טרייד בנק, המוסד שבו התמחינו כולנו ברזי הבנקאות השוויצרית.

את סיום השיחה תיבלתי בעוד קורטוב הומור. שני דברים יש לו לאדם לדאוג כאשר הוא חולה, הסברתי לקולגות, או שיבריא, ואז הכול בסדר. או שהוא ימות. כאשר הוא מת, מעסיקות אותו שוב שתי דאגות, או שיישלח לגן עדן או לגיהינום. אם הוא נשלח לגן עדן, אין לו כל דאגה. אך אם הוא נשלח לגיהינום, הוא עסוק כל כך בלחיצת ידיים עם ידידיו ומכריו הרבים, עד שאין לו פנאי לחשוב כלל על דאגותיו. המפגש עם ידידיי מן הבנק היה בשבילי מחווה יוצאת מן הכלל. השיחה אתם הסבה לי אושר רב.

  אין לי שום תלונות על החיים. אני שמח מאוד בחלקי ומאושר בחיק משפחתי ושבעת נכדיי, שמדי יום אני למֵד על האיכויות הנפלאות שבורכו בהם. גם הילדים וגם הנכדים עדיין ממשיכים להתייעץ אתי בענייני כלכלה ועסקים. ילדיי לא התמזגו בזוגיותם עם בני העדה העיראקית, אלא מימשו את עקרון מיזוג הגלויות הלכה למעשה ושלושתם חיים באידיליה ובאהבה עם בני-זוגם שהם מקרב עדת האשכנזים. הם חיים בצנעה וללא רעש תקשורתי, הקימו להם קריירות רציניות והגיעו להישגים מרשימים בחייהם, כל אחד בתחומו הוא. זאת אני זוקף בעיקר לקשר הדם ולחינוך הנאות שהעניקה להם ג'ין אִמם, ואולי במידת מה, אף לגֵנים שלי.

בני הבכור, דויד אסיא, הוא מייסד ויושב-ראש פעיל במועצת המנהלים של חברת התוכנה מג'יק וכן מייסד חברת משוב-מחשבים. קבוצת מג'יק-משוב יכולה לזקוף לזכותה הישג אדיר של 95% יצוא ישראלי תוצרת כחול-לבן, ובסכום מצטבר העולה עד כה על 1 מיליארד דולר. רק בשנת 2003 עשתה הקבוצה וחברות-הבת שלה יצוא של 65 מיליון דולר. נעמי, רעייתו של דויד וכלתי, היא עורכת-דין המתמחה בדיני קניין רוחני ובעיקר בהיי-טק. עוד נעמי אסיא הוציאה לאור שני ספרים. הראשון, ישראל והשוק האירופי המאוחד 1992, והשני, דיני מחשבים הלכה ולמעשה. בבעלותה משרד בתל-אביב ובו עובדים שמונה עורכי-דין.

בתי האמצעית דליה, יחד עם בעלה ישראל פלד, מחזיקים בבעלותם את חברת אנשים ומחשבים העוסקת בהפצת מידע בנושא ההיי-טק והמחשוב בישראל. החברה מנהלת מועדונים מקצועיים, מוציאה לאור עיתונים ומפיקה כנסים ותערוכות לענף ההיי-טק. דליה היא המול ומנכלית החברה ופלי הוא הנשיא והיוזם. פלי אף מוכר כאחד המרצים המבוקשים בחברות ההיי-טק. בנוסף לכך, דליה היא חברה בהנהלת אגודת הקוסמים בישראל וקוסמת פעילה. הוציאה עד כה שני ספרי קסמים.

בתי הצעירה, דניאלה להבי, מבטאת את כישוריה בשטח האמנות והעיצוב. היא בעלת חברת התיקים והנעליים היוקרתית והמשגשגתD.L. הנושאת את שמה. דניאלה מנהלת רשת חנויות ארצית של המותג ותרומתה רבה לרמת עיצוב התיקים בארץ, זאת בהשוואה למוצרים דומים הנמכרים כיבוא מאירופה. היא נשואה בשנית לשוקי פרמינגר המתמחה בתחום היזמות והייעוץ להיי-טק. 

אני ממשיך לקיים קשר רצוף עם אחיי ואחותי. הם מגיעים לבקרני לעתים תכופות, מתעניינים בשלומי ואחותי מרסל מתמידה לשלוח לי את האוכל העיראקי המסורתי שאני כה אוהב. כולם גרים בישראל עם בני משפחותיהם למעט נג'י אחי הבכור שעוד מעט נושק לגיל 90 ומתגורר עם רעייתו בלוס אנג'לס, קליפורניה.

במשפחה מורחבת כל כך רבות השמחות. משפחתי המצומצמת בלבד כוללת, בלי עין הרע, 100 נפשות ויותר. נוסף לכך גם לדודתי, אחותה של אמי, נולדו שמונה ילדים שהפכו לשבט של 100 איש נוספים. אף אחותו של אבי הגיעה להישגי ילודה, נשאה בקרבּה עשרה ילדים שפוריותם הצמיחה עוד 150 איש. זכור לי מקרה שאורחים מחול הגיעו להתארח בביתנו, ובדיוק באותו ערב נערך אירוע בר-מצווה של קרוב-משפחה. ג'ין חשה לא בנוח להשאיר את האורחים לבדם בביתנו וביקשה שיצטרפו אלינו לאירוע. כששאלו האורחים אם יהיו משתתפים רבים בחגיגה, ענתה להם ג'ין אֶת שאכן ידעה, שתשתתף רק המשפחה הקרובה. כשאורחינו נכנסו עמנו לאולם הם נדהמו. היו שם מאות אורחים ובאמת ובאמונה... כולם רק בני המשפחה הקרובה.